החורף הראשון שלי

״באת לכאן בחורף? באמת? זה החורף הראשון שלך? אוי ואבוי, מה זה חורף בישראל? עשר? רק מינוס עשר? עשר מעלות פלוס?! מסכנה. את בסדר?״ כך התנהלה כל שיחה עם אדם חדש שפגשתי במונטריאול מאז שעברתי לכאן בנובמבר, מהבעלים של בית הקפה השכונתי עד למדריכת היוגה שלי. עצם העובדה שהסכמתי להגיע לכאן בחורף בעקבות אהבה נראתה להם כמו הקרבה חסרת גבולות. בשלב מסוים, כשנמאס לי לומר שזה לא כל כך נורא, התחלתי לענות ש"אם הוא בילה איתי את הקיץ בתל אביב במלחמה, אני יכולה לעבור איתו את החורף במונטריאול״. זה כבר נראה לכולם כמו דיל הגיוני.

קור
אי אפשר באמת להתכונן אליו. אפשר לקנות מעיל טוב שיעלה לפחות 150 דולר או מעיל טוב ויפה שיעלה כפול, אפשר לדחוף נייר עיתונים בין הבגדים אם אתה חסר בית. נייר משמש כחומר בידוד מן השורה הראשונה. אפשר, בעצם הכרחי, להצטייד בכפפות, צעיף וכובע. הכרחי כי הקור לא מלטף את שיערך בנעימים וגם לא ניגש אליך חזיתית, הוא יותר ערמומי מזה, הוא מתחיל מעקצוץ באצבעות, כאב באף שהולך וחודר לתוך מבנה העצמות, המפרקים רגישים במיוחד, הברכיים מרגישות כמו שקי מים, והמקומי המנוסה שהולך לצדי מרגיע אותי, ״כואב זה בסדר. כשתפסיקי להרגיש אז זו תהיה בעיה״. ״אף אחד לא מתרגל לקור״, הוא אומר, ״בשלב מסויים מתחילים להבין איזה קור הוא בסדר ואיזה קור הופך למסוכן.״ הקור, כמו אלמנטים אחרים שיכולים להרוג אותך, גבהים, גלים או מהירות, הוא גם מרגש. כשלבושים טוב והכאב נמצא בגבול האפשר, אפשר ללכת במשך עשר דקות בסביבה מוזרה שהטלפון החכם מגדיר כמינוס 22, אפשר להרגיש את עצמות הלחיים מתחדדות, את הברכיים מתרחבות, את קצות האצבעות מאבדות תחושה, את הרעב שמתחיל להיפער בבטן שדורשת מתוק, קלוריות מהירות למכבש הקלוריות שהגוף מפעיל כדי לחמם את עצמו. אי אפשר לחלום בהקיץ, אי אפשר להתבונן בחלונות ראווה, הקיום כולו מתרכז בתשומת לב לכמה קר. אחרי מסע כזה, כשמגיעים למחוז היעד החמים, מרגישים כאילו הרגע ניצחתם את הטבע. מעיל הפוך המשוכלל, נעלי השלג התרמיות, צעיף הצמר והכובע המטופש שנראה כמו אוזני כלב שמתנדנדות לצד האוזניים וקשורות מתחת לסנטר – הם הגשר בין טמפרטורות שבני אדם אמורים לחיות בהם לטמפרטורות של דובי קוטב. לכוויות קור קוראים כאן ״נשיכות קור״. שם הולם. כשמשהו ניצב מולך בעוצמה כזאת, כשכל עצם בגוף שלך קופאת ונלחמת, קשה שלא לראות בו מפלצת מרובת שיניים.

הפכפכות
ההתחממות הגלובלית שיוצרת גלי קור בתל אביב הופכת את החורף כאן לנדנדה של טמפרטורות. מתרגלים, או יותר נכון לומדים לחיות עם מצב אחד, והנה הוא מתהפך: שבוע של מינוס עשר ופתאום מגיע אביב ישראלי, 16 מעלות, הרחובות מתמלאים באנשים המומים ממזלם הטוב, בתי הקפה פותחים מרפסות, וכבר באותו הערב הרוח מקפיאה את האוזניים של מי שהעז להתפתות לצאת מהבית בלי כובע. הניגודיות היא חלק מהחיים, ככל שקר יותר בחוץ כך חם יותר בפנים. הבתים, בתי הקפה, החנויות הברים, חמים, הופכים לסאונות גדולות. בכל מבנה מותקן חימום מרכזי וזול להפליא, שאפשר לי לחמם את הבית ל-30 מעלות בשבוע החורפי הראשון. בטיפשותי השארתי את בגדי הקיץ מאחור, בפנים כולם מתפשטים, רוקדים את מחול הצעיפים, הקרדינגנים והערדליים (בחיי שיש אנשים שנועלים ערדליים). ובחוץ, יותר גרוע. זכור לי לילה אחד בו רוחות של מינוס 18 מעלות הקפיאו את החלונות וציירו עליהם דוגמאות קליידוסקופיות מרהיבות ומאיימות של קרח, השלג נערם בחוץ. בבוקר פלוס חמש עם גשם הפך את השלג לברד נמס מעורבב בבוץ, ומאוחר יותר לגוש קרח חום כשהטמפרטורה חזרה למינוס 19, שוברת שיא ניגודי בן ארבעים שנה. הכבישים, המדרכות, ענפי העצים, השיחים, הדלתות והשערים לבתים ולחצרות, הכל כוסה בשכבה עבה של קרח. ואז שוב גשם ושוב קרח. את היום הראשון ביליתי בבית שהלך והפך ליותר ויותר קטן, מביטה מהחלון. מעט אנשים העזו לצעוד בחוץ. הצעירים והמקצוענים פשוט מחליקים על המדרכה, אם רגל אחת מחליקה קדימה, הם לא יפלו כמוני על הגב, הם פשוט ירימו את השנייה ויזרקו אותה קדימה בתנועה מדוייקת עד שהגוף יצטרף בסוף. אחרי יומיים בבית השתכנעתי לצאת. אם משהו מפחיד אותי יותר מחבטה הגונה ומביכה של קרח זה חידלון וחוסר שמש. בצעדים קטנים קטנים, שלובה יד ביד עם המקומי שלי צעדנו לבית הקפה. בזמן שאני לא מפסיקה למלמל שאני הולכת לשבור רגל והכל אשמתו כי הוא שכנע אותי לצאת, מכונית לידנו החליקה בסיבוב, נתקעה במכונית חונה, ובזהירות התרחקה מהמקום. בישראל סוגרים כבישים כשיש שלג ומינוס מעלה. במונטריאול הם נוהגים על קרח ובדרך כלל הם עושים את זה לא רע.

שמש
דיכאון חורף הוא תופעה אמיתית כאן, לא מעט קליניקות בעיר מציעות טיפול-אור עם מנורות UV. אנשים בולעים כמוסות ויטמין D עם ארוחות הבוקר ואחד מימי השני של חודש ינואר ידוע לשמצה כ״שני הכחול״, אחד הימים המדכאים של השנה. ״כולם נכנסים לדיכאון בנובמבר״, נאמר לי, אבל לא האמנתי. בשבוע הראשון ניסיתי לשכנע חברה שהתעצבה לצאת מהבית בזמן ששלג החל לרדת. היא כתבה עלי סטטוס בפייסבוק, מתארת איך אני מקפצת כמו ילדה ומביטה בי בקנאה מהולה ברחמים. ״אין לך מושג מותק, עוד מעט ירד כאן כל כך הרבה שלג שהוא יחנוק אותך״ רצתה לומר, אולי אפילו אמרה בקול רם, אבל באותו זמן זה לא שינה דבר. עוד היתה טבועה בי התגובה הירושלמית לשלג, השמחה הזו של יום החופש, של אנשי שלג מטופשים בכל קרן רחוב, של האקזוטיקה שאנחנו רואים בסרטים או בגיחות קצרות לחו״ל. אף אחד לא מספר לך שמה שהכי נורא בחורף זה לא הקור, ולא הקרח, זה היעדר השמש. יצורים מזרח תיכוניים כמוני חושבים שיום ללא שמש זה יום אפור בתל אביב, בו הים מקבל גוון ירקרק וזועף בו אפשר להיכנס למצב רוח אירופאי. במשך שבועות ארוכים לא ראיתי את השמש ושעות היום הקצרות שהחלו בשמונה בבוקר והסתיימו אחרי ארבע אחר הצהריים לווו באור שמזכיר את זה של רגע לפני הזריחה, כשהשמש על קצה הלשון אבל עדיין לא התגבשה לכדי מילה. הבלחה פתאומית שלה סינוורה אותי בוקר אחד ונעמדתי מולה, בעיניים חצי עצומות, משותקת, במשך כמה דקות ניסיתי להיטען, הורדתי את הכובע והכפפות, ואם לא העקצוץ הזה הייתי מתפשטת כמעט לגמרי. זה היה צמא אמיתי שלא הרגשתי עד אותו רגע. היעדר השמש משפיע על הנפש באופן העמוק ביותר, יותר נחוש ויותר משמעותי מכל צרה אישית. המחסור מתגנב מאחוריך ומתחזה לעייפות, חוסר חיות ודיכאון, ורק כשהיא מגיעה פתאום המחסור מקבל מילה - אור.

הסתגלות
מדהים כמה מהר הגוף מסתגל, או שזה לא הגוף, זה המוח. לפני שנה כשירד שלג בירושלים חשבתי וקיבלתי אישור לכך מחבריי שמסע בן ארבע שעות בשלג זו גבורה אמיתית. היום מינוס שתיים זה יום חמים שאפילו לא מצריך כובע או כפפות. בשבועות הראשונים כאן עמדתי מבוהלת ומבולבלת מול הארון, מנסה להבין כמה שכבות ואיזה, כל פריט שנשכח העלה תרחישי אימה על כריתת איברים קפואים. בכל בוקר לוגיסטיקת ההכנה לעולם בחוץ נרקמה במוחי במשך חצי שעה. בשבועות אלה החלטתי שאחקור את העיר ובמשך כל יום צעדתי במשך כמה שעות בשכונות הקרובות והרחוקות ממני. כששאלתי איזה ציוד כדאי לקנות להליכות מעטים ידעו לענות. רבים מן המקומיים, אפשר לזהות אותם על פי הבגדים הדקיקים, חיים בעונה הזו בין החניון במשרד לחניון בבית, בין הבית והרכבת התחתית, אין להם מושג מה זה חורף. כשהטמפרטורות צנחו הגיחות שלי החוצה התמעטו ופיתחתי תחביב מדאיג של בהיה מהחלון. בוקר אחד נרשמתי בהחלטה רגעית לקורס ״ספורט חורף״ וגיליתי שאפשר להזיע גם במינוס 20 בזמן שמטפסים עם מגלשיים במעלה שבילי הפארק המקומי ושאפשר ליפול בכל כך הרבה דרכים כואבות על כל כך הרבה סוגים של שלג, קרח, סלאש, ברד ושמות שאין לנו בשפה העברית כי מעולם לא היה צורך בקיומם.

מה לעזאזל אני עושה כאן
באחד מבקרי סוף השבוע עמדתי מול ערימה גדולה שבתוכו היה קבור חפץ ישן וחבוט אך יקר ערך, ביד אחד החזקתי מברשת גדולה, וביד השנייה מעדר. התחלתי לפנות את השלג עם הכלים שלי, מברישה את ראש הערימה, מסלקת גושים של קרח בידי, וחופרת בתחתיתה, מנסה ליצור שביל גישה. שכבה אחר שכבה התל קיבל צורה עמומה של מכונית, הרגליים שלי היו קבורות בשלג שפיניתי, הממצא הארכיאולוגי התגלה אך עוד לא חולץ. גירדנו שכבות של קרח מהחלונות, השלג שהקיף את הגלגלים פונה בתנועות מאומצות, אך לשווא. הגלגלים התחפרו בתוך עצמם ולא זזו תחת שכבת קרח עבה, הגיע הזמן לדחוף ולדחוף חזק, שכנה מחפירה ארכיאולוגית סמוכה הצטרפה למשימה. 45 דקות אחרי שהתחלנו - החילוץ הושלם ויצאנו לדרך, מנסים להחזיר תחושה לאצבעות ומזהים בשולי המדרכות רכבים במצבי חפירה מתקדמים יותר או פחות. החורף הוא אף פעם לא החבר שלך אבל יש רגעים בהם נראה שהוא קיים רק כדי להתעלל בך, בהם הוא מחליט לקפוא בזמן גשם ולהעיף אלף טיפות קפואות ודוקרניות לתוף הפרצוף שלך, או לנשוב בעוצמה בדיוק ברגע בו את יוצאת לסידור קטן ודחוף מחוץ לבית, ולגרום למינוס עשר להרגיש כמו מינוס 20. היציאה מהבית היא אף פעם לא עניין של מה בכך, והמעבר מהפוך, לאמבטיה הקרירה ומשם לעולם הקפוא היא טרגדיה אישית קטנה שמתרחשת כל בוקר מחדש.

פאסון
לפני שנסעתי למונטריאול, אבא שלי שנולד וגדל בארץ לה קוראים היום אוקראינה, סיפר לי שכשהיה ילד היה נוסע בחשמלית לבית הספר ונדחף בגלל הצפיפות עם ראשו החוצה. את כובע אוזני הכלב שלו היה קושר כך שהחלקים שמכסים את האוזניים נמצאים למעלה, כמו כל הילדים המגניבים. כך הגיע לבית הספר עם פאסון אבל עם אוזן לבנה לחלוטין שהבהילה את המורה שלו ששלחה אותו מיד לרופא. במשך שנים אחר כך נאלץ לכסות את אוזנו היטב, והתחושה בה מעולם לא חזרה במלואה. זה היה סיפור טוב לנסוע איתו כי הבגדים המגושמים של החורף מרתיעים כל אדם שרוצה לראות עצמו כאדם סביר למראה. מגפי החורף התרמיים הנרכסים כמעט עד הברך, המעיל הנפוח, כובע אוזני הכלב והמסמרים שמבצבצים מסוליות הנעליים נגד ימי קרח, משווים לי חן של חבית. ״אני לא מאמינה שאת מתלוננת בפייסבוק רק כשזה מגיע למינוס 33 מעלות, כאן כשזה מגיע למינוס 3 בא לי למות״, אמרה רבקה כשעישנו מחוץ לבר (תארו לעצמכם מה זה לצאת לעשן כשמינוס 12 בחוץ). היא היתה לבושה במעיל פרווה סינטית, וללא כובע. היא נראתה נהדר, נהדר וקר. ״מסמרים לנעליים בקרח?! אמרה בבוז כשדיברנו על כמה מחליק בחוץ, ״מה אני נראית לך? יש לי סטייל, למען השם״. הבנתי שאני משתייכת למחנה החביות החמימות, ובלבי ניטע בוז אוטומטי מהול בקנאה לאלו שמעדיפים לשמור על סילואטה אנושית בתנאים שדורשים תחליף רציני לפרווה.

היופי
בין כל הדאגות היומיומיות של החורף יש לא מעט רגעי חסד. העולם נראה נהדר כשהוא מכוסה לבן ומחוץ לעיר הלב נעתק, נעצר, רק ההוד של המדבר יכול להשתוות לקסמו של העולם שמתמלא בלובן ובחוסר הרעש שהשלג הרך סופג, נסיעות ארוכות ביערות צפופי מחטים לבנים, בקתות מעץ, הליכות ארוכות בשמורות שאי אפשר לתאר בשפה, כי החורף הוא מראות וצלילים והד רך והתמזגות של שמיים עם אדמה ומיליוני עצים שמגלים את עדינות הסתעפות ענפיהם בעירומם.
אני עדיין מחכה לקיץ וזה בטח יהיה מחזה לראות את חג האביב, כשכולם יתפשטו ויחגגו באינספור הפסטיבלים בעיר, אבל אם החורף יציע ללכת עכשיו ולפנות את מקומו לאביב מוקדם, אבקש ממנו שיישאר עוד קצת. לא סיימתי ללמוד ללכת מחדש, על קרקע לא מוצקה, מחליקה, מצויידת במחלקיים, מגלשיים ונעלי שלג. לא סיימתי ללמוד בכמעט כוויות קור מה המשמעות של לשכוח את הכפפות בבית. מינוס 18 היום ואפילו לא הנדתי עפעף, יצאתי כרגיל לבית הקפה השכונתי, רק זה נראה לי כמו הרפתקה אחת גדולה.

 לכל כתבות המגזין

• חורף
• מונטריאול
• קור
• קרח
• שלג