אם יש שנה שבה היה מוצדק להתמכר לחדרי בריחה זו השנה הזו. לא רק בגלל שלא היו חדרי בריחה בישראל עד 2015 וגם לא בגלל שלהייפ סביב זה יש תאריך תפוגה כמו במוצרים של "יוניליוור" - יש איזושהי המלצה באוויר אבל מתישהו כל העניין הזה יגרום לזיהום וירד מהמדפים - אלא כי השנה הזו אנחנו (אני אומרת "אנחנו" אבל אני לגמרי מתכוונת "אני") ממש צריכים את זה.
ברמת הכלל אפשר להניח שכל מה שנראה שהיה נורא מכדי להתממש, התממש. ברמת הפרט, כלומר בחיים שלי, כל מה שנראה שהיה נורא מכדי להתממש, התממש. אם לשם ההשוואה אני הבחירות בארצות הברית, אז אני הילארי קלינטון אבל עם תודעה של דונלד טראמפ הווינר. דווקא בגלל זה תחביב חדרי הבריחה שפיתחתי הוא הדבר הכי אאוט אוף קרקטר שעשיתי. זו לא הייתה אופציית המילוט הראשונה שלי מעצמי - היו באמצע כל מיני ניסיונות שלא צלחו ושעליהם אני עדיין משלמת (בטח, בטח שאני עדיין הולכת לשיעורי היפ הופ לירי בעשרה תשלומים), אבל קודם לזה דווקא כן ניסיתי ללכת על אפיק העזרה העצמית המסורתי ביותר של ימינו: טיפול פסיכולוגי. במשך חצי שנה, לפעמים אפילו פעמיים בשבוע (הודות לקופת החולים שסבסדה את הניסוי הזה), ניסיתי ללכת לפסיכולוגית אבל כל פגישה הפכה את החיים שלי לסיפור מהאגדות גרים ואיך זה נגמר, בסוף כולם יודעים ואל תבואי לבקש מהפסיכולוגית שלך את הדרך להפי אנדינג, מבחינתה אין בכלל דבר כזה.
אולי לפני עשר שנים טיפול פסיכולוגי היה משהו כמעט הכרחי בדרך לגלות את עצמך (בתנאי ש"עצמך" מספיק פריווילגי כדי לשלם על זה 400 שקל בשבוע) אבל זה נכון לתקופה שבה פוסט-מודרניזם עוד היה נקודת מוצא כמעט חתרנית לקיום. בדור שלי פוסט מודרניזם מיתרגם אסוציאטיבית ל"התשות" וטיפול פסיכולוגי הוא שווה ערך לתואר אקדמי. בשני המקרים מדובר בהשקעה כבדה של כסף וזמן תמורת הבטחה לעתיד טוב יותר שייתכן שיתאפשר אבל ייתכן יותר שלא. את המשוואה הזו של לימודים מתוך תשוקה ואז עבודה והגשמה עצמית ניסו גם עלינו ובתור פורשת מהאוניברסיטה (שהיום היא מיעוט אבל בקרוב תהיה הרוב) אני אגיד לכם באיזו משוואה אנחנו מעוניינים - וזו לא זו שאתם מציעים לנו. כמה כסף זה עולה לנו + מה יוצא לנו מזה = אם יש לנו עניין בזה או לא. גם אנחנו קראנו "המיתוס של סיזיפוס" וחצי השתעממנו. זה לא המיתוס שלנו ואנחנו מעדיפים לקדש בחיים שלנו את התועלת, לא את הסבל. אם ארבע שנות לימודים לא ישיגו לי עבודה לא אלך לאוניברסיטה, ואם שלוש שנות טיפול פסיכולוגי לא יגרמו לי לחיות יותר בשלום עם עצמי אצטרף לקבוצת-העל שלי - בני מזל מאזניים - אקרא את מרים בנימיני במקום ובמחיר של פגישה אחת עם פסיכולוגית, אסגור ארבעה חדרי בריחה לכל החודש.
זה בטח לא מקרי שאסטרולוגיה וחדרי בריחה הם הדברים שהכי מעסיקים אותנו עכשיו. אני כמעט לא יכולה שלא לראות את הקשר בין השניים. בשניהם עובד אותו מנגנון: זה שמייצר תחושת שייכות מדומיינת באופן די מידי, בשניהם יש אלמנט דתי שגורם לך להרגיש כמו נקודה קטנה ונמרצת מול כוח עליון ושניהם מציאותיים באותה מידה שבה הם לא מציאותיים. אז כן, אני אקח בדיוק את המינון הזה כי הזמנים השתנו. כלומר, דברים יכולים עדיין להיגמר רע אבל הם גם יכולים להיגמר טוב וזו הצעה שאף אחד לא חשב להציע לי. במשך 60 דקות ובאופן מאוד מזוקק, חדרי בריחה מגלמים את הדבר הכי קרוב לזה. להתנהג כאילו אני באמת מתנהלת בתוך סכנה קיומית שמתרחשת בכל מקום מלבד הרצפה והתקרה, אלו, כך יגידו לכם ברוב החדרים, הם מחוץ למשחק.
אנחנו נגד העולם
אין כאן שום דבר חדש: משחקים קבוצתיים היו מאז ומעולם חלק מהאינטראקציה האנושית אבל אם מבחינת אנשי ניינטיז להיות אינדיבידואל זה הכול, בשנת 2016 אף אחד לא באמת מאמין במושג הזה ובעיקר - אף אחד לא רוצה להישאר לבד עם כל הבלבול הזה. כל מה שאנחנו עושים מבוקר עד לילה זה לשחק דומינו בפוליטיקת זהויות אחד עם השני ואלוהים. בתור הדור שהמציא את פייסבוק ואינסטגרם, כל מה שאנחנו רוצים זה שיאהבו אותנו בחזרה. זה אקלים פורה, שלא לומר מושלם, לצמיחה מאסיבית של חדרי הבריחה שרק תגדל ותגדל עד שתיעצר לגמרי. זה אנחנו, ביחד, נגד העולם – בקבוצה בוואטסאפ ובניסיון השתלטות של זומבים על כדור הארץ, אם זה מה שהעלילה של החדר שלנו מספרת לנו.
בתוך פחות משנתיים עשרות חדרי בריחה בודדים הפכו למאות. קבוצת הפייסבוק של חדרי הבריחה בישראל גדלה מ-6,000 חברים בשנה שעברה למעל 25,000 אנשים. הצורך לפעול כקבוצה הוא מה שמרים לחדרי בריחה את התנופה שלהם עכשיו, אבל לא מתקיים רק שם: הוא גם זה שיוצר סטארט אפים כמו WeWork שמציעים להייטקיסטים חלל עבודה אחד, או את EatWith שמאחדת פודיסטים ברחבי העולם לארוחה חגיגית. אנחנו במרחק איוונט אחד בפייסבוק מקריאה משותפת בספר (אם מישהו מארגן כזה, אני האטנד הראשון).
העניין הוא שחדרי בריחה זו תופעה כל כך אייטיזית במהותה, שהיא תמיד על גבול המביכה וכשנפתחים שערי המבוכה, נפתחות גם דלתות להנאה בדרגות גבוהות מאוד. דיבור רוחני מאוד למשהו שעושים על רקע קיר מלא בדם בחדר שבו התרחש רצח של מטופלת במוסד פסיכיאטרי. האופן שבו נאספים יחד, משאירים את החפצים מאחור, עולים על תלבושות, נאלצים להיעזר האחד בשני מהרגע הראשון ובסוף עוד מעבירים את הטלפון למפעיל שיעשה תמונה הוא דווקא מה שהופך בעיניי את החוויה הזאת לחיובית. מה יותר נוסטלגי מלתת למישהו לצלם אותך בזמן שאתה מחזיק איזו קסדה ביד? כמעט בא לי להוציא אסימון ולהזמין מקום לחדר הבא אם הייתי חיה בתקופה שבה היו אסימונים.
לא סמי הפיצוצייה החדשים
הכתבות הראשונות על חדרי בריחה בישראל נעשו בסך הכול לפני שנה וחצי אבל צפייה בהן מרגישה כמו פוסט בפייסבוק של חינוכית 23. תיאורי חדרי בריחה על רקע נעימת הפתיחה של תיקים באפלה עם וויס אובר של עיתונאיות שמדברות על האנשים שנכנסו לחדר "ומאז יצאו מכורים". הלוואי אבל לא, זה לא הנייס גאי החדש. חדרי בריחה בכלל הגיעו לכאן מרוסיה ומאוקראינה ולא מיפן (הם הביאו לנו את הקריוקי, זה מספיק) ואחרי שזכו להצלחה היסטרית, נפתחו שם אלפי חדרים שעומדים עכשיו בפני פשיטת רגל. רק קחו משהו תרבותי וחביב במדינות עם משטר בעייתי, שלא לומר אפל, וגם זה יהפוך תוך מעט מאוד זמן לעוד סממן של ייאוש, חוסר יציבות כלכלית וחוסר אמון באנשים. נראה לי שככה אומרים שהמכונה עובדת.
אבל אנחנו עוד לא שם. לפני שההיצע יעלה על הביקוש ואורי גלר יגיע לכאן כדי לפתוח מתחם על שמו, עוד קיימים המון חדרי בוטיק אולד סקול שעדיין מצליחים להרשים את השחקנים, אבל אני בספק אם הם יחזיקו מעמד לאורך זמן. הצמיחה של מתחמי החדרים רק הולכת ומתגברת ותסמכו על עיר נעוריי, מערב ראשון לציון, שכבר יש מי שעובד על הקמת קומפלקס הקומפלקסים. אז בלי להלחיץ את חבורת הבנים שסיפרה לי שהיא עובדת על הקמתו של חדר "פאודה" אבל חולמת על הקמה של חדר שואה (הם מתלבטים, ייתכן שזה לא "מסחרי" מספיק) - כמו שאתם לא בונים על תואר במנהל עסקים, אל תבנו על קריירה ארוכה מחדרי בריחה. בדור שלנו עוד יש סיפוקים ויש חלומות אבל על הכול יש תאריך תפוגה של שנתיים, ועם כל ההנאה שבחדרי בריחה הדבר היחידי שאנחנו לא יכולים לברוח ממנו זה הקפיטליזם ושום חדר בהשראת וולטר ווייט לא ישנה את זה.
ובכל זאת, חדר בהשראה כזאת ("סודו של וולטר") היה נקודה טובה להתחיל בה. באופן בלתי רשמי, חדרי בריחה מתחלקים לז'אנרים ולכן מה שמתאים לאחד, לא בהכרח יתאים לאחר. מה אתם יודעים, ממש כמו בחיים עצמם. חדרים מסוימים יהיו באווירת קונספט ("הארי פוטר", "אליס בארץ הפלאות"), חדרים מסוימים יוקדשו כל כולם להפחדה טוטאלית של כל איבר בגוף שלכם (אני עוד מתאוששת מ"הטירה המקוללת") וחדרים מסוימים יגרמו לכם לגרד בתאים הכי נשכחים שלכם לפני שתודו בתבוסה חלקית ותפנו לקבלת רמז מהמפעיל ("פרויקט איקס", "מחנה 23", "הוטל קליפורניה").
זה, עלי להודות, סוגיה שלמה שיש להבין בנוגע לחדרי בריחה. היבריס הוא חרא של דבר ולא רק עבור גיבורים טרגיים במחזות יווניים. בכניסה לחדרי בריחה אתם מפקידים לא רק את החפצים שלכם אלא גם את הנדבכים הכי קטנוניים באופי שלכם - כי 60 דקות זה לא מספיק זמן כדי לפתור את כל החידות בחדר וגם את הנגעים באישיות הרעועה שלכם. אם אתם כמוני, מה שאומר שיש בכם תחרותיות במינונים זערוריים עד לא קיימים, אז ממילא לא תהיה לכם שום חרדת ביצוע שמתלווה למשחק בחדר. אבל אם אתם חוששים ממה שעלול לצאת מכם כשאתם סגורים בחדר עם חברים ומנסים להימלט מעונש מוות, תנו לי לנסות ולהפיג את זה - השדים שמרקדים לכם בבטן יישארו במקומם ולא יפריעו לכם לשחק. זה רק נראה כמו טריגר אבל הזמן קצר, המלאכה מרובה והסחת הדעת עשויה בצורה כל כך מפוארת ומחושבת, שבעיות האישיות שלכם יחכו להזדמנות אחרת כדי לצוף.
מובן שזה לא אומר שכולם מתמכרים מיד. יהיו גם אנשים שישחקו פעם אחת ולא ירצו לעשות זאת שוב. בעגה המקצועית הם מכונים מעפנים. יש המון סיבות להיות בחרדה בחיים וחדרי בריחה לא אמורים להיות אחת מהן. זה בדיוק מה שהופך אותם לפעילות המושלמת - רגע לפני שהאישיות שלך צפה החוצה, כבר יצאת מהחדר. מקסם השווא של חדרי הבריחה כל כך חזק ויעיל שלמציאות אין דרך להיכנס פנימה, גם לא ב-60 דקות מתוחזקות בתפאורה, אפקטים, עלילה, מוזיקה ובחלק מהחדרים המושקעים יותר, גם נוכחות של שחקנים בתוך החדר. אז אמנם האישיות שלכם לא משחקת תפקיד בתוך החדר אבל הפז"ם הופך למרכיב לא פחות חשוב מבצה"ל. זה לא באמת משנה מה אתה עושה בחיים או מה למדת או אפילו בן כמה אתה, אם עשית מספיק חדרים - היכולות שלך ישתכללו. הבונוס האמיתי מגיע לאנשים כמוני, שמעדיפים להעביר את החיים שלהם באמונה במושגים כמו אנרגיות ואינטואיציות. כל שעה היא שעה יפה לחובבי הלוגיקה אבל בחדרי בריחה, זוהי סוף סוף גם שעתם היפה של החושבים מהבטן. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להשאיר את החפצים בכניסה, להזריק לווריד מנה טהורה של אסקפיזם ולמצוא כבר את הדרך החוצה לפני שאסטרואיד יתנגש בכדור הארץ וישמיד את כולנו.
טיפים לאסקייפר המתחיל
אחרי ביקור ראשון בחדר בריחה, תחוש צורך בלתי נשלט לומר בכל פעם שתגיע לחדר ש"הכניסה אל חדר הבריחה היא בעצמה חדר בריחה!". אל תיאבק זה, אתה חלק מקבוצה עכשיו.
טפל בעצמך לפני החדר כאילו היית דמות אהובה ממש בסימס שירדו לה כל הפסים לאדום. אוכל, שתייה ושירותים זה חשוב או שהבריחה היחידה שתתממש בחדר תהיה זו שאתה לא רוצה בה.
אל תגזים. סבבה שזה זול יותר מטיפול פסיכולוגי אבל רק לסטטיק יש באמת כסף לעשות מרתונים של חדרי בריחה כל שבת ולו יש 13 מיליון צפיות ביוטיוב לשיר. מה לנו יש?
אם כבר סטט-בוי, הנה טיפ: בכל פעם שהחדר מרגיש קשה מדי לפיצוח ואתה רוצה לוותר, זכור - אם סטטיק הצליח לצאת מהחדר, גם אתה יכול.
כל קבוצת פייסבוק שמתאבססת על הניסיון לז'רגן את הנושא שלה (כרגע מילון המונחים בחדרי בריחה נע בין הבחנה בין חדר מקבילי לחדר ליניארי לבין שימוש נרחב בביטוי "אימרסיבי") היא כנראה מתקדמת מדי בשביל להתאפשר כלגיטימית ולכן כדאי לכתוב בה על בסיס עיקרון אחד בלבד: הטרלה.
תאמינו להייפ - אם תבחינו בין ביקורות של שחקנים לבין בעלי חדרים שמתחזים לשחקנים ומדרגים את עצמם בהתלהבות, תדעו להגיע לחדרים המוצלחים באמת, אלו שמצדיקים את המוניטין שלהם ("מחנה 23", "פרויקט איקס" ו"הוטל קליפורניה" - אני לגמרי מדברת עליכם).
יש מדפסת תלת מימד באחד מהחדרים בארץ שמדפיסה מפתח בזמן המשחק. אני לא מגלה לכם איפה.
אל תעשו ספוילרים. זה לא מוסרי, לא בחדרי בריחה. אם זה למשחקי הכס מותר ואף רצוי.