"הדרכים לא עשויות מאספלט, אלא מהאנשים שאנו פוגשים", אמר פעם אחד, ג'ק קרואק, שהסתובב די הרבה (ואם אתם מכירים את הציטוט הזה – אתם כבר חברים שלי). אבל עם כל הכבוד לאנשים, בואו נחזור לרגע אל האספלט, כי עם כל הכבישים המהירים, האגרות, פקקי החג ודיווחי-ברבורי התנועה, יש כמה כבישים בארץ ששווה להתענג עליהם רק כי הם שם. וגם בגלל הנוף, חדוות הנהיגה או מה שיש לצדם.
אז הנה לכם – רשימה של כבישים מומלצים ושווים בהחלט. ואל תתווכחו - זוהי רשימה סובייקטיבית לחלוטין. אתם כמובן מוזמנים לחקור את הארץ ולמצוא לכם זוּלות אספלט סודיות משלכם.
מסעדה-עין זיוון
ויש גם מספר: כביש 98.
כיוון מומלץ: לא משנה.
מתי הכי כדאי: כל השנה.
להתפייט על האספלט: יש בו חלקים משמימים, ויש בו חלקים יפים. יש בו קטעים שכיף לתת בגז ויש קטעים שעדר פרות יגרום לכם לבלום, רק מהפחד (רובן מתורגלות שלא לעלות על האספלט. רובן). כאמור, כל השנה יפה כאן, אבל יש זמנים שהכביש הזה מספק תחושה שהגעתם אל חבל ארץ סחוף רוחות, פראי, מסתורי. זה קורה במיוחד השכם בבוקר, וגם בימים חורפיים. הכביש ארוך, וככזה יש בו חלקים יפים פחות, אבל אלו שזורים בקטעים נהדרים, לצד פינות מוכרות יותר או פחות שדורשות סטייה קלילה מהדרך: יער אודם, הר בנטל, וגם רכס בשנית, הדרומי יתר, שבו טורבינות רוח ענקיות שנראות כמו מפלצות.
גדות-גונן
ויש גם מספר: כביש 918.
כיוון מומלץ: מדרום לצפון.
מתי הכי כדאי: כל השנה.
להתפייט על האספלט: רבים נוטים לדלג על הכביש הקצר והצר הזה, ובאופן זה מפספסים קטע מקסים של כ-12 ק"מ, המשופע בנופי עמק החולה, שטחים חקלאיים, שדרות עצים, ובעיקר – תחושה שהגעתם אל חבל ארץ מבודד (ואכן, בימי חול, רוב הסיכויים שאכן תהיו פה לבד. יחסית). אין פה דרמות גדולות או חדוות נהיגה משובחת - פשוט כביש יפה, שניחוח נוסטלגי עולה ממנו. ואם אתם כבר כאן, בשום אופן על תוותרו על טיול מים קלאסי, קטן וחביב בעין תינה. בשום אופן.
חניתה-חירם (כביש הצפון)
ויש גם מספר: כביש 899.
כיוון מומלץ: ממזרח למערב – כי לסיים ליד הים זה תמיד כיף.
מתי הכי כדאי: כל השנה.
להתפייט על האספלט: לכביש הנהדר הזה יש שני יתרונות בולטים. הראשון: הרבה יותר צפונה ממנו לא תוכלו להגיע (אלא אם אתם או"מניקים). השני – יש לצדו הפתעות נהדרות, בהן מקומות שיספקו לכם יום שלם של טיולים ואטרקציות. כולה 30 ק"מ וקצת, אבל יום שלם של כיף. כך למשל, מערת פער, שהיא בולען סודי לצד הדרך, מערת קשת הידועה, המצויה באזור המערבי יותר של הכביש (הגעה מכביש 8993), וכמובן, שמורת יער אלוני ברעם – הדבר הכי קרוב בישראל ליער אירופאי (בע"מ). בקיצור, רוצו עליו ומצאו לכם ים של הפתעות.
דרך נוף גלבוע
ויש גם מספר: כביש 667.
כיוון מומלץ: ממערב למזרח.
מתי הכי כדאי: כל השנה, בעיקר בחורף ובאביב.
להתפייט על האספלט: אחד הפינוקים הגדולים שמציעה דרך נוף זו, שאוחזת ברייטינג גבוה למדי בעונות הנכונות, הוא מרבדים של אירוסים. אז נכון, אלו נעלמו לפני כמה שבועות, אבל מה שנשאר הוא לגמרי לא עונתי – הנוף. נוף, נוף, ועוד הרבה מאוד נוף. ואם בכל זאת המילה "נוף" לא מספקת אתכם ואתם רוצים להיות יותר ספציפיים: עמק חרוד ומרחבי הגליל והגולן. זה כיף אדיר, אבל פחות כיף מהחבר'ה שמרחפים פה עם מצנחי רחיפה - הנוף שלהם יותר שווה. מצד שני, אתם יכולים לעצור כמעט בכל נקודה שווה ולעשות פיקניק מושקע מול העמק. ואתם גם מוזמנים לסגור חלון, להפעיל מזגן, לשים את המוזיקה הכי פראית שתמצאו, וליהנות מכל פיתול.
עין יהב-חצבה (דרך השלום)
ויש גם מספר: אז זהו, שלא ממש.
כיוון מומלץ: מדרום לצפון.
מתי הכי כדאי: כל השנה. בחורף יפה כאן במיוחד.
להתפייט על האספלט: "ארץ לא נודעת" – זוהי האסוציאציה שעולה בעת שמתמרנים על הכביש הצר ובמיוחד הזה, שנשלף מכביש 90 וטומן בחובו סיפורים על פוליטיקה, היסטוריה וחקלאות מקומית. חמוקיהם הבהירים של סלעי החוואר שולטים בנוף המדברי הייחודי הזה, כאשר את הרקע ההכרחי מספקים הרי אדום. ירדן (הממלכה) זה ממש כאן, והעיקולים הכיפיים יגרמו לכם לרצות שזה לא ייגמר (כולה 13 ק"מ). חובה לעצור במצפור השלום, שממנו ניבטים שטחי החקלאות המרהיבים של יישובי הערבה, חלקם בצד הירדני (במסגרת הסכם השלום). מהמצפור הזה כדאי לצאת לשיטוט לא מחייב בין הגבעות וללכת לאיבוד, אבל בקטנה.
ראמה-פקיעין
ויש גם מספר: כביש 864.
כיוון מומלץ: מדרום לצפון.
מתי הכי כדאי: כל השנה, ובמיוחד באביב.
להתפייט על האספלט: הנה כביש שלא רבים מכירים, כי הוא מוביל ממקום זעיר למקום זעיר בסוף העולם. וזוהי, אגב, סיבה מצוינת לדגום אותו. מי שתכנן את הכביש הזה נהנה מכל רגע, ואולי אפילו היה על ספידים. כי יש בו עליות ופיתולים שמתמזגים יחדיו לכדי אלמנט שיפעיל עליכם כוח ג'י. כמו של טייסי קרב. הנוף הגלילי מנצח, ויש פה ושם נקודות תצפית מוסדרות, וגם חבר'ה שלעיתים מוכרים בצד הדרך דברים טובים. ובעיקר – מסיימים בפקיעין, אחד הכפרים הציוריים בישראל.
אורן-דמון (דרך נוף כרמל)
ויש גם מספר: כביש 721.
כיוון מומלץ: ממערב למזרח.
מתי הכי כדאי: כל השנה.
להתפייט על האספלט: זה המקום להכריז בקולי-קולות את הקלישאה הגדולה מכולן: "הדרך חשובה מהיעד". ומעבר לכך, בין שפע הפיתולים ההרריים, שחלקם נושקים ממש לצלעות המצוקים הירוקים-תמיד, יש פה ושם איזה "כיס אוויר" – ירידונת חביבה שבמהירות הנכונה עושה נעים בבטן. כמו דילוג קל באוויר. הדרך מצומת אורן לצומת דמון נמתחת לאורך של כ-10 ק"מ, אבל מרגישה הרבה יותר. שוב, בגלל הפיתולים, וגם בגלל הנופים, שנותנים הזדמנות לראות בעיניים איך הטבע מתגבר על נזקי השריפה הנוראה ההיא. רוצים להגדיל? לשדרג? מצאו לכם לצד הדרך מסלול טיול חביב בלב "שוויצריה הקטנה". המלצה שלנו: נחל כלח הצפוני מעט, או מערת אצבע, המצויה בקצה המערבי של הכביש.
אשתאול-צובה
ויש גם מספר: כביש 395.
כיוון מומלץ: ממערב למזרח.
מתי הכי כדאי: כל השנה. עדיף לא בזמן גשם.
להתפייט על האספלט: הנה כביש שלא תשכחו גם עוד מאה שנה. במיוחד אם אתם נהגים מצוינים, ובמיוחד אם אתם נהגים גרועים. למה? בגלל שהוא מאוד מפחיד/מאוד מאתגר (מחקו את המיותר עבורכם). הכביש הזה הוא חלומם של פסיכים מוטוריים, וגם של חובבי נוף וריגושים – הכל תלוי באופי הנהיגה שלכם. יש לו קטעים צרים יותר מהמכונית שלכם (לפחות בתחושה), יש לו קטעים מפותלים עד אימה, ויש בו תהומות שצצים לפתע, בלי כל התראה. והכל עטוף בנוף נפלא של הרי ויערות ירושלים. בקיצור, כ-10 ק"מ של אדרנלין מהול בבנזין.
מצפה רמון-צומת ציחור
ויש גם מספר: כביש 40.
כיוון מומלץ: מצפון לדרום.
מתי הכי כדאי: כל השנה. עדיף מוקדם בבוקר או בשעות בין הערביים, כאשר צבעי המדבר משתנים.
להתפייט על האספלט: כביש 40, בחלקים גדולים ממנו, הוא כביש משעמם עד אימה. סתם כביש. אספלט נטול חן. אבל מרגע שעוברים את מצפה רמון, גולשים בירידה אל נוף המכתש ורצים את 55 הק"מ המדבריים עד צומת ציחור – החיוך לא יורד לרגע מהפנים. 55 ק"מ של חיוך – מתי היה לכם כזה בפעם האחרונה? הנה לכם כבר אופציה יפה, שפויה ורגועה יותר להגיע לאילת שלא על כביש הערבה בלבד. ואם אתם כבר באזור – הרי לא תוותרו על כל הטוב שיש למכתש להציע: מביקור לא מחייב באתר "המנסרה" ועד טיול חביב באזור נחל נקרות או הר סהרונים.
כביש המכתש הגדול
ויש גם מספר: כביש 225.
כיוון מומלץ: ממערב למזרח.
מתי הכי כדאי: כל השנה, במיוחד בחורף ובאביב.
להתפייט על האספלט: שמות לא נותנים סתם כך, והמכתש הגדול הוא – באופן די צפוי – די גדול. שמו הרשמי הוא "מכתש חתירה", אבל בינינו – "גדול" הרבה יותר הולם אותו. בשעות הבוקר המוקדמות או אחר הצהריים, בעת שהשמש שוטפת את הכל באור רך, כל צבעי המכתש הזה מתפרצים ועולים לצד הכביש – אדום, סגלגל, צהוב, לבן, אפור ומה לא. זהו אולי הכביש הכי צבעוני בשכונה. ואם זה לא מספיק לכם, לקראת סופו, עצרו בחניון החולות הצבעוניים והתמסרו לעושר הגוונים. נשמע כמו קלישאה? אל תסמכו עלינו - נסו בעצמכם.
