אלו הם שקרים מוחלטים כמובן, אך עם זאת - יש בהם ניצוץ קלוש של אמת. ולמה כל זה חשוב? כי פיקניק טוב לא צריך יער או מזג אוויר שטוף שמש דווקא. להיפך – הפיקניקים הכי מגניבים, מהסוג שנחקק בזיכרון, נערכים דווקא במקומות הלא צפויים ובזמנים הלא צפויים. אלו שיש בהם אמנם יופי של נוף, אבל בעיקר – אווירה משכרת של ניתוק מתקתק. אז מכאן והלאה - אף מילה על יערות. את בן שמן תשאירו להמונים.
עוד דבר אחרון שכדאי לשקול לפני שאתם יוצאים מהפּוּך: למרות הפיתוי לערוך פיקניק מול נוף עוצר נשימה מראשו של הר, עדיף לוותר. כי מה שנראה ממבט ראשון כמו שמש חורפית חמימה, יצבע לכם אחרי שעה קלה את השפתיים בכחול-דד. הימנעו מכך, במיוחד אם עברתם את גיל 40, הגיל שממנו אפשר למות מסיבוכי נזלת.
ועוד משהו - קחו בחשבון שרוב המקומות שיוזכרו להלן אינם מאכלסים את מה שנקרא "מתקני פיקניק". מה זה אומר? שתביאו כיסאות ושולחן מתקפלים מהבית. היפסטרים? לכו על מפה משובצת באדום-לבן. סחים? מחצלת שקניתם בדאליית תעשה היטב את העבודה.
בוסתן כיאט בחיפה
מתברר שיש בינינו חיפאים שמעולם לא שמעו על בוסתן כיאט. זה מפתיע, מכמה סיבות. 1: בוסתן כיאט נמצא בחיפה. 2: בוסתן כיאט הוא האידיאה של הבוסתנים. למעשה, אם תפתחו מילון מצויר, ככה בדיוק נראה בוסתן. ואם לא – ככה הוא אמור להיראות. הבוסתן הזה, למרגלות נחל שיח, מצוי בקצה ואדי יפהפה מוקף חורש צפוף. הכניסה אליו צנועה, אבל בפנים תגלו עדות למה שנראה כמו שאריות תפאורה מסרט תקופתי: שרידי מזרקות אבן, תעלות מים מצודדות, בריכות מים מדופנות, מפלים יבשים, שבילי הליכה שטושטשו עם הזמן. כל אלו הם רמז לגן הקסום ששגשג כאן בשנות השלושים של המאה שעברה, בעת שבעלי המקום היו בני משפחה ערבית-נוצרית מקומית. נכון, הוא אינו מטופח ו"מסודר", אבל הבוסתן הנטוש הזה ייחקק לכם בזיכרון לעד.
פינת אוכל: אין בכלל שאלה באשר למקום הכי טוב לסעוד בו - על שפת בריכת המים היפה, הצמודה לחלקו הצפוני של הבוסתן.
ולקינוח: טפסו במעלה נחל שיח, במסלול שמתחיל מבריכת המים ומצאו בריכת מים נוספת, קטנה וחבויה יותר, הנובעת מתוך ניקבה אפלולית. מקסים.
להגיע: מחנים מול "שער ברוש", בצדו המזרחי של בית העלמין שדה יהושע ברחוב המלך שלמה בחיפה, וצועדים מזרחה על שביל עפר, למשך מספר דקות.
בריכת יער בפארק השרון
דווקא עם הפיקניק הזה חכו כמה שבועות, עד שירדו עוד גשמים וימלאו את שלולית החורף המפורסמת (יחסית) של פארק השרון, ליד חדרה. שלולית? האמת שזה נראה כמו אגם קטן, וככזה – עושה טוב על הלב. וזה כנראה הקטע של הלבנט – כל שלולית חורף מזדמנת הופכת לפלא עולמי. מצד שני, באמת שיפה פה. האקולוגים קוראים לתופעה העונתית הזו "בריכת חורף", ועד תחילת המאה העשרים היו באזור השרון עשרות כאלו. יש להן חשיבות רבה עבור הדו-חיים המתגוררים בהן – מצפרדעים ועד סלמנדרות, וגם עבורכם - שתופסים זולה מול המים, עושים קומזיץ בין העצים, ואפילו רצים בשדה ירוק שקל להיעלם בו מעיני העולם. כיף גדול.
פינת אוכל: המקום המומלץ ביותר לפיקניק יהיה על אחד מחצאי האיים הפולשים מהיבשה אל המים. כמו אי בודד, אבל לא ממש בודד.
ולקינוח: הקיפו את בריכת החורף והגיעו לצדה המערבי – שם ימתינו לכם המון דיונות חול מהנות, אחו ירוק שעדר כבשים רועה בו (נראה שתמיד הם כאן) והמון פינות מחבוא.
להגיע: מחנים בתחנת "דור" שעל כביש 4, בצד המערבי. לבאים מדרום - אין פנייה אליה, לכן ממשיכים לכיוון חדרה, עושים סיבוב פרסה בכיכר המאה וחוזרים לאחור כארבעה ק"מ. אל תתבלבלו עם בריכת היער ביער חדרה.
נחל סלוודורה
נחל, נחל, אבל מים? כלום. יבש כמו מדבר. אולי כי מדבר פה. עם זאת, טיפוסים סקרנים שחייבים לחקור כל אבן, אכן ימצאו פה מים. אבל רגע, נגיע לזה. נחל סלוודורה, הנושק לים המלח, מציע מסלול שבו קניון קצר ויפה וגם מצוק שעליו חקוקים אינספור מאובנים קדומים, עדות לים תטיס הקדום שכיסה לפני מיליוני שנים את האזור כולו. מהים הזה נותרו כיום שתי שלוליות למזכרת: ים המלח וים כנרת. מאחר שמדובר במסלול של כ-1.8 קילומטר, תיאלצו לסחוב את האוכל עליכם לא מעט. מצד שני, בנקודת היעד יש לא מעט צמחי תבלין שאפשר לקטוף לתה. אז הנה, הורדנו לכם 15 גרם מהגב. בחורף הכל נצבע בגוונים דרמטיים נהדרים, רק תזכרו שאין להגיע בעת סכנת שיטפונות, כי לדרמה יש שתי פנים. אחרי הליכה של שעה קלה מגיעים אל העץ המפורסם שהעניק לנחל את שמו: סלוודורה פרסית ענק, נדיר יחסית באזורנו, ומרובה ענפים. אם תטפסו לצדו תמצאו נביעת מים מתוקים הישר מהסלע. הישארו כאן. אין שום דבר טוב יותר בהמשך ממה שיש לכם פה.
פינת אוכל: מערבית לעץ הסלוודורה הגדול תמצאו סלעים גדולים ונקיקים זעירים שישמשו לכם יופי של פינת אוכל, מול נוף קדומים מעורר השראה.
ולקינוח: עשו את המסלול השלם, ואם אתם מעוניינים בפינוק נהנתני, לכו על ספא "סינרגיה" המענג בעין גדי, השוכן על ראש מצוק מעל נחל ערוגות.
להגיע: נוסעים בכביש 90, לצד ים המלח וצפונית לקיבוץ עין גדי ומחפשים את השלט "סלוודורה", בין אבני הקילומטר 250 ו-251. מחנים בצד המערבי של הכביש.
בוסתן סודי בחולות ניצנים
נכון שרוב הממתקים שמספקים הבוסתנים לאנושות מגיעים בעונת הקיץ – מענבים ועד תאנים – אבל יש קסם מיוחד בלמצוא בוסתן קטן וחבוי מהעולם, כזה שכאשר מציצים ממנו החוצה, נחשפים להמון דיונות רכות, שנמשכות עד מעבר לאופק. ואת כל הטוב הזה תמצאו בפארק חולות ניצנים, בין אשדוד לאשקלון, לא הרחק מהים. פעם רוב מישור החוף נראה כך, וחבל ארץ זה הוכרז שמורת טבע לפני מספר שנים, כנראה כדי לשמר עליו מפני כרישי נדל"ן זדוניים. כך או אחרת, אם תשילו לרגע את מעטה הציניות תגלו שהבוסתן הנכון במקום הנכון הוא גן עדן של ממש. אמנם גן עדן זמני, אבל בכל זאת – כזה שמספק בריחה נהדרת מהעולם.
פינת אוכל: כל הבוסתנים טובים ומחבקים באהבה את המבקרים בהם, אבל מומלץ למצוא כאלו שלצדם עצי שקמה גדולים. למה? כי לפני האוכל כיף לטפס עליהם. זה גם מטופש וזה גם מעורר תיאבון – שני יתרונות של ממש.
ולקינוח: טיילו בין הדיונות, חפשו, מצאו ושבו ליד אגם ניצנים – בריכת מים טבעית למחצה ופוטוגנית לעילא.
להגיע: מכביש 4 פונים מערבה בצומת ניצנים, בין אשדוד לאשקלון, עולים על כביש 3631 ונוסעים לפי השילוט לבית ספר שדה שקמים. משם מערבה לפי השילוט לחניון האיקליפטוסים ומחפשים את השביל הכחול (לאגם) או השחור (לבוסתנים).
שביל נחל ציפורי-שמשית
בראש ובראשונה, חשוב לדעת שלא מדובר בשביל המפורסם החולף ליד נחל ציפורי (שגם הוא יעד נהדר בפני עצמו לפיקניקים). זהו שביל הרבה יותר נסתר, כמעט מסתורי, במיוחד לאורה הרך של סבתא חורף. השביל הזה משדר להולכים בו שלווה נעימה בעת שהמוני עצי אורן ואלון מעטרים את דרכו. ובין העצים הללו ממתין לכם ים של פינות פיקניק. ראיתם אחת שווה? המשיכו הלאה – כי זו שתגיע אחריה שווה הרבה יותר. וכן הלאה. עם זאת, כמו בחיפוש בן/בת זוג - מתישהו כדי לעצור ולהתמסר, כי אחרת תישארו בלי כלום. זוהי פיסת ארץ מאוד אינטימית, בעלת לוק גלילי טיפוסי, ויש סיכוי גדול שתהיו פה לבד, גם בימים יפים.
פינת אוכל: ליד שרידי הגת הקדומה, שיספקו תפאורה אותנטית הולמת עם מצע מחטני רך ליושבים על הקרקע.
ולקינוח: המשיכו לדגום את השביל הקצר, שאורכו כשני ק"מ בלבד. בלבו מצוי אחו ירוק, בו מתהלכים לעיתים סוסים לבנים שנראים כאילו צצו מסיפור אגדה.
להגיע: ממחלף הסוללים שבכביש 79 נוסעים לכיוון שמשית. לא מגיעים ליישוב עצמו, וכ-400 מטרים מדרום-מערב למחלף הסוללים, פונים שמאלה אל תחילת המסלול.
מערת פער
איך עוד לא גילו את המקום המדהים הזה? אז זהו – שגילו. גילו, אבל עדיין הוא אינו הומה ואינו פופולרי דיו, וטוב שכך. אולי בגלל שהוא מעט מרוחק מאטרקציות מרכזיות או בגלל שאין בו סניף של מק-משהו. מדובר בעצם בבולען. זה נשמע מפחיד, וזה באמת מפחיד, אבל במובן הטוב של המילה. דרך נעימה בין עצי חורש תביא אתכם בעדנה אל תהום זעירה שעלווה מרשרשת מכסה אותה ויוצרת סאונד כמו מסרט מתח. מעליכם ישנה כיפה של צמרות, ומדרגות אבן מובילות אתכם מטה, אל פתח חסום של מערב מפחידה. בולען, אתם יודעים. זה קטן, זה יפה, וזה יגרום לכם לחשוב על בריחה מהציווליזציה לתמיד. או לפחות עד יום ראשון בבוקר.
פינת אוכל: ליד פתח המערה או לצד הגשר הקטן התלוי בלב הבולען.
ולקינוח: זוהי בדיוק העונה לחקור את יער ברעם היפהפה, ששפע פטריות צצות בו מכל עבר. היער מצוי במרחק של דקות נסיעה, אף הוא לצד כביש הצפון.
להגיע: על כביש 899 (כביש הצפון), מערבית לצומת סאסא (יש שילוט). מחנים בצד הצפוני של הכביש וחוצים בזהירות.
המכתש הגדול
גיאולוגיה, מכירים? קשת בענן, מכירים? שלבו את שניהם יחד וקיבלתם את המכתש הגדול. הגיאולוגיה בזכות התהליך האזורי רב-השנים שיצר את האלמנט העמוק הזה בנוף, והקשת? גם בגלל שביום החורפי שבו ביקרנו במקום, זכינו לצפות בקשת הכי יפה והכי ברורה שראינו בחיינו, וגם בזכות צבעי הסלעים שמתקיפים פה את החושים בוורוד, סגול, צהוב, חום, בורדו. הצבעים הללו הם תוצר של תהליכים גיאולוגיים שנערכו ונערכים מזה עידן ועידנים. אז תזכרו להביא בקבוקי זכוכית שקופים, כדי למלא בהם חול בכל מיני שכבות צבעוניות (זהו המקום היחיד בכל המרחב הזה שבו מותר לעשות זאת).
פינת אוכל: המשיכו ברגל מאתר החולות הצבעוניים מעט צפונה, ולעיניכם יתגלה מרחב מדברי שבימי החורף נראה כמו סוף העולם. כעת שבו למרגלות גבעת אוכל או מצוק ננס – ואתם מסודרים.
ולקינוח: אם אין סכנת שיטפונות, טיול חורפי בעין ירקעם הסמוך יהיה יופי של קינוח פוטוגני. המסלול אינו ארוך, והוא משופע בגבי מים יפים. הגעה מהיציאה המזרחית של המכתש.
להגיע: חניון החולות הצבעוניים מצוי בלב המכתש הגדול, לצד כביש 225. יש שילוט.
מצפור גזית
נכון שהשילוב של פסגה גבוהה ופיקניק חורפי הוא לא תמיד מוצלח. רוח פרצים, אתם יודעים. מצד שני, יש מקומות ששווים את זה, במיוחד אם הפסגה היא לא בדיוק פסגה, אלא מקום גבוה עם הגנה טבעית לא רעה מפני רוחות. אז ברוכים הבאים למצפור גזית, הקרוי גם מצפור נחל תבור. הוא גבוה באופן מעורר השתאות, וככזה – צופה על מרחבי עמק יזרעאל והגליל התחתון. מבט מטה יפגיש אתכם עם ערוץ נחל תבור, שהולך ומתמלא ככל שהחורף מתקדם. ולסיום הסצנה, את הכל מעטרות פרות שרועות באחו העצום הזה, פרות שנראות מכאן כמו נקודות קטנות ואיטיות בשחור-לבן. לוק של פרסומת, זה מה שרואים מכאן. ומול הפרסומת הזאת תעבירו שעה ארוכה של בהייה מחויכת.
פינת אוכל: על קצה המצוק, אלא מה?
ולקינוח: האזור כולו משופע במסלולי טיול מסומנים החולפים בשמורת נחל תבור היפה. עשו מחקר מקדים קטן באינטרנט, ובחרו את זה שהכי מתאים לכם מבחינת האורך ורמת הקושי.
להגיע: מכביש 7276 נכנסים לקיבוץ גזית ונוסעים בו לכיוון צפון-מזרח לפי השילוט לשמורת נחל תבור. הכביש הופך לדרך כורכר המובילה לתל רכש. מחנים בראש התל, ליד השלט "שמורת נחל תבור" ויורדים ברגל מערבה בשביל המסומן בשחור, עד למצפור (ניתן להגיע עם הרכב, אך הדרך מעט משובשת).
יער אודם
אמרתי שאין יערות? שיקרתי. אתם יכולים להתלונן בלשכת העיתונות הממשלתית ואולי אפילו ייקחו לי את תעודת העיתונאי, אבל לא אשן בלילה אם לא אמליץ על הפיקניק האולטימטיבי: ביער אודם, יער אלונים סחוף רוחות מסתוריות השוכן ליד מושב אודם שברמת הגולן. קר לכם? זה חלק מהעניין. התלבשו היטב ובואו. תוכלו אפילו לכוון את ההגעה לימי שלג וכך, כאשר כל בית ישראל עומדים בפקקים כדי לשלם הון בכניסה לחרמון - אתם מסודרים ביער הכי אירופאי בישראל.
פינת אוכל: שביל הטיול הקצר יביא אתכם אל פינת האוכל האולטימטיבית, אל שפת "הג'ובה הגדולה" – תהום עמוקה ברדיוס של כמה מאות מטרים, שצלעותיה התלולות משופעות בעצי אלון. זה נראה כמו אתר נחיתה של חייזרים, וזה כנראה באמת כך. עם זאת, גיאולוגים יטענו שמדובר במכתש וולקני קדום. שיטענו.
ולקינוח: אם אתם אם ילדים, נסו את "יער האיילים" הסמוך, פינת חמד נהדרת ששמה מתאר מה יש בה, ועוד.
להגיע: על כביש 978, צפונית לפנייה ליישוב אודם. יש שילוט. המסלול מסומן בשחור.
המקום שלכם
לספר על 10 מקומות מומלצים לפיקניק חורפי זה כמו לשחזר את הסרט "בחירתה של סופי". במילים אחרות: אכזרי. וחוץ מזה, אוטוטו יגיעו הטוקבקים הרועמים בדמות "למה לא הכנסת את זה?", או "טיפשששש, מה עם חורבת זובזוב אל-(שם מוזר)?". הפתרון: הנה הוואקום שאליו תכניסו את הפינה הסודית שלכם. ועדיף – פינה שרק ראיתם אך מעולם לא התמסרתם אליה: זולה סודית שראיתם מבעד לחלונות הרכבת בדרך מתל אביב לחיפה ותהיתם כיצד מגיעים אליה, פיסת ארץ קסומה שנגלתה אליכם פעם מהכביש המהיר בדרך לערד, אגמון מנצנץ שקרץ לכם מראש פסגה גלילית. כאלה. אל תדחו את העניין – גם אם השמים מעט קודרים ברגע זה - זה הזמן להגשים חלום פיקניק צנוע ולהתמסר לטבע. בלי טיפה של ציניות. אתם עוד תודו לעצמכם.