אין מספיק אסיד ביקום כדי להתחיל להזות את מה שראיתי בטנזניה. ראיתי עדרים אדירים נודדים בין מדינות כמכסחת דשא, ראיתי פילים מפילים עצים, ראיתי אגמים ורודים מרוב פלמינגו, ראיתי חייזרים, חדי קרן, דרקונים. בטנזניה ראיתי את אלוהים, את אלוהים של רבנו שפינוזה: "אלוהים או הטבע".
ולא נעים להודות, אבל כשהציעו לי להצטרף לסיור הספארי של "עולם אחר" בטנזניה, האסוציאציה הראשונה שלי הייתה הספארי ברמת גן. אולי ספארי גדול יותר, אולי ספארי עם פיל עם חדק גדול יותר, אבל עדיין ספארי.
ובואו נדבר גלויות: אני לא אוהב בעלי חיים. במקרה הטוב בעלי חיים מצחיקים אותי כשאני צוחק עליהם, במקרה הפחות טוב הם מפילים עלי שעמום פילים. בעלי חיים הפסיקו לעניין אותי בבית הספר היסודי פחות או יותר. תמיד אעדיף את חברתם של בני אדם, מצביעי יש עתיד ככל שיהיו.
אלא שבגיל 32 הסתבר לי שבחיים לא ראיתי בעלי חיים. לא באמת. ראיתי בעלי חיים בכלובים, קטנים כגדולים, אבל אף פעם לא ראיתי בעלי חיים בסביבתם הטבעית, אף פעם לא ראיתי בעלי חיים כשאינם משמשים כחיות המשק או הקרקס של בני האדם. והמפגש הראשון הזה היה פסיכי ופסיכדלי, חייתי ואנושי, נמוך ואלוהי ממש.
בוקר יום שני. אנחנו נוחתים בשדה התעופה קילימנג'רו ואני מתרגש בטירוף. זה הביקור הראשון שלי באפריקה אחרי שהמשפחה שלי נדדה מפה לפני 70,000 שנה בחיפוש אחר אינטרנט (כולנו מהגרי עבודה מאפריקה! כולנו פליטים מהמפץ הגדול!) – כך שמדובר בסוג של טיול שורשים.
כל השאפות בוואן
בדרך לספארי אנחנו עוברים בבירת המחוז ארושה, עיר בת חצי מיליון תושבים, ואני לא יודע את נפשי מרוב חרמנות. הטנזנים לוהטים באורח מגונה ממש. אני נמשך מינית לכל הנשים, לרוב הגברים ולחלק לא לגמרי בלתי מבוטל מהעזים. הגיל הממוצע ברחוב הטנזני הוא 20 (תוחלת חיים נמוכה) ואין אדם אחד שנושא גרם אחד של משקל עודף (חוסר ביטחון תזונתי).
והסטייל, וואי, הסטייל. כל השאפות מוציאות את הראש מחלונות של ואנים פסיכדליים ודופקות עם הצמידים בקצב הפאנק, כל הגברברים הג'יימס דיניים יושבים על אופנועים ומעשנים. כל חנות שנייה היא בר, ומשום מה לכל הברים יש שמות אמריקנה מהפיפטיז, אבל שמות גוגל טרנסלייט כאלה, כמו "מיסיסיפי ג'ו בר" או "סוויט בטי'ז ספייס קלאב".
מבחינתי הגענו. מבחינתי להרים את האמברקס, לקנות חבילת קונדומים (בכל זאת, אפריקה) וללכת לדפוק את הראש בארושה. אני לא מבין מה הדילמה בכלל. אנחנו בפאקינג פאנקי טאון, מה אכפת לי מזברות עכשיו?
ואז אנחנו מגיעים לשמורת הטבע ארושה ואני מבין את הטעות שלי: בספארי ברמת גן אפשר לראות זברה במתחם של הזברות, אריה במתחם האריות וכו' וכו'. בטנזניה זה לא עובד ככה. בטנזניה הכול אורגיות. בטנזניה אפשר לראות פילים מתפללים לעשב, קופי קולובוס מהרהרים במשמעות החיים, ג'ירפות מתגרדות, זכרי באפלו נלחמים וחזירי יבלות רוקדים (כל החזירים תמיד נראים כאילו הם רוקדים משום מה) – והכול בפריים בודד של העין, הכול בהרף עין. לאיפה שלא מסתכלים – בום, חיים! עוד ועוד חיים, חיים עד אפס מקום. מי ידע שהמצב הטבעי של החיים הוא פיצוץ אוכלוסין?
לראות את הנגורונגורו עם דמעות בעיניים
אבל עם כל הכבוד לארושה, שום דבר לא מכין אותי לשמורת נגורונגורו. מעוז מ"עולם אחר" מספר לי שהוא בכה בפעם הראשונה שהגיע לנגורונגורו. שעתיים אחר כך, כשאנחנו יורדים עם הג'יפ למכתש, אני מבין על מה הוא מדבר: ארושה זה פתח תקווה לעומת נגורונגורו, הקלדרה הגדולה בעולם וגן העדן המקורי. דמיינו לוע הר געש שקרס ויצר מכתש טבעי, ובתוך המכתש הזה חיים מקדמת דנא 25,000 בעלי חיים גדולים במעין תיבת נח נצחית.
הקרניות שלי כואבות מרוב יופי. זאת העונה הגשומה בטנזניה, ומכתש נגורונגורו נראה כמו אוסף של טפטים שבאים עם ווינדוז. הייתי בחוג הארקטי, הייתי בגרנד קניון – ומעולם לא ראיתי את הבריאה הדורה כפי שראיתי אותה במלוא הדרה בנגונרונגורו, פופיק העולם.
בנגורונגורו אני מגיע למספר תובנות קיומיות:
1. יש אמת מאחורי התכונות המואנשות של חיות. לתן באמת יש חיוך של "חלית? נפצעת? צלצל עוד היום לתן ביטוח", לצבוע יש מבט של "הלוואה מידית לכל מטרה תוך 24 שעות ללא ערבים" והאריה הוא אשכרה מלך החיות, הוא מסתובב בספארי בגישה של "גבר, תביא סיגריה. מה? מה 'כפת לי שאתה לא מעשן? תביא סיגריה אומרים לך".
2. אני יודע שזאת חוכמת הבדיעבד, אבל בחיי שלא ברור לי למה לקח לדרווין כל כך הרבה זמן לכתוב את "מוצא המינים". מספיק לראות בבון מנסה לשכנע בבון אחר לעשות לו ביד כדי להבין מי קרובי המשפחה שלנו בעולם החי – ו-וואלה, זה לא האריות.
3. כל ההיפופוטמים, ללא יוצא מן הכלל, דומים לשר האוצר לשעבר בייגה שוחט.
4. בכל זאת יש איזה משהו בכדור הארץ הזה.
כאמור, מכתש נגורונגורו הוא שמורת טבע של הטבע – הוא לא הטבע עצמו. הטבע היה מת להיות נגורונגורו.
לא, כשאתם חושבים על הספארי האפריקאי, ועל הטבע בכלל, אתם חושבים על הסרנגטי – "ערבות אינסופיות" בשפת שבט המסאי. בסרנגטי צילמו את "מלך האריות", סרט שהיום אני יודע שהוא דוקומנטרי.
הסרנגטי משתרע על פני 30,000 קמ"ר בצפון טנזניה ודרום-מערב קניה. רק החלק הטנזני שלו מונה 15,000 קמ"ר – כלומר כמחצית משטח מדינת ישראל. דמיינו שחצי מדינת ישראל היא שמורת טבע שאף הומו ספיינס ספיינס לא גר בה.
ועכשיו תדמיינו שאתם פשוט נוסעים בג'יפ לאן שבא לכם בתוך חצי מדינת ישראל הזאת. כי צריך להבין שהטיול הזה של "עולם אחר", שהיה מאורגן למופת מבחינה לוגיסטית, הוא לא "טיול מאורגן" – הוא טיול מבולגן כמו החיים עצמם. אתם קמים בבוקר במלון אלפיים כוכבים (בחיי שבחיי לא הרגשתי האדם הלבן כמו בלודג'ים של סרנגטי), נכנסים לג'יפ ונוסעים. לאן? לאן שבא לכם. קלטתם לביאה מתצפתת על עדר צביי תומסון? סעו לנהר לראות אותה טורפת את הצבי האיטי ביותר. בא לכם על ציפורים? יש שני עגורי כתר בריקוד חיזור לוהט על העץ מאחוריה.
זה הסרנגטי.
ואם עדיין לא הבנתם מה זה, הנה עוד 601 מילה בנושא
הסרנגטי זה חופש.
הסרנגטי זה אלוהים. הכול קורה תמיד בסרנגטי. כל המעשים שאפשר לעשות נעשים בסרנגטי. כל האפשרויות האפשריות מבחינה לוגית מתממשות ברגע זה בסרנגטי. הסרנגטי הוא תורת הכאוס, מכניקת הקוונטים והיחסות הכללית בעת ובעונה אחת. הוא ריק ושוקק, שלו ורצחני, הוא הבריאה וההרס, הוא מיקרוקוסמוס שאיכשהו מצליח להיות גדול יותר מהקוסמוס כולו.
הסרנגטי זה לראות זברה ששברה את הרגל שוכבת לבדה על גדת הנחל וממתינה למותה.
הסרנגטי זה לראות פילפילון יונק משד אמו.
הסרנגטי זה לראות שני נשרים מנקרים בפגר של קרנף.
הסרנגטי זה לבהות שעה בצ'יטה שאכלה עכשיו חצי גנו. חצי. הצ'יטה נפוחה מרוב בשר. המעיים של חצי הגנו הנותר שפוכים באדום, בסגול, בוורוד. הצ'יטה מתנשמת בכבדות, מטרים ספורים מהג'יפ. אני כמעט יכול להריח את הבל הפה שלה.
הסרנגטי זה לעקוב אחר לביאה מיוחמת משגעת אריה ואז מורידה לו כאפה, עוברת לאריה אחר ועושה לו עיניים, מורידה גם לו כאפה, ואז רודפת אחר כמה אימפלות, מתעייפת ונשכבת לנוח. על הגלגל של הג'יפ.
הסרנגטי זה לא להוציא את היד מהחלון כשיש לביאה מיוחמת ורעבה על הגלגל של הג'יפ.
הסרנגטי זה לחזור לזברה הפצועה ולראות שהיא מתה באמת.
הסרנגטי זה לחזור היום למה שהיה שלשום כר דשא אינסופי ולגלות שהגנואים חיסלו הכול.
הסרנגטי זה לראות ענף זז מוזר, להתקרב קצת ולראות שזה זנב של נמר אפריקאי.
הסרנגטי זה לחצות טורים אינסופיים של 2 מיליון גנואים שנודדים מטנזניה לקניה בעקבות העשב. כן, 2 מיליון גנואים חיים בסרנגטי. אם הגנואים של הסרנגטי היו זכאים להצביע בבחירות, הם היו מרכיבים את הממשלה בטנזניה. אלא אם כן האריות היו מזייפים את הבחירות. כך או כך, התן היה מתמנה לשר האוצר.
הסרנגטי זה לשמוע 2 מיליון גנואים אומרים "גנו". כן, השם הזה אונומטופאי.
הסרנגטי זה לראות שני צביי גראנט מסייפים קרניים על השליטה בעדר הנקבות.
הסרנגטי זה לצפות באמא לביאה ואבא אריה מתעלסים מימין לג'יפ בזמן שמשמאל לג'יפ הלביאות הצעירות מנמנמות והגורים משחקים.
הסרנגטי זה לראות את גורי האריות קופצים אחר כך על אמא ואבא.
והסרנגטי זה פאזילי, המדריך הטנזני שנראה כמו האח האפריקאי של זוהר ארגוב. פזילי הוא הנהג, הנווט, הזואולוג, האקולוג, הגיאולוג, הצפר והבוס. יש את המדריכים של "עולם אחר", אבל מי שבאמת נמצא אתכם בג'יפ הם המדריכים המקומיים.
הסרנגטי זה הצחוק של פאזילי בעודנו מסתובבים כמו סביבון בבוץ האפריקאי.
הסרנגטי זה הפמיניזם המשונה של פאזילי, שאני אומר לו שהייתי רוצה זנב כמו של פומבה, כי אני ילד מפגר, והוא איכשהו מסובב את השיחה לכך שמוסד הנדוניה משמר את דיכוי האישה האפריקאית.
הסרנגטי זה לשמוע את פאזילי מותח ביקורת מלומדת ומנומקת על שלושה גורי צבאים שנטרפים בזה אחר זה בעודם חוצים את הנהר. "אה, דה בייבי גאזלז שוד נוט הב קרוסד דה ריבר אין סאצ' היי גראס. סטופד! אוף קורס דה ליונס וויל קאם!".
הסרנגטי זה לאכול ארוחת צהריים על אחד מסלעי "מלך האריות" האלה באמצע הסוואנה.
הסרנגטי זה לארוב עם התנין הסבלני לגנואים במשך שעות, ימים, נצח נצחים.
כי אחרי כמה ימים בסרנגטי אני שוכח שיש עולם מחוץ לסרנגטי, אני שוכח שיש חיים מחוץ לג'יפ. אני ז'אן-לוק פיקארד וזה האנטרפרייז שלי. אין לי מה לעשות עם הזמן שלי מלבד לצפות בהיפופוטמים נוחרים סילוני מים מהנחיריים. אין לי מה לעשות מלבד לנדוד עם אנטילופות. אין לי פייסבוק. אין לי קליטה. אני לא צריך להוציא את הארנק. אין לי מה לקנות. כל יום הוא יום כיפור.
ובעיקר בעיקר – אין לי בכלל מחשבות על מוסר, על טוב ורע, על רווח והפסד. אני לומד לקבל את המוות של כל החיות שמוצאות את מותן לנגד עיניי באותה אדישות שבה אני לומד לקבל את החיים של כל החיות שאוכלות אותן בתיאבון. אני לא מתערב, אני לא יכול להתערב ואין לי סיבה להתערב. הסרנגטי מדבק בטוטאליות האדישה שלו, בקבלה השלמה שלו.
או כמו שאומרים בסווהילית:
"פואה קיצ'יזי קאמה נדיזי" – קול כמו בננה במקרר.
(חשבתם שאני הולך לכתוב "אקונה מטטה", נכון?).
הכותב היה אורח חברת "עולם אחר" המוציאה טיולי ספארי בטנזניה בטיסות ישירות. לעמוד הפייסבוק שלהם.