כשוולדימיר חורביצו'ק היה ילד, הוא נהג לצפות עם סבו בחדשות לפני השינה. כשהיה בן שש ציין העולם עשור לאסון צ'רנוביל והוא ישב מול המסך וראה את התמונות. זה היה הרגע שבו נכנסו ללבו אסון צ'רנוביל והאנשים שנפגעו ממנו. "הראו את הפינוי של העיר פריפיאט ואני זוכר ילדה בת חמש או שש שהחזיקה חתול והוא נלקח ממנה. זה הפחיד אותי מאוד. אני זוכר שחשבתי כמה נורא שהחתול ננטש, שהיא צריכה להיפרד ממנו. אני חושב שאז זה התחיל".
היום הוא בן 29, תושב מערב אוקראינה שהחל כבר כנער לקרוא על האסון שהתרחש במדינתו, לחקור, לחפש צילומים וסרטים. "החלום שלי היה להגיע לשם כדי להשלים את התמונה, ולפני שנתיים קיבלתי מבת הזוג נסיעה לצ'רנוביל כמתנת יום הולדת. הלכתי ברחובות הנטושים של פריפיאט בפה פעור והבטתי בכל מה שהכרתי דרך הספרים והסרטים. הרגשתי את הכאב של המקום הזה, את העיר הריקה, הרחובות השוממים. האצטדיון הנטוש שלא שיחקו בו אפילו משחק אחד, העצים שהבקיעו את האספלט. אתה יכול ממש לשמוע שם את החיים שהיו ופתאום לא היו עוד. זה מפחיד מאוד, חזק מאוד".
היית חוזר לשם?
"פעם ראשונה בצ'רנוביל היא כמו צניחה ראשונה. אתה נרגש מדי, נסער מכדי להבין מה קורה. אני חייב לחזור לשם. כדאי לי להזדרז בגלל גל התיירים שמגיע לשם בעקבות הסדרה, או לחכות שהטרנד יחלוף".
מאוד התאכזבתי מהקרינה
אישה בתחתונים, חזייה ואוברול לבן-שקוף שחציו נופל ממותניה חושפת גוף צעיר וחטוב. גבר במעיל פתוח חושף את גופו השרירי. גבר אחר, בטייטס קצרים ובלי חולצה, מצולם דרך פילטר שמדגיש את העבודה הקשה בחדר הכושר. שלוש חברות מפנות ישבנים למצלמה, עושות וי, מחייכות. אישה מחזיקה בידו של אהובה שמצלם אותה, סלפי קלאסי-נדוש של זוגות. וברקע של כל אלה - צ'רנוביל. הבניינים נטושים של עיר הרפאים פריפיאט, הגלגל הענק שמעולם לא עלה עליו ילד, אנטנות "דוגה" העצומות. האסון הגרעיני הוא רק תפאורה; הגיבורים הראשיים הם המצולמים. אילו ידעו באמת לאן הגיעו, הם היו יודעים ללבוש בגדים ארוכים ונעליים סגורות. אבל השער לגיהינום שנפתח כאן לפני 33 שנה מצטלם יפה, כולם מדברים על זה כי יש סדרת טלוויזיה ומספר העוקבים באינסטגרם הולך וגדל, אז שיהיה.
ב-7 במאי עלתה ב-HBO הסדרה "צ'רנוביל" והחזירה את בבת אחת את תשומת הלב העולמית אל אזור האסון. מי שבדק גילה שניתן לקבל סיור מודרך באזור ושהייה של יום אחד, יומיים ואפילו שבוע. הקרינה הרדיואקטיבית לא נעלמה, אבל במקומות שבהם מותר להסתובב היא לא חמורה יותר ממה שמקבלים בצילום רנטגן. "מאוד התאכזבתי מהקרינה", כתבה אחת המבקרות באתר טריפ אדוויזר. "בקייב היא גבוהה יותר".
View this post on Instagram
View this post on Instagram
אתרי התיירות קוראים למבקרים להגיע בכל עונות השנה. בחורף הכי בטוח, כי השלג מגן מהקרינה, אבל כמה יפה כאן בקיץ. כראיה לכך שהאזור בטוח בחלקו, אחד הכורים ממשיך לפעול עד היום; כאלפיים עובדים מתפעלים אותו ואפשר לאכול איתם צהריים בקנטינה. "אתה יושב שם, אוכל את האוכל הסובייטי הזה ורק מצפה שהומר סימפסון יתיישב לידך", אומר אלי רבזין, מעצב חווית משתמש שביקר שם לפני כחודש.
כ-80 אלף תיירים ביקרו בצ'רנוביל בשנת 2018. רובם היו ממדינות זרות, רובם בני 25-40. מהאזור מדווחים שבעקבות הסדרה עלתה כמות המבקרים ב-40-30 אחוזים; ביום טוב יכולים להגיע כ-2,000 תיירים וכבר עכשיו קשה להשיג מקומות לסיורים מודרכים בחודשים הקרובים. רבים רוצים להגיע למקום שלא העלו בדעתם לבקר בו או לא ידעו בכלל שזה אפשרי.
בין התיירים שמגיעים מתוך סקרנות או כדי לסגור מעגל עם זיכרון ילדות צצו גם הפרזנטורים של עצמם, מילניאלז עם המוני עוקבים. הם מעלים תמונות וסרטונים נטולי כל מודעות עצמית שמזכירים לעין הישראלית את הצילומים מהמסעות למחנות הריכוז בפולין שבעקבותיהם קם דף הפייסבוק "עם היפות שלי באושוויץ".
היוטיובר ואדים ואדימיץ' העלה סרטון של עצמו פורץ עם חבריו לאזור, רכוב על אופניים. חלקיקים רדיואקטיביים עלולים להידבק לגלגלים ולהתפזר, לצ'רנוביל מותר להיכנס רק באוטובוס או ברכב פרטי, אבל ואדימיץ' לא יודע או שלא אכפת שלו. באחד הסרטונים שלו הוא מנסה לפרוץ למחסן נעול שבו נמצאים לטענתו אוצרות שהחביאו בוזזים שפשטו על האזור כשפונה מתושביו. בסרטון אחר הוא מתעד את עצמו דג שפמנון בידיים חשופות, מצביע על מוטציות של הדג ומבצע בו נתיחת גופה כשהוא חבוש במסכת גז. בתור כפפות הוא עוטה שקיות פלסטיק לעיטוף כריכים. בסרטון שצבר 800 אלף צפיות הוא שותל גם פרסומת לחדר כושר שבו הוא נראה מתאמן, עושה שרירים למצלמה.
באחרונה העלה ואדימיץ' סרטון שבו הוא מודיע שנותרה לו שנה אחת לחיות בעקבות הביקור בצ'רנוביל. הוא מראה קרחת בשיערו ומבקש לייק ממי שרוצה שיחיה. מיד אחר כך הוא מפרסם תוספי מזון לספורטאים.
אסור ללטף את הכלבים
ואדימיץ', כבן 20, מייצג סוג מאוד מסוים של תיירות בצ'רנוביל: סיורים מחתרתיים, מסוכנים מעצם הגדרתם. "יש אנשים שירדו בטי-שירט למרתף של בית החולים בפריפיאט", מספר רבזין. "היו כאלה שרכבו בתוך המרתף על אופניים, שזה טמטום ברמה חדשה. בלוגר מדעי ירד לשם עם מיגון ומד קרינה והראה שזה אחד המקומות המסוכנים ביותר. על הנייר אסור לבקר שם, אבל פיזית אתה יכול להיכנס. עדיין אפשר לראות שם ערימה של חליפות כבאים, כמו שרואים בסדרה".
View this post on Instagram
אתה נכנסת לשם?
"מה פתאום. יש תמונה אחת שעושה לי צמרמורת להיזכר בה: אני עומד מול מדרגות ויודע שאם עולים למעלה וימינה זאת מחלקת יולדות, ואם יורדים למטה ושמאלה – זה המרתף, מוות כמעט ודאי".
יש להניח ולקוות שלא כל תיירות המחתרת היא חסרת אחריות, אבל רבים מהמדריכים הם צעירים שמציעים כניסה לשטח דרך יערות, לינה באוהלים בשטח אסור, ירידה למעברים תת קרקעיים שבהם מד הקרינה משתולל. אפשר למצוא אותם באינטרנט ולהצטרף לסיורים שלהם. טיול של יום אחד עולה כ-120 יורו; עלות הדרכה פרטית היא מ-400 יורו.
כדי לתייר כחוק צריך ליצור קשר עם אחת מסוכנויות התיירות הרשמיות, לשריין מקום ולשלם מקדמה על הסיור לפחות שבועיים מראש. המחיר ליום אחד - החל ב-99 דולר (יומיים - 250 דולר, שלושה ימים ומעלה - מ-400 דולר לאדם). הדרכה מוצעת באנגלית, גרמנית, רוסית ואוקראינית, ועכשיו אפשר גם להפתיע עם מתנה: חברות הנסיעות החלו להציע גיפט קארד לסיור בצ'רנוביל ובפריפיאט.
בסוכנויות התיירות לא מכנים את הבאים "תיירים" אלא "מבקרים", אולי כדרך לכבד את המקום ואת מי שנהרגו כתוצאה ישירה או עקיפה מהאסון - בין 15 אלף ל-80 אלף בני אדם על פי הערכות שונות. אבל בצ'רנוביל מציעים מרצ'נדייס כמו בכל אתר תיירות אחר: חולצות, כובעים, כוסות, מחזיקי מפתחות ומגנטים למקרר שזוהרים בחושך. ייחודיים לאזור הם עטים ומצתים שמתפקדים גם כמדי קרינה.
אולכסנדר דמאשנקו, עורך דין תושב קייב שהפך למדריך בצ'רנוביל, מדבר אנגלית מושלמת ומסרב לשוחח ברוסית, נותן סימנים בתיירות הנכנסת: "יש תיירים מקריים, אנשים שהולכים אחרי האופנה. חלקם מתרבויות אלטרנטיביות כמו פאנקיסטים או חובבי תיירות אפלה ויש אפילו אוהדי כדורגל שמשתכרים בקייב, רואים מודעה על סיור בצ'רנוביל וחושבים שיהיה מצחיק. אני מעריך שמדובר ב-15 אחוזים מכלל התיירים. גם הזן החדש, של מצלמי הסלפי, מהווה אולי 15 אחוז. הרוב הגדול הוא אנשים שבאים מתוך עניין אמיתי וכבוד לטרגדיה".
רשויות אוקראינה פתחו רשמית את תעשיית התיירות לצ'רנוביל רק ב-2010, אבל תיירים מכל מיני סוגים פקדו את המקום כמעט מרגע האסון ב-1986. "אנשים תמיד ביקרו שם באופן פיראטי מכל מיני סיבות", אומר שלום בוגוסלבסקי, מדריך ומארגן טיולים במזרח אירופה שהוביל מספר סיורים בצ'רנוביל. "זה התחיל ממקומיים שבאו לבזוז מהמעט שנשאר ואנשים שבאו מסיבות נוסטלגיות, כמו תושבי פריפיאט לשעבר שפונו ממנה ומגיעים ביום השנה לפינוי, עולים לדירות הנטושות ושותים וודקה. יש כאלה שבאים לצוד את חזירי הבר והאיילים שמסתובבים חופשי. שמעתי שמועות שאת הבשר הזה מגישים במסעדות יוקרה".
החיות בצ'רנוביל אינן חוששות מבני אדם. אחד מאתרי התיירות מזהיר ש"לצוד חיות שלא חשות בסכנה זה רצח אכזרי", אזהרה מיותרת לכאורה מפני שהדיג והציד מסוכנים וממילא אסורים על פי חוק, מפני שהחיות מסתובבות ונוברות באזורים מוכי קרינה. עם זאת, תמורת שוחד אפשר לצוד ולדוג חופשי. "אוקראינה היא מקום מושחת וזה לא פוסח גם על צ'רנוביל", מספרת אחת המדריכות במקום. "יש איש אחד שמקורב לבכירים בממשלה והוא שולט בכל, כולל מה שקשור לבעלי החיים".
גם בחיות מחמד נתקלים התיירים. "רחובות פריפאט מלאים בכלבים שאסור ללטף אותם בגלל הסיכוי שיש עליהם חלקיקים רדיואקטיביים", אומר בוגוסלבסקי, "אבל הזאבים שחזרו לחיות כאן אוכלים אותם, ונראה שהם בסדר".
לא לשכוח לבקש את המפתח לקבר של הצדיק
בין המכורים לאדרנלין, לסלפיז ולציד יש יהודים שבאים לעלות לקברו של הרב מנחם נחום טברסקי, מתלמידי הבעל שם טוב ומייסד חסידות צ'רנוביל. בסוף המאה ה-19 היוותה הקהילה היהודית כ-60 אחוזים מכלל אוכלוסיית צ'רנוביל – 5,526 נפשות, מניין שהלך והצטמצם עד שבשנות ה-70 נותרו רק כ-150 משפחות. בשנות ה-90 הן הובאו לישראל.
"יש בצ'רנוביל כמה מקומות שקשורים בהיסטוריה היהודית", אומר בוגוסלבסקי, "כמו בית כנסת שהפך בתקופה הסובייטית ללשכת גיוס, שרידים של קברות יהודיים וכמובן קבר הרב".
קברו של הרב טברסקי נמצא במבנה צר וקטן, מאחורי דלת נעולה. את המפתח מחזיק אחד מתושבי הסביבה; בתיאום איתו אפשר להיכנס פנימה ולגלות כמות עצומה של פתקים עם בקשות לזיווג ופרנסה, בריאות ואריכות חיים.
לא כל יהודי שמתייר בסביבה בא להשתטח על הקבר או להיזכר בילדותו. רבים עונים להגדרה שמשמיע המדריך אולכסנדר דמאשנקו – אינטלקטואלים שמתעניינים בהיסטוריה. "זה מקום שמאוד מזוהה עם ברית המועצות, אנדרטה למה שהיא הייתה. כולם ידעו שמסתירים מהם דברים ואסון צ'רנוביל מגלם את זה", אומר העיתונאי דויד טברסקי, שביקר במקום עם אמו לפני כשלוש שנים. "זה מקום אותנטי שנעצר בזמן, שאתה רוצה להישאר בו שעות ולהיכנס לכל הבניינים. העיר המתה הזאת היא אווירה נפשית ששוטפת אותך, ביקור עם עוצמה כל כך גדולה וממכרת שהייתי רוצה לחזור לשם. כמו שאמא שלי אמרה, 'אתה מגיע לשם וחווה את האופציה של מה האנושות יכולה להביא על עצמה'".
סופי קובזצנב, עולה ותיקה מברית המועצות שהייתה בסיור עם בוגוסבלסקי לפני כשלוש שנים, מבינה למה התכוונה אמו של טברסקי. "את מסתובבת שם ומרגישה שאתמול הם קמו ועזבו, עיר רפאים שלפני שנייה שמעת בה צחוק של ילדים ופתאום הכל השתתק. זה גורם לך להזדהות עם האסון, לשכוח מהקטע הטכני של איך קרתה תאונה בכור גרעיני ולחוות את זה כאסון לאומי שנצרב בנפש הפרטית".
רבזין מצדו רצה לטוס לצ'רנוביל כדי לצלם. "זה אחד המקומות המעניינים למי שאוהב את הז'אנר הדיסטופי", הוא אומר. "נסעתי עם שני חברים ותמורת 600 יורו קיבלנו חבילה של שלושה ימים עם מדריך צמוד. בין השאר פגשנו תושבים חוזרים. זה נותן תקווה, ממש רומנטיקה במיטבה לראות אנשים חוזרים לבית שהם גורשו ממנו ועכשיו יכולים שוב לחיות בו כי הקרינה נרגעה".
רבזין ביקר בצ'רנוביל בדיוק כששודר הפרק השני של הסדרה, רגע לפני הנהירה הגדולה, אבל כבר אז היה דבר שהפריע לו. "יש שם אמנות רחוב ואני עצמי אמן רחוב פעיל, אבל בצ'רנוביל הציק לי שהיא בכלל קיימת. המקום הזה הוא מוזיאון, הגרפיטי לא מסתדר כמו שהוא לא מסתדר במחנה ריכוז. שמתי לב גם שחלק גדול מהחפצים הוזז כדי לצלם פריימים יפים, דברים שנראים מבוימים מדי כמו שתי בובות שיושבות ביחד. מאוד קל לזהות את זה. את רואה לפי הריקבון מסביב, האופן שבו הפלסטיק התפרק. תיירות האסון מקלקלת".
בגן הילדים אפשר לצלם את המיטות הקטנות
חלקים מצ'רנוביל לא הושפעו כלל מתיירות האסון. בשמורת טבע עצומה חיים שועלים, דובים, איילים ובעלי חיים אחרים; באתר של אחת מסוכנויות התיירות המקומית חוגגים את השיבה של הטבע כשהאדם מניח לו ומסכמים את העניין: בני האדם הם שמסוכנים לכדור הארץ. לא האטום.
בין 100 ל-150 נשים חזרו לכפרים הצמודים לצ'רנוביל מיד לאחר האסון והן נמצאות שם מאז ברציפות. אלו איכרות קשוחות שחיות בבתים ללא תשתית, עובדות את האדמה וניזונות מפירותיה. בתחקיר טלוויזיוני מקומי מילאה עיתונאית דלי של פירות יער מהעצים המקומיים והגניבה אותו החוצה בלי בעיה. הפירות נשלחו למעבדה שבודקת את הקרינה ומנפיקה אישורי מכירה; עובדיה ידעו שמקור המשלוח בצ'רנוביל, אבל לא התרגשו. הקרינה חלשה מאוד והם אישרו את מכירת הפירות. בסוף הכתבה יצאה העיתונאית לרחוב ומכרה את הפירות לעוברים ולשבים. את מקום הגידול שלהם היא לא חשפה.
עדיין אפשר לפגוש בסביבה גם ליקווידטורים – כבאים, אנשי צבא וסתם אזרחים שנשלחו לכבות את השריפה בתחנת הכוח של צ'רנוביל וספגו מנות עצומות של קרינה. לחלקם הוענק תואר "גיבור ברית המועצות", אבל המדינה לא מסייעת להם כלכלית או רפואית (גם בארץ חיים כ-1,200 ליקווידטורים. הם נלחמים על יישום החוק שאמור לספק להם סיוע רפואי וכלכלי; הוא עבר בקריאה שלישית כבר בשנת 2001).
לצד העדויות החיות אפשר כבר לעשות "סיור בעקבות הסדרה". יש בזה אבסורד מסוים, כי "צ'רנוביל" מתארת את מה שהיה, אלא שאתרי התיירות החלו להשתמש בה כפיתיון. "תיירים מאושרים", נכתב תחת תמונה שעלתה החודש לחשבון האינסטגרם של אחת החברות.
View this post on Instagram
הגשר שעליו ישבו תושבי פריפיאט בשעות הראשונות של האסון והביטו אל השריפה, לא מודעים לסכנה האיומה, נעשה מפורסם בן רגע. עד כה הוא לא משך אליו מבקרים, אבל מאז שהוצג בסדרה הוא מככב ברשימת הבקשות של התיירים. מבחינת המקומיים זה בסדר: אלה שהיו שם בזמן האירועים אומרים שהיצירה נאמנה למציאות. הוויכוח המרכזי הוא על הכמות - והמהירות שבה חוסלו - בקבוקי הוודקה שהובאו לליקווידטורים.
"ככה זה, חלק ממה שחווים התיירים הוא השואו של המקום", אומר בוגוסלבסקי. "בהתחלה נוסעים דרך הטבעת הראשונה שמקיפה את האזור, רדיוס של 20 ק"מ שבו כולם מקווים לראות ולצלם את הסוסים המונגוליים הנדירים שחיים שם. המקום הראשון לצאת בו מהרכב הוא השלט הסובייטי 'ברוכים הבאים לצ'רנוביל' ואחר כך ממשיכים דרך כפרים שנמחקו, תלוליות אדמה שמתחתיהן קבורים בתים. לפני שנכנסים לצ'רנוביל עצמה יש גן ילדים שאפשר לצלם בו את המיטות הקטנות, את הבובות, כל צלם והזווית שלו. זאת קפסולה, מקום שאפשר לקבל בו את המנה של צ'רנוביל בלי להסתובב יותר מדי. ואז הולכים לכורים, פוגשים עובדים שלפעמים גם תופסים טרמפים ואפשר לדבר איתם. עבור התיירים זה נורא אקזוטי, אבל זאת עבודה בשבילם".
מצ'רנוביל ממשיך הסיור לפריפיאט, שנמצאת כקילומטר וחצי מאזור הכורים. "כשרואים בסדרה את לודמילה מביטה בפיצוץ מהחלון של הבית שלה - זה באמת המרחק", אומר בוגוסלבסקי. "פריפיאט היא עיר של 50 אלף תושבים שהייתה אחד המקומות הטובים לחיות בהם, כמו כל עיירות האטום שנבנו כדי לשרת את העובדים. זה מקום שהיה בו הכל - תשתיות טובות, בתי ספר מעולים, תיאטרון ובתי קפה. כשרצו להראות שהחיים בברית המועצות טובים, היו מראים את פריפיאט".
בוגוסלבסקי מספר על קטע שהמדריכים אוהבים במיוחד: הם אומרים לתיירים מראש להביא לחם, ואז לוקחים אותם להאכיל את השפמנונים. "הם חיים באגם שהמים שלו משמשים לקירור הכורים וגדלים לגדלים עצומים. זה לא קשור לאסון צ'רנוביל, גם במקומות אחרים ובגיל מסוים הם ענקיים, אבל את באה וזורקת להם לחם מהגשר ומתחילות לשחות לך המפלצות האלה. אנשים תמיד שמחים לראות פריק אוף נייצ'ר".
מילניאלז, אתם יותר טובים מאיתנו
הכור שהתפוצץ ב-1986 כוסה לפני שנתיים בכיפת ענק שנבנתה בסיוע האיחוד האירופי. עד אז אפשר היה להימצא בקרבתו רק מספר דקות (הוא היה מכוסה במעטה שנקרא "סרקופג", שלא הספיק כדי להגן מפני הקרינה שהכור ימשיך לפלוט עוד מאות שנים). זה לבדו עשוי להגדיל את מספר התיירים, בוודאי בהינתן שהמקום הוא כבר לא רק טראומה של דור אחד אלא גם שואו של דור אחר. אבל מי יהיו התיירים שיבואו לא רק בגלל צ'רנוביל אלא גם בגלל "צ'רנוביל"?
"הסדרה עשתה טוב, היא סיפרה אמת על מה שקרה כאן", פוסק דמאשנקו. "פוטין רוצה לספח את אוקראינה, פתאום מגיעה סדרה של HBO והמערב מתחיל לראות באסון צ'רנוביל פשע נגד האנושות. זה לא טוב לפוטין. לכן אני אומר למילניאלז - תראו את זה, תלמדו על זה. יש לכם יכולת להבין מהר את מהות הדברים, אתם יותר טובים מאיתנו. ברור שראיתי בושות, צילומים עם מסכות גז על רקע האנדרטות, אבל אלה מיעוטים. מילניאלז הם קוּל".