בעלי הדוכנים טענו, בין היתר, כי עמדת המדינה לפיה יש לפנותם מהטיילת מהווה "עמידה על זכות שלא בתום לב ובלתי מידתית", במיוחד כאשר ישיבתם בטיילת היא שהפכה אותה ל"פנינה נדל"נית", המזכה אותם בפיצויים בגין השבחת המקרקעין. במילים אחרות, בעלי הדוכנים טענו כי הם אחראים לעליית ערך הקרקע ודרשו מהמדינה לפצותם בגין הפינוי.
המדינה, שפעלה במשך 9 שנים באמצעים משפטיים לפנות את בעלי הדוכנים, דחתה את טענותיהם בתוקף.
"עיכוב ביצוע פסק הדין ינציח את המשך ביצוע העבירות הכרוכות בישיבתם של המבקשים על הטיילת", טענה המדינה. "סירובם של המבקשים לפנות את שטח הטיילת בעצמם אילץ את המדינה להיערך לביצוע הפינוי, לרבות היערכות משטרתית. בקשת העיכוב המאוחרת נועדה לאפשר למבקשים להמשיך להרוויח מפעילתם הבלתי חוקית, כאשר אין לכך הצדקה עניינית".
השופטת קבעה לבסוף כי "הגיעה העת שהטיילת באילת תחזור לייעודה המקורי. הטיילת לא נועדה להיות שוק רוכלים מאולתר וכעור שאינו מאפשר למבקרים ליהנות מהנוף ומאוויר הים. עיכוב ביצוע פסק הדין ינציח מצב שנמשך למרבה הצער שנים רבות של הפרת החוק ופגיעה בסדר הציבורי והדעת אינה סובלת זאת. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. על המבקשים לפנות את הטיילת תוך 7 ימים מהיום ואם לא יעשו כן רשאית המדינה באמצעות 17 רשויות החוק לפנותם".
השופטת אף חייבה כל אחד מבעלי הדוכנים שעתרו לשלם הוצאות משפט של 10,000 שקל.
