האנטישמיות באירופה גואה מאז פרוץ המלחמה ובלונדון נרשמה השבוע עוד תקרית אנטישמית חמורה. גבר חמוש בסכין נכנס לחנות, שאל את העובדים במקום באיזה צד הם תומכים בסכסוך - וכשסירבו לענות וביקשו בנימוס שיעזוב, תקף אותם. אביתר רייטמן, אחד מעובדי החנות, תיאר הבוקר את פרטי המקרה.

"זה קרה ביום שני לקראת השעה 13:30. שירתי לקוח בחנות כשראיתי שנכנס מישהו קצת חשוד. הוא נראה עם הרבה שנאה בעיניים, כועס מאוד. ידעתי שהוא לא בא לקנות. ניסיתי לרכך אותו, חייכתי אליו, שאלתי אותו: איך אני יכול לעזור לך? הוא התקרב אליי ואמר: 'אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית. מה אתה אומר על כל מה שקורה בארץ כרגע?'. כיוון שידעתי שהוא בא לעשות בעיות, לא רציתי לשתף אותו. התחמקתי. אמרתי: אנחנו לא מדברים פה פוליטיקה, לא עוסקים פה בפוליטיקה. זה לא מעניין אותנו".

"הוא לא אהב את זה. הוא מאוד התעצבן שכך עניתי לו ואמר: 'לא, אני רוצה לדעת במי אתה תומך'. הוא ממש רצה לשמוע שאני תומך בישראל, כדי אחר כך להיכנס איתי לריב. הוא ראה שאני יהודי. אמרתי לו: אני תומך במי שאני תומך, אתה תומך במי שאתה תומך. הוא התרגז עוד יותר. כמה שניסיתי להתחמק, זה לא עזר. הוא התחיל לקלל ולצעוק. כשראיתי שזה הולך לכיוון כזה אמרתי לו: סליחה, אם אפשר לעזוב את החנות, זה מפריע לנו. הוא יצא מהחנות, הסתובב קצת בחוץ וחזר עוד פעם. הפעם הוא פנה לבן שלי, בן 18, עם שאלות מטרידות".

"הבן שלי אמר: 'אי אפשר פה באמצע החנות, בבקשה לצאת'. הוא קרא לבן שלי: 'בוא נצא החוצה'. הבן שלי יצא איתו, לדבר איתו. הם עמדו ממש קרוב אחד לשני, כי הבן שלי רצה להראות שהוא לא מפחד ממנו. אני המשכתי לשרת את הלקוחות כשמישהו אמר: 'מי יודע, אולי יש לו סכין?'. מאוד פחדתי, עזבתי את הקופה, מישהו החליף אותי. התקרבתי לאותו בן אדם כדי לראות אם יש לו סכין. הידיים שלו היו בכיסים. הסתכלתי ולא ראיתי כלום. אמרנו לו שוב: תעשה לנו טובה, אם אתה רוצה להתווכח, אתה יכול באינטרנט במשך שעות. יש באינטרנט אנשים שאוהבים את הוויכוחים האלה. אנחנו לא יכולים באמצע עבודה. הוא התעצבן, דחף אותי ואחר כך דחף את הבן שלי מהצוואר. אמרנו לעובדי החנות: בבקשה תתקשרו למשטרה".

"הבן שלי רצה לתפוס אותו עד שהמשטרה תבוא, להפיל אותו לרצפה. הוא ניסה להפיל אותו ובשלב הזה הוא שלף סכין מאוד גדולה. הבן שלי לא ראה את זה מהזווית שלו, אז ניסיתי לנתק את הידיים בין הבן שלי לבינו. צעקתי: יש לו סכין, והשתדלנו לשמור על מרחק. אמרתי לבן שלי: תיכנס לחנות בבקשה, תסגור את הדלת, אבל הבן שלי החליט כנראה שזה לא יהיה בסדר. הוא לקח עגלה גדולה ונכנס בו עם העגלה. היה מאבק, מתח מאוד גדול. פחדתי שהוא חס וחלילה הולך לרצוח את הבן שלי. רצתי אליו, ניסיתי לעשות מה שאני יכול, וכעבור דקה בערך, שזה נראה כמו הרבה יותר מדקה, הוא עזב את השטח, חצה את הכביש והלך ממש באיטיות, כשכולם עוקבים אחריו".

איש לא ניסה להתערב ולעזור?
"ניסו, אחד החזיק מטאטא, אבל כל אחד ניסה לשמור על מרחק. הוא היה גדול, עם ידיים ארוכות וסכין ארוכה. זה היה מפחיד מאוד. אני חשבתי שהוא הולך להרוג את הבן שלי. כמה שאני פחדן, כשהבן שלך בסכנה, אתה עושה מה שאתה יכול. אין פחד. המשטרה הגיעה מאוד מהר. המזל שלנו, השגחה כמו שאומרים, זה שכשהוא התרחק מהאזור הוא הלך ממש באיטיות. לא ברח, לא רץ. הוא נכנס לבית במרחק 40 מטר מהחנות. הוא גר ממש קרוב לחנות, מעבר לכביש. המשטרה הגיעה אחרי חמש דקות בערך. הכוונו אותם לדירה. כמה שניות לפני שהמשטרה הגיעה, מישהו יצא מאותה דירה, עם ביגוד שונה לחלוטין. עד כדי כך שחלק מהאנשים צעקו למשטרה: 'זה לא הוא, זה לא הוא'. חשבו שזה מישהו אחר. הבן שלי אמר להם: 'זה הוא', והמשטרה, במקום לעצור באותו בית, המשיכה, זינקה עליו והורידה אותו לרצפה".

עד כמה אתם מרגישים בימים אלה את האנטישמיות ושנאת ישראל?
"זה הולך וגואה. מההתחלה הרגשנו את המתיחות באוויר, עוד מה-7 באוקטובר. תמיד כשאני ברכבות או באוטובוסים בלילה, אני שם את הכובע של המעיל על הראש כדי שלא ייראו שאני עם כיפה. ממה שאני רואה, זה הולך ומתגבר. לפני עשרה ימים היה מקרה במרכז לונדון, כששאלו בחורה יהודייה אם היא יהודייה ותקפו אותה. מה שמדהים, שזאת בת של חברה מאוד טובה שלנו. היא הייתה פה בשבת, האמא, וסיפרה לנו על המקרה. לא ידעתי שאני בעצמי, כמה ימים אחרי זה, אחווה כמעט את אותו המקרה".