הטרגדיה בברצלונה: דרור סמדג'ה בן השבע נפל אל מותו מחלון דירת נופש בעת חופשה בעיר עם משפחתו. הוריו סיפרו, "בבוקר הראשון של הביקור בברצלונה, בזמן שהתארגנו לארוחת הבוקר, דרור שמע ילדים משחקים כדורגל בחוץ ורצה לצפות בהם מקרוב. בשנייה ארורה אחת הוא נפל אל מותו כאשר נשען על החלון".
דרור הותיר אחריו הורים ושתי אחיות בנות תשע ושלוש וחצי. "הוא היה ילד קסם. פיקח, חברותי, שופע חיוכים, טוב לב ורגיש לזולת", תיארו ההורים, "קשה לנו מאוד ואנו אוספים את עצמנו כל רגע מחדש בשביל שתי הבנות היקרות שלנו".
יפעת סמדג'ה, אמו של דרור ז"ל, סיפרה הבוקר: "זה היה תחילתו של החופש הגדול. לילדים זאת הייתה הפעם הראשונה בחוץ לארץ, מבית הספר לנמל התעופה. הספקנו לטייל ארבעה ימים בפרינאים והתחושה הייתה נהדרת".
"תיכננו לטייל בברצלונה, אני הייתי אמורה ללמוד ספרדית במשך שבועיים ואז להמשיך לעוד שבועיים טיולים בדרום ספרד. לדירה הגענו ביום ראשון בערב, וביום שני בבוקר כבר זה קרה", תיארה יפעת.
איפה היית ברגעי האסון?
"הייתי בלימודים. יצאתי מוקדם, כי זה היה היום הראשון של הקורס. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, חגי היה בדירה ובדיוק החליף בגדים והתחיל להתארגן לארוחת הבוקר".
כשקיבלת את הטלפון, מה סיפרו לך?
"חגי התקשר אליי ואמר, 'תעזבי הכל ותבואי, דרור נפל'. באותו הרגע הכי רחוק שחשבתי זה שאולי נפל נפילה רצינית, אולי שבר רגל או יד. לא חשבתי יותר רחוק מזה. הגעתי מאוד מהר כי בית הספר שלמדתי בו היה מאוד קרוב לדירה, 200 מטר. חגי חיכה לי למטה והסביר לי את התמונה המלאה".
לא נתנו לכם להתקרב בהתחלה כי הצוותים הרפואיים היו במקום.
"ניסו לטפל בדרור ולבצע פעולות החייאה. כל הזמן הזה חיכינו למטה, הרבה שוטרים ומקומיים סקרנים היו מסביבנו. זה נמשיך 40 דקות, אבל הרגיש יותר".
את יודעת להסביר מה בדיוק קרה?
"היה מגרש כדורגל מתחת לבניין. דרור פתח את החלון ורצה להתבונן בילדים שמשחקים שם, כנראה שמע רעש. בשנייה אחת הוא נשען לא נכון ופשוט מעד".
הבנות שלכן היו בדירה באותו זמן.
"הבת הגדולה שלי שואלת יחסית הרבה אם נמשיך להיות משפחה, אם נמשיך לטייל ולעשות דברים ביחד. היא מרגישה את ענן העצבות שאופף את הבית. אנחנו מסבירים לה ולקטנה שבטח שנמשיך לטייל ולייצר חוויות חדשות, לאט לאט ובקצב שלנו ושלהן. היא משתפת אותנו בהמון דברים ואנחנו משתפים אותה. היא איתנו בזה, כמובן עד גבול היכולת שלה כילדה להכיל. ברור לנו שאנחנו יחד, שהן חלק מהמסע הזה שנכפה עלינו".
מה עוזר לכם להתמודד?
"אני בת למשפחה שכולה, אמא שלי איבדה את אח שלה במלחמת יום כיפור. כילדה, גדלתי עם זיכרון וחוויתי מאוד חזק את פעולות הנצחה שנעשו, כמשהו שמאפשר תחושת המשכיות. לדרור היו סיבות לחייך, הוא היה ילד אהוב, חברותי ואמפתי, ילד שאוהב לעזור ולתת לאחרים ושרגיש לסביבה שלו. באמת ילד מתנה. המחשבות שעוברות בראש זה למצוא את הדרך ואת האנשים הנכונים כדי להעביר את החיוך של דרור לילדים אחרים, להקדיש זמן, מחשבה ומעשים כדי שכמה שיותר ילדים יחייכו. לא נוכל לשנות את העולם, אבל אולי נוכל לעשות שינוי קטן משלנו, לעזור לאחרים ובכך גם לעזור לעצמנו להרגיש את תחושת ההמשכיות והחיוך של דרור".