ישראל, פברואר 2016
השעון מצלצל בשש ורבע, קוטע חלומות מתוקים. אני מושיטה יד עצלה ומכבה אותו, מנסה להשאיר כמה שיותר חלקים מגופי תחת שתי השמיכות העבות שפינקו אותי כל הלילה.
"איזה קור פה", אני ממלמלת וקמה להדליק חימום. מתלבשת מהר, מעירה את הילדים ותוך שעה כולנו ברכב, בדרך להתחיל את שגרת יומנו, כל אחד והשגרה שלו. מד הטמפרטורה ברכב מראה שש מעלות והמחשבות לוקחות אותי מיד שלושה חודשים אחורה, למסע של מאגמה צ'אלנג'.
חבל הבלקן, לפני שלושה חודשים
היה זה היום השישי למסע השטח. ביום הראשון היינו קבוצה של נשים שכל מה שקישר בינינו הייתה רק העובדה שנרשמנו לאותו מסע. כל אחת מאתנו השאירה מאחוריה בית, ילדים, עבודה ובחרה להתנתק מכל אלה לעשרה ימים. לתת זמן לעצמה. אני לא זוכרת מתי פיניתי לעצמי כל כך הרבה זמן. המקסימום שאני מפנה לעצמי כדי להתנתק מהשגרה זה מסאז' של שעה, אבל גם אז אני אף פעם לא מצליחה להתנתק, תמיד חושבת על מה שמצפה לי בהמשך היום, וכמה יש לי עוד להספיק. ובכל ערב, לא משנה כמה נפלא היה היום, מחכה לי כיור מלא כלים. שגרה.
אז יצאתי למסע הזה. בחבל הבלקן. ידעתי שצפויים לי אתגרים של נהיגת שטח בג'יפ, לינת שטח באוהלים, טרק רגלי (ואני אחת שרצה רק כשיש אזעקות) והאתגר הגדול ביותר מבחינתי - שהות של 24/7 בקבוצת נשים. איך שורדים את זה? ואיך נהנים מזה?
>>הרשמי עכשיו למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'
ביום הראשון עדיין התגעגעתי הביתה. הנשים סביבי הרגישו לי זרות. אבל ככל שחלפו הימים התגעגעתי הביתה פחות ופחות, וקבוצת הנשים סביבי הלכה ותפסה יותר ויותר מקום בליבי ובחיי. לא ממש נעים לומר, אבל די מהר התקשרתי הביתה רק כי צריך. כי הם שם מתגעגעים. הייתי בתוך בועת המסע וכל מה שהייתי זקוקה לו היה בתוך הבועה הזו. אהבה, חיבוקים, הכלה, וגם טישיו אם צריך. ובקבוצה כזו, כל החששות מתפוגגים.
ואז, אחרי יום ארוך של נסיעה בגשם, אנחנו מגיעות לפנות ערב לשמורת אובץ, שנמצאת על גדות נהר הנחש. שם נמצא המחנה בו נישן הלילה. כבר חשוך בחוץ ובקושי ניתן לראות היכן אנחנו נמצאות.
מד הטמפרטורה בג'יפ שלנו מראה שש מעלות. "איך נישן בחוץ בקור כזה?", חולפת המחשבה בלב של כולן, אבל אף אחת לא שואלת, ולא מתוך בושה, אלא מתוך ידיעה: שיהיה בסדר. אולי כי כבר למדנו בשלב הזה לסמוך על עצמנו ובעיקר – על הצוות שמוביל אותנו לאורך הדרך.
אני מוציאה רגל מהססת מהג'יפ ודורכת על הקרקע בלי לראות על מה אני דורכת. זה מרגיש כמו דשא. "או שממש חשוך פה, או שאני צריכה להחליף משקפיים", אני חושבת ביני לבין עצמי, "תכף נגייס את פנס הראש לעזרה ויהיה קל יותר להסתדר".
אני מרימה את ראשי מהקרקע (אכן דשא, מסתבר), ומסתכלת קדימה. מולי פס שחור שבבוקר יתברר כי הוא נהר מרהיב ביופיו. בזריזות אנחנו מקימות מעגל של אוהלים כמספר הצוותים, ופורסות ניילון עבה בתחתית כל אוהל. כל שכבת בידוד נוספת תעזור בקור כזה.
בינתיים, צוות המנהלה הקסום שלנו (שאחרי כל כך הרבה מסעות לא ברור לי איך הם עדיין לא הצמיחו כנפיים של פיות), עומל מאחורי הקלעים על ארוחת ערב חמה וטעימה. הטמפרטורה בחוץ ממשיכה לרדת. ארבע מעלות. זה הזמן לכובע. וצעיף. וכפפות. קר בחוץ.
זו לא שגרה, זה מסע
בשגרה של כל אחת מאתנו, אין סיכוי קל שבקלים שנהיה בחוץ בטמפרטורה כזאת. יותר סביר שנשב בחדר מחומם. אבל פה זו לא השגרה. זה מסע. מסע שבחרנו לצאת אליו, כל אחת בנפרד, ופה אנחנו מגלות - ביחד וגם כל אחת לעצמה - כוחות נפש חבויים שכנראה תמיד היו בנו ורק חיכו להזדמנות לפרוץ החוצה. והם יוצאים ומתגלים פה, על גדות נהר הנחש בערב מקפיא במיוחד, במלוא הדרם. כאילו רק חיכו להזדמנות להרים ראש.
אנחנו סועדות את ארוחת הערב בחוץ, מתחת לפרגולת עץ ענקית. טעים לנו מאד ונעים עוד יותר. פנסי הראש מאירים את הצלחות, התבשילים מחממים את הגוף, והקבוצה שהתגבשה מחממת את הלב. אחרי הארוחה מתחילה שירה. שירי ארץ ישראל היפה והרחוקה נשמעים ליד הנהר הבלתי נראה, חלקם בקולות יפים ונעימים, חלקם בזיופים גדולים, הכל מתקבל כאן בברכה.
פעם סיפרתי לחברה שאני לא הולכת לערבי קריוקי כי אני חוששת שלא אשיר מספיק יפה. מעדיפה לחסוך מעצמי את הביקורת הלא הכרחית הזו. עכשיו אני יודעת, שעם קבוצת הנשים מהמסע אני מוכנה ללכת גם לערב קריוקי. כי אין פה ביקורת, בקבוצה הקסומה הזו, רק קבלה ואהבה.
הצוות שלי ואני עורכות שולחן מתוק לקינוח. מצטרף אליו תה צמחים מהביל שמגיע בדיוק ברגע הנכון. פיות המנהלה שוב ידעו מתי בדיוק לצוץ ממחבואן.
אט אט פורשות בנות מהמעגל והולכות לישון, וגם אני הולכת לישון. באוהל סגור ומכוסה, בתוך שק שינה, עם שמיכת פליז שהבאתי מהבית, שקיות חימום של חיילים וגרביים תרמיות (סוף סוף הבנתי למה קניתי אותן), ועם הרבה שמחה בלב.
כך, בטמפרטורה של בערך אפס מעלות, על גדות נהר הנחש שנבלע בעלטה, ישנתי. וישנתי מצוין.
התעוררנו למחרת לבוקר ערפילי. עדיין לא רואות את הנהר והפעם הערפל אחראי לכך. בחוץ נמדדו שוב שש מעלות. בלב חום, גאווה וחוויה נוספת להוסיף למאגר החוויות והאתגרים שלי: ישנתי בחוץ בטמפרטורה של אפס מעלות. ואהבתי כל רגע.
המסע הבא של מאגמה צ'אלנג' יוצא למונגוליה התיכונה! ההרשמה עכשיו