איזור של יין ואוכל כפרי במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב זה פיתוי מסעיר מבחינתי, ואחלה דיל עבור תושבי המרכז המפויח. לא חייבים לעלות לצפון או להתגנב לדרום – בעמק האלה, שנייה מלטרון, יש לא מעט מקומות לאכול ולשתות, לפחות על פי הניירת הרשמית. אז לקחתי לי אחר צהריים חיובי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון בית-שמש כדי לבקר ביקב, לאכול משהו ולהספיק לחזור הביתה לפני השקיעה.
ראשונה: יקב עמק האלה
יקב יכול להיות מקום די משעמם במהלך השנה - רוב הפעילות מתרחשת במיכלים ובחביות, ורק בימי הבציר מתחיל האקשן האמיתי. ואם זה לא מספיק, אז כשהגעתי לעמק האלה בשעה לוהטת במיוחד, גיליתי שאני לא לבד. במקום התקיים אירוע של יבואנית רכב גדולה, ועשרות מנהלי המכירות שהשתתפו בו בדיוק שתו את הקפה של אחרי האוכל והתכוננו לסיור. בגלל שלא מערבבים נהיגה עם אלכוהול, האירוע לא כלל טעימות יין. מנהג מוזר לבקר ביקב בלי לטעום, אבל מרכז המבקרים של עמק האלה מספק אווירה נעימה גם לארוחת צהריים ללא דרינקים.
ממרחק בטוח יכולנו לראות פועל מוציא את האשכולות שנבצרו כמה שעות מוקדם יותר, ומניח אותם על סרט נע. בקצה הסרט עמדו שניים ומיינו אותם - הטובים למסחטה, הפחות טובים לפח. איריס ברג, מנהלת השיווק של היקב, עשתה כמיטב יכולתה כדי לספר לאורחים מה בדיוק קורה שם, אבל רובם היו עסוקים בעיכול הארוחה ובעדכוני ס.מ.ס שוטפים. מי שכן הקשיב למד על שלושת העקרונות של יינות עמק האלה: אזוריות, איכותיות וכשרות.
כן, היקב מייצר רק יין כשר ומוגבל למשגיחי כשרות בלבד. כדי לשמור על כשרות מותר רק ליהודים שומרי מצוות לגעת ביין, וכמעט כל יקב גדול אוחז בגרסה שלו לאגדה על מבקר תמים שנשען בטעות על מיכל תסיסה וגרם למשגיח לשפוך לביוב 20 אלף ליטר קברנה.
הכשרות מתבטאת בשמירה על כל החוקים החקלאיים כמו עורלה ושמיטה, ובכך שאפילו ליינן אסור לגעת ביין שלו; האזוריות בכך שכל הענבים מהם עשוי היין גדלים באזור היקב ועל האיכות אפשר להתווכח, אבל אין ספק שביקב משתדלים מאוד.
מגיעים: מכביש מס' 1 פונים דרומה לכיוון בית שמש. בכביש 38 בצומת האלה פונים שמאלה לכביש 375 ומיד לאחר מכן שמאלה לקיבוץ נתיב הל"ה.
משלמים: אורחים מזדמנים לא ממש רצויים. הסיורים מתקיימים רק בתיאום מראש תמורת 65 שקל לאדם. הרוכשים יין במקום לא יחויבו על הסיור.
מתקשרים: 02-9994885
עיקרית: מסעדת "הפעמון"
איריס הזמינה אותי להתנפל על שאריות הקייטרינג שהוגש לסוחרי המכוניות, אבל למרות השעה המאוחרת והצמא הנוראי שאוחז בי בכל פעם שאני מריח יקב, נאלצתי לסרב. "אני בתפקיד", אמרתי בנימוס וביקשתי המלצה למסעדה באזור. איריס שלחה אותי לבדוק את "הפעמון", שנמצאת במקום שפעם נקרא "קלע דוד", ובקשה למסור שם שהיא מחפשת שותפים למיזמי אוכל באזור.
מצויד בשליחות החשובה הזאת, עקבתי אחר הוראות הנסיעה עד שיכולתי לראות את המסעדה.
התיישבתי – לגמרי לבדי חוץ מזוג שעסק בליטופים של אחרי האוכל - באקווריום זכוכית שצמוד למבנה המסעדה ומוקף בשורות של גפנים. התפריט סטנדרטי - קרפצ'יו, חציל בלאדי, סלטים כאלה ואחרים ומנות עיקריות מבוססות בשר. תפריט היין לעומת זאת אזורי ברובו ונבוסס על יקבים כמו קסטל, בן-חנה, שריגים ואפילו ברבדו, בשגיאת הדפסה קלה שהפכה אותו לברדו, אבל הרעב מנע ממני להיתפס לקטנות.
ביקשתי להתחיל עם קרפצ'יו ולהמשיך באנטרקוט מיושן. היות שאכלתי לבד ולא הייתי במצב של לפרק בקבוק יין, שאלתי אם יש יין לבן בכוסות. "כן", ענתה המלצרית, רק לא הצליחה לסביר לי איזה. "אתה רוצה לטעום?" שאלה, והובילה אל השולחן כוס מלאה שרדונה שהגיע, כך התברר, מיקב הרי גליל. אני לא כל כך אוהב שרדונה, אבל הקרפצ'יו שהוגש העמיד בפניי בעיות יותר חמורות. הבשר התפורר בתוך אגמים של חומץ, ואחרי שתי נגיסות הייתי חייב להפסיק. מזל שלחם הבית המחומם היה מתקתק.
האנטרקוט ביצע כניסה מרשימה לחלל - נתח הבשר להט במרכזה של צלחת ברזל והתיז עליי גשם של טיפות שמן. ליד הנתח - שיצא מהמטבח מדיום אבל המשיך להתחמם על הצלחת לדרגת מדיום וול - שכנו פרוסות בטטה, חופן שעועית ירוקה וחציל בלאדי שלא תיתכן ארוחה בלעדיו. הרטבים, רוטב מדירה ורוטב סילאן, הצילו את הבשר שהיה מעט צמיגי, ואפשרו לי לגמור מהצלחת.
בדיוק כשרציתי לבקש חשבון וללכת משם, התחולל שלב חילופי המשמרות. מישהו החליט לנצל את הרגע כדי לבדוק את מערכת הסאונד במקום באמצעות מוזיקה שלא הייתה נכנסת גם לפסקול של תוכנית התעמלות ברשת הטלוויזיה של אזרבייג'ן. בסוף נכמרו רחמיה של אחת העובדות והצלחתי לצאת משם. כמובן שלא מסרתי לאף אחד את הבקשה של איריס. בשביל ש"הפעמון" יוכל לעשות שיתוף פעולה קולינארי עם מישהו, הוא יצטרך קודם כל להוציא מנות סבירות משל עצמו.
משלמים: 120-150 שקל לאדם.
מגיעים: נוסעים בכביש 38 לכיוון דרום עד צומת שריגים ופונים שמאלה.
מתקשרים: 02-9951944
קינוח: חוות צוק
החלטתי שאני לא יכול לנטוש את העמק ללא חוויה מתקנת ושמתי פעמיי לחוות צוק - חוות גבינות עיזים היושבת מעל תל שוכה בעמק האלה. תומר ויפתח צוק מייצרים בחוות הבוטיק גבינות עזים במחלבה, ומוכרים סלסלות פקניק וגבינות. בשביל להגיע לכל הטוב הזה עברתי את דרך הכורכר שמובילה לחווה – שני קילומטר של חורש טבעי שרק מחכה לאביב.
החווה עצמה היא שילוב בין מקום נטוש למקום מטופח למשעי. אפשר פשוט לאסוף איזו קממבר מפוחמת, גבינת תום קשה וחרפרפה, רוקפור מחלב עיזים ועוד כמה גושים נוטפי שומן וטעם של טבע פראי – ולהתמקם מתחת לאיזה עץ עם תצפית טובה על העדר. אפשר גם לקחת הביתה כדי להיזכר למחרת שאיזה מזל שיש אנשים שחיים מחוץ לקופסה.
מגיעים: נוסעים על כביש 38 עד צומת האלה, ו-500 מ' אחרי הצומת (לכיוון דרום) פונים ימינה בדרך עפר כ-1.5 ק"מ.
מתקשרים: 054-5239117/8