היה זה בצהרי יום שבת, ואני ניצלתי את ההזדמנות להתכונן למבחן. בזמן שהחומר נקלט אי שם בתאים האפורים, אני שומעת טרקטורוניסטים, אופנוענים ועוד מיני מטיילי שבת חולפים על פני פתח ביתי.
האנטנות בראשי משתגעות. "גם אני רוצה לטייל!", ישר חולפת בראשי המחשבה, "איך אפשרתי לעצמי את הזכות ללמוד ולוותר על השבתות בשביל תקופת המבחנים?". כל המצב מחזיר אותי לשלהי 2002, אי שם בתקופת הבגרויות. אין זמן לנשום והכי חשוב - אין זמן לטייל.
בזמן שאני ממשיכה עם המחשבות, אני שומעת פליטות אגזוז נכנסות לחצר, אך אחרות מאלו שנשמעו עד עכשיו. הן נשמעות כבדות יותר ועמוקות יותר. כשאני יוצאת החוצה כדי להבין במה מדובר, נגלית לעיני תמונה עם טעם של פעם: לחצר נכנס בן-דודי, עם טרקטור הפיאט 550 מודל 72 שלו - ואליו רתומה עגלה.
הזיכרונות שוב מתחילים להציף אותי: הטיולים בשבתות עם המשפחה, כשהיינו ילדים קטנים. שתי משפחות ולפעמים יותר יושבים צפופים בעגלה, נהנים מכל רגע, עם חיוך ועם להקות ברחשים שלא הצליחו לחמוק מספיק מהר מרוחים על הפנים.
אני מתפקסת, וממצמצת כדי לחזור למציאות. אבל אותה התמונה עדיין קיימת: בן דודי עם הטרקטור והעגלה. אני מסתכלת עליו במבט זדוני, והוא שואל מה פשר המבט והחיוך. מצמוץ קטן לעבר העגלה והוא כבר הבין: טלפון זריז לכל מי שעדיין לא התעורר, ובמהרה התאספו 7 בני דודים ואמא אחת שלא מוותרת על ההזדמנות לחזור לימים של פעם.
התארגנות זריזה, מזרונים, חלקי ספות ומושב של מכונית שאף אחד לא צריך ריפדו את העגלה בצורה הטובה ביותר. תרמוס קפה ועוגיות הועמסו מבעוד מועד ומצלמה בהיכון, בשלוף. כל אחד תופס את תנוחת הישיבה הנוחה לו ביותר: רגל פה, רגל שם, מרפקים בצלעותיו של השני, מצומקים ומכווצים יצאנו לדרך.
אחרי נסיעה של כחצי קילומטר בתוך המושב, כשעוברי אורח ומטיילי השבת מנסים לעכל את מה שראו הרגע, אנחנו עולים על דרך עפר שעקב הגשמים הפכה לבוצית וחלקלקה. פנינו מועדות לכיוון ה"הר העגול", שנקרא כך בשל צורתו העגולה. עצירה קצרה ומבט על הנוף, ואנחנו ממשיכים במורד ההר. משם אנחנו ממשיכים לכיוון "הר חורשן" שמכוסה בחורש ים-תיכוני ובעצי אורן.
בדרך אנחנו עוברים בין הכרמים חשופי האשכולות, והמטעים הנמצאים בשלבי לבלובם ופריחתם. הגשם עשה את שלו בימים שקדמו לשבת, והותיר את האדמה בוצית ומזמינה לטייל בטבע. בהמשך עצרנו להפסקת קפה בפינת חמד המשקיפה על רמות מנשה, הר חורשן ועלייתו המפורסמת. רבים מהמטיילים מגיעים עד לכאן מכל קצוות הארץ כדי להתמודד עם מדרגות הסלע החלקלקות בימי החורף שלאחר הגשמים.
הדרך בוצית, מה שאומר שיש הרבה החלקות וזריקות זנב לא מתוכננות. עגלת הטרקטור מקפצת ומתלתלת בין האבנים ושלוליות הבוץ, ואנחנו שיושבים בתוך העגלה מרגישים איך זה להיות פופ-קורן בשלבי הכנתו, מקפצים ומתלתלים לכל כיוון אפשרי. מחויכים, מרוצים ומלאי בוץ חזרנו הביתה מאושרים.
>> עוד טיולי שטח באתר נזימה
>> אין לכם טרקטור או טרקטורון? קבלו טיולי טרקטורונים בהנחות משמעותיות