יש מטיילים שזוכרים בעל פה מספרים של כבישים, יש כאלה שיודעים על שם מי נקראת כל אחת מהקריות וכמה פעמים נכבשו חומות עכו. יש כאלה שיוצאים מהבית בשביל לכבוש הרים, או לפחות גבעות. אבל סיפורי הדרך שלי מורכבים ברובם מדברים שאפשר לאכול או לשתות. כל נסיעה לגליל, למשל, נפתחת בהתלבטויות קשות שאינן קשורות ליתרונות ולחסרונות של הנסיעה בכביש 6, אלא להבדלים שבין החומוס של סעיד בשוק של עכו לבין זה של אבו-אדהם בכפר יסיף. ואפילו אם הטיול לא מבוסס על אוכל של ממש, הוא יקוטלג ככה בכל זאת - המכתש הגדול, למשל, הוא עבורי בעיקר תמונה מעורפלת של שמש נוזלית הנשפכת מעל המדבר כמו ביצה חיה למחבת. תמונה שלא הייתה נוצרת אלמלא לקחתי לדרך גם שני בקבוקים של סינגל מאלט אירי.
בשבילי כל יציאה מהעיר היא סוג של הרפתקה. הפרידה מארון המשקאות, הניתוק ממקרר היין והידיעה שאני עומד להגיד שלום לבר השכונתי שלי ממלאים אותי בחרדה קלה, מלווה בתחושה של מתח והתרגשות לקראת הלא נודע. לפני יציאה לטיול יותר חשוב לי לקבל תשובות לשאלות כמו איפה נאכל, מה נאכל ומתי נשתה, מאשר לברר את מצב התנועה בצומת המוביל או להתלבט לגבי הדרך שבה עדיף להגיע מתל אביב לאילת. למעשה, אני נוסע רק בשביל שתהיה לי סיבה לעצור ולאכול או לשתות משהו, גם אם זה יאריך את הדרך באופן משמעותי.
אין שום הגיון בנסיעה של שעתיים על כביש החוף בשישי בצהריים רק כדי לאכול במסעדת פועלים חיפאית. גם נסיעה של יום אחד לרמת הגולן רק בשביל לטעום יין מהבציר האחרון, לא תזכה אותה בתואר "המאמץ המוצדק ביותר של 2007". אבל אני לא מחפש הגיון, אני מחפש טעם וריח. טעם של פירות יער רגע אחרי שירדו מהשיח ברמת הגולן, של תבשיל כבש שבילה לילה שלם בסיר בכפר ליד נצרת. ריח של יקב גלילי שמעורר את כל החושים בדרך לטעימה, דגים נצלים על אש פתוחה ליד הים, פרגיות בשוק של לוד, חלקי פנים בשוק מחנה יהודה בירושלים, גבינות עיזים מהחוות שבנגב. יש כל כך הרבה מה לטעום וכל כך מעט זמן.
אז לא תמצאו כאן מסלולים למיטיבי לכת שלא נגמרים במסעדה, או מסלולים למיטיבי לכת באופן כללי – ללעוס זה מספיק מעייף. לא יהיו כאן סיפורי גבורה ומורשת קרב, אלא אם אתם מחשיבים ארוחה של קילו וחצי בשר ציד לאדם בתור מורשת קרב. במקום זה ננסה להפוך כל אבן ולגלות את חוות הגבינות שמתחתיה, נחרוש כל יקב ונגמע מכרמיו ואפילו נאכל דבר או שניים על הדרך. הרי בסופו של יום, גם הטיילים הנמרצים וגם הנופשים הסטלנים צריכים לעשות הפסקה כדי להכניס משהו לפה.
