מדורת השבטה

ללכת בעקבות הנבטים

זה בטח אחד האזורים הכי פחות מטויילים בארץ, ולא פלא: מפת סימון השבילים שמכסה על חולותיו מלאה בצבעים אדומים מפחידים שמעידים על כך שצה"ל הקציב את מרבית האזור לרשותו. "אין להיכנס לדרכים אלה בגלל נפלי פגזים ועצמים מסוכנים", מזהירות משבצות מאיימות במיוחד על המפה התמימה, שזכתה לכינוי המפוקפק "מפה 16" - כאילו אותם נפלי פגזים פשוט מצאו את דרכם למרכז המפה ולא נותר דבר לעשות מלבד גיוסה המיידי והנצחי לצה"ל. אך בין השטחים האדומים ישנן כמה נקודות אור מסתוריות, המשתייכות לארץ אחרת לגמרי ולצבא שלא מן העולם הזה.
אחת מהן היא שבטה, העיר הנבטית העתיקה שנוסדה בשנת אפס, כמעט שני מילניומים לפני שהתותחנים הצהליים הקימו לידה בית. כפי שאפשר לראות במקום – או לדמיין – שבטה הייתה עיר משגשגת. תושביה עסקו בעיקר במסחר ובגידול סוסים, וכשקיבלו את הנצרות הקימו בה כמה כנסיות (וכמה מאות שנים אחר כך הצטרף גם מסגד חביב). העיר ננטשה לחלוטין בשלב מסוים, והתגלתה שוב 1,000 שנה אחר כך. היום היא חשופה כמעט לחלוטין ועדיין נסתרת, שכן חוץ ממשפחה אחת שמנהלת את החווה השכנה אין כאן נפש חיה - מה שמשאיר אתכם לבד עם חורבות העיר, שנשתמרה באופן מעורר התפעלות.

למי שמעדיף ללכת כמה שפחות

הגיעו לשבטה במכונית, עדיף לא ביום חם מדי (משום שאין כאן יותר מדי צל). אפשר לבחור בשתי מתודות לחקר העיר. המלומדת, שבה אתם מגיעים עם מדריך ועוברים חדר חדר על מנת לבדוק למה היה שייך בור המים וכיצד נבנה בית העירייה. זה נחמד וטוב, אבל מכיוון שההיסטוריה היא ממילא רק בליל סיפורים, מדוע שלא תמציאו אחד חדש? אפילו שונאי ארכיאולוגיה מושבעים ימצאו כאן תעסוקה, שכן לא מדובר באתר ארכיאולוגי עם חבלים מעוררי איבה ושלטי הדרכה. כאן תמצאו עיר של ממש - עומדת על תילה ומזמנת אתכם למשחק מחבואים.
אבל גם לסיפורים האמיתיים (לפחות כפי שהארכיאולוגים ראו אותם) יש מקום: שימו לב לכנסיות, למשל. הכנסייה הצפונית נמצאת בסמוך לבריכה שהייתה מרכזה החברתי של העיר. בצד אפשר לראות תא טבילה גדול בצורת צלב, ששימש להטבלת מבוגרים בעיקר, שכן הנבטים קיבלו את הנצרות כאשר זו תפסה תאוצה – ולאו דווקא מלידה. בכנסייה הצפונית ישנו היכל תפילה גדול מאוד וגם עמוד מרכזי ששימש להתבודדותו של הקדוש. וישנה גם הבריכה הכפולה, שבה נאגרו מי העיר והתושבים השאירו פתקי חרס לציין שמילאו את חובתם בניקוי הבריכה (אולי בהזדמנות זו כדאי להשאיר פתק שיבקש ממישהו לשחרר במטותא את הסתימה בצינור, שנוכל להצטנן קצת במים). סיור באתר יימשך בין שעה לשלוש שעות – תלוי ברמת הדמיון שלכם. יש חניה במקום.

למי שמוכן ללכת קצת יותר

אם כבר נסעתם כל כך רחוק - וכאן אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתם לא חיים באזור, כיוון שרוב בני האדם בעולם לא חיים באזור – כדאי לבקר גם בתל ניצנה, מרחק נסיעה קצר. גם ניצנה היוותה מצודה נבטית בימים שבהם הנגב היה עיר ללא הפסקה, ולימים הפכה למנזר, בית חולים גרמני וכפר נוער של הסוכנות היהודית (לא בו זמנית. כל קשר בין השלושה מקרי בהחלט). אחרי שתראו עוד כמה בורות מים ושרידי כנסיות בתל ניצנה, תוכלו לצעוד לכיוון הכביש (שמוביל לצומת ניצנה), כ-800 מטרים, עד שתיווכחו בפסל "נתיב השלום" – שדרת 100 העמודים שהעמיד הפסל דני קרוון, תזכורת לעמודי הכנסיות הביזאנטיות, כאשר כל אחד נושא את תרגום המילה "שלום" לאחת מ-100 שפות העמים שחצו את המדבר. משם חיזרו אל הסימון הכחול, כמה מטרים אחורנית, והוא יוביל אתכם אל מערת ניצנה. גם זו שימשה את הנבטים בתקופתם – בעיקר לצרכי סיד וטיח – בעוד אותנו היא משמשת בעיקר למנוחה מהשמש. יש מקום לכולם.

פתוחים: עדיף להגיע בשעות האור, אלא אם אתם רוצים ליפול לאיזה בור ושלא ימצאו אתכם לעולם.
משלמים: הכניסה חינם, וטוב שכך. רק שימרו על הנוף ונסו לא לקחת בטעות את הכנסייה הצפונית אתכם הביתה.
מגיעים: מבאר שבע נוסעים בכביש 40 לצומת טללים, שם ממשיכים מערבה (כביש 211) לניצנה. השילוט יפנה אתכם כעבור כרבע שעה נסיעה לכיוון שבטה, עד לגן הלאומי. כדי להגיע לניצנה פשוט צריך להמשיך על אותו הכביש ולפנות שמאלה בצומת ניצנה.
מתקשרים: זוג אמיץ שעבר לחיות בחווה בשבטה יצר כאן מעין צימר שיוכל להאריך לכם את החוויה. לפרטים - 050-7383802 או 08-6550911.
מצטיידים: בהמון המון מים, כי רק להסתכל כאן על הנוף עושה חשק להתחיל לאגור מים בבטן, למקרה הצורך. אפשר להביא כמה ענבים ולדרוך עליהם יחפים בגת, על מנת להיכנס לאווירה.

>> מסלולים נוספים בנגב