יש רק תשובה אפשרית אחת לשאלה "איך היה בחו"ל" והיא, מדהים. אם אתם מהטיפוסים הוורבליים האלה שאוהבים להאריך בצ'יט-צ'אט המשרדי, אתם יכולים להרחיב גם ל: "אין, אין, אין. מדהים מדהים. ממש". כי השאלה הזאת, "איך הייתה החופשה", היא בכלל לא שאלה, היא משפט מקודד רב מסרים שבעצם אומר: אני מכיר את הצורך שלך בחופשה כדי שבהמשך תכיר בשלי; איני באמת מעוניין לשמוע מה היה כי ראיתי כבר בפייסבוק וקינאתי מאוד; הבט וראה איזה אדם נאצל אני על כך שאני טורח להתעדכן בניסיונות הבריחה שלך מהחיים עצמם.
אם יש מי שדורש יותר מהזולת להצהיר שחו"ל היה מדהים: זה הנוסע עצמו. ודי ברור למה: שילמנו על החוויה הזאת ים כסף - ועכשיו החוויה חייבת לנו אושר מגוון, אינטנסיבי ומפורט, ועוד לא אמרתי מילה על המין. אבל מי אמר שחו"ל זה בכלל כיף? כלומר, טיול של כמה חודשים למזרח, כשיש לך מספיק זמן להיתקע, להבלבל ולהימרח - מגניב מאוד. טיול של חמישה ימים לפריז - זה להעניש את עצמך על מוזיאונים של אנשים אחרים. אנחנו פשוט מספרים לעצמו שזו פעילות רוויית הנאה כי ככה לימדו אותנו וכי יותר מדי משאבים כבר הושקעו כאן, אבל בתכל'ס זו עבודה: צריך להשוות מחירים בין טיסות ומלונות, לתכנן מה בדיוק עושים, להוריד אפליקציות, לקבל אוריינטציה, לרדוף אחר החוויה האותנטית הזאת שקראת עליה בלונלי פלאנט וכל הזמן להתחשב במה שבן או בת הזוג שלך לטיול רוצים.
הדרך היחידה לנצח את הסופ"שים הארוכים בבירות אירופה הקלאסית היא להיות כל הזמן שיכור או מסטול. כך לימד אותי בן הזוג שלי, ועד כה זה עובד מצוין. במקום לבזבז זמן בצילום ותיעוד המקום או להעמיד פנים שפתאום יש לנו עניין רב בארכיטקטורה של לפני הספירה, אנחנו פשוט חיים את הרגע, וכרגע המטרה היא לא למעוד או להקיא על מישהו. הפעם הראשונה שבה התנסנו בשתה-וטייל היתה בקולוסיאום, ותודה לאל שכך. מדובר במבנה עצום שלא באמת אומר משהו לטייל ההדיוט, מלא בתיירים שלא טורחים לקרוא את שלטי ההסבר, כי וואלה - מי רוצה לעשות שיעורי בית בחופש, ואין בו מגלשת מים אחת לרפואה. אני לא יכולה לחשוב על שום דרך ליהנות מהמבנה האריכטקטוני בלי בקבוק מים מינרלים מלא ביין זול. בקמבודיה העלנו הילוך ולקחנו ג'וינט לסיאם ריפ, התוצאה היתה תמונה משותפת עם משפחה ויאטנמית, איבוד המצלמה האישית שלנו ושוטר שאמר לנו, "איך אוכל לעזור לכם אם לא נתתם תרומה קטנה למשטרה?". בטיול האחרון לצפון איטליה נאלצנו לוותר על כל זה מטעמי נהיגה, ולמרות שהיה מדהים, אין אין אין, מדהים ממש, זה לא היה אותו דבר.
בהיעדר חומרים משבשי תודעה, מצטרף לטיול הלחץ ליהנות, וההשפעה שלו הרבה יותר מזיקה. היא גורמת לנו, או לפחות לי, לנסות להתכחש לחוויות לא נעימות, להגיב אליהן כמו עקרת בית מהפיפטיז שמתעקשת לשמור על ארשת שלווה ושליטה מלאה. המנה היקרה שהזמנתי התבררה כחרא בשמנת על צלחת גדולה? "היא דווקא סבבה, שילוב טעמים מעניין"; הסיור ברחובות הפך למסע משמים בין בתים ופחים? "כמה מעניין זה לראות איך אנשים חיים כאן"; עלינו לבניין הכי גבוה במדינה כדי לראות את הנוף המרשים אבל לא רואים כלום בגלל הערפל? "גם ערפל זה דבר יפה". וזה רבותי, המתכון לאולקוס.
טיול קצר בחו"ל הוא דבר מורכב. יש בו רגעים מהנים, מעניינים, רגעים של קרבה ושופינג טוב. אבל בין אלו תמיד תהיה גם העייפות, הציפיות שלא התגשמו, היום הזה שהתבזבז כולו על התבחבשויות, הטלת אשמה על בן הזוג שפחות השקיע בתכנון (טינה כלפי אותו בן הזוג שלא מבין שבשאר השנה אני דווקא משקיעה המון בתכנון היום יום) ומלכודות תיירות. יכול להיות שהמאמץ להסתיר את כל אלו הוא חיוני להצלחת החופשה, אבל כשאני נוחתת בחזרה במשרד, עם שוקולדים גנריים שקניתי ברגע האחרון בדיוטי פרי, אל תשאלו אותי אם היה מדהים. היה רגיל - בדיוק כמו אצלכם.
ולראייה - ויטה ויפתח עושים את צפון איטליה: