זה היה קיץ קשה. הכבישים היו עמוסים במיוחד, החדשות היו מדכאות באופן יוצא דופן והטמפרטורות הנוסקות הוציאו ממני את הבוקי נאה כל בוקר מחדש. דחפתי, חתכתי, ירקתי וקיללתי, וכל זה רק באזור המרפסת שלי. אנשים מסביב ניסו להבין מה קרה לבחור החייכן שהיה כאן בחורף שעבר, אבל אני רק יכולתי לשלוח אותם לעזאזל, ולהוסיף אמירה מתחכמת על אחותם.
המסקנה, אם כן, הייתה ברורה: אני צריך אוויר. משב רוח מקרר אחד שישטוף ממני את הסיוט של יולי-אוגוסט, יחזר פנימה קצת מהשפיות. מכיוון שהאופציה של חופשה חלומית בפריז ירדה די מהר מהפרק, החלטתי ללכת על תכנית ב': טיסה בכדור פורח. מה שטוב לפיליאס פוג טוב גם בשבילי, חשבתי, כולל העסק של משרת אישי שדואג להבריש לך את הנעליים עם הגבות.
כדי להוציא את התוכנית הגאונית שלי לפועל קבעתי דייט עם החבר'ה מ-RIZE UP בעמק יזרעאל. כבר שש שנים, כמעט מדי יום, שאפי פלמאי וטל שטיגליץ, טייסים ותיקים ובעלי החברה, מטיסים כאן את הבלונים הענקיים האלה – והבטיחו לי בטלפון שזו הולכת להיות חוויה נפלאה, רק שאגיע בזמן. הזמן, אגב, הוא חמש ורבע בבוקר. שעה נפלאה לכל הדעות: אתה נראה רע, מריח רע ומסתובב עם קרום דקיק המכסה את כל שרירי הנחמדות שלך.
צפרה טובה לכולם
בכל מקרה, קמתי בשלוש בבוקר, הדלקתי רדיו ונסעתי בפנים זעופות לתחנת הדלק בעפולה, שם קבענו להיפגש. כשהגעתי, התאספו סביב שותפיי לטיסה: זוג צעיר ומאוהב, זוג קשיש ונרגן ומשפחה פוטוגנית אחת מדרום אפריקה שהרגשתי שגונבת לי את כל תשומת הלב. בעוד כולנו משפשפים עיניים ומהלכים בקושי עד לעמדת הקפה, הגיח משומקום ג'יפ פתוח ומתוכו קיפץ בחדווה אחד מאנשי הצוות של רייז כשהוא קורא "צפרה טובה לכולם! ברוכים הבאים". כמובן שמיד רציתי לברוח חזרה למרירות של המרכז, אבל הוא חסם את היציאה אז נאלצתי להישאר.
אחרי שלוש דקות של הקראת שמות יצאנו אחריו בשיירת מכוניות אל עבר שטח ההמראה באזור קיבוץ מרחביה, ועם ההגעה והאור הראשון משהו בי נרגע. ראיתי מרחוק צללית עמומה ועגולה מתרוממת לאט לאט, וכשהחניתי את האוטו הבנתי שאכן מדובר בכדור הפורח המיוחל, הנמצא כעת בשלבי ניפוח אחרונים.
לא יודע אם יצא לכם אי פעם לראות כדור פורח מקרוב – אבל תשמעו, מדובר בבלון גדול מאוד. כזה שגורם להסתכל עליו, ואז על האנשים הקטנטנים שמתהלכים סביבו, ואז שוב עליו, רק כדי לקבל את הפרופורציה. אפי, הטייס שלנו, קיבץ אותנו סביבו, כיבד בתה וקפה רותחים שהיו נחוצים לי מאוד באותו רגע, והפנה אותנו לקרוא את נהלי הבטיחות (אקצר לכם את זה: אל תקפצו החוצה). כמה דקות מאוחר יותר כבר עמדתי בתוך הסל המחולק, מביט על 15 האנשים שהולכים לחלוק איתי את החוויה, והתחלתי להתרגש. תרגול אחד אחרון של ההתנהלות בנחיתה (אקצר לכם את זה: תתכופפו ותחזיקו חזק) והנה – אנחנו כבר באוויר, מתרחקים בשקט בשקט מהקרקע.
לגעת בצמרות העצים
החוויה מאותו רגע הייתה הדבר הכי רחוק מהקיץ הישראלי, וכנראה המרפא המושלם לנפש שחוממה יתר על המידה. במשך כמעט שעה ורבע התעופפנו לנו בדממה מוחלטת בגובה משתנה מול הנוף הכי מרגיע שיצא לי לראות לאחרונה, זונחים מאחור את דאגות היומיום. בהתחלה טיפסנו גבוה וראינו את כל האזור: את קיבוץ מרחביה ואת הגלבוע, ואת ג'נין ואת נצרת, ואת עפולה שנראית כמעט חיננית מהזווית הזאת. אלו שצפו מערבה סיפרו שהם מזהים את רכס הכרמל וחיפה – אבל אני, עם הפנים למזרח, הייתי עסוק בשמש שעולה בזהירות.
כמה דקות מאוחר יותר, ואחרי ששמענו קצת על איך עובד בעצם כדור פורח ומי המציא אותו (רמז: בגט, קרואסון, קרלה ברוני), הנמכנו טוס ושייטנו להנאתנו כשצמרות העצים ממש כמעט נוגעות בסל הגדול. אז, כאילו בתזמון מושלם, הופיעו מסביבנו בבת אחת מספר טרקטורונים מעופפים ומטוסים ממונעים זעירים ויצרו באוויר חגיגה צבעונית שהריחה מחופש. אז או שיש להם הרבה זמן פנוי כאן בצפון, או שהם פשוט יודעים איך לחיות.
מתחתינו, הנוף התקדם והשתנה כל הזמן: שורות של עצי שקד התחלפו במאגרי מים עצומים, ואלה השתנו לשדות ענק שעד לפני כמה שבועות אירחו כנראה את החמניות הכי יפות בארץ. מלמעלה, מסתבר, הכל נראה טוב יותר – וגם החום שנפלט מהמבערים של הגז בכדור לא מצליח להסיט את תשומת הלב מהדבר האמיתי: יש כאן בריזה, אמיתית כזאת, והיא מרחיבה את הלב.
חייבים לקנח בשמפניה
בלי ששמתי לב בכלל נגמר המסע שלנו, ואפי הכריז שהשדה הקרוב הוא המקום בו ננחת. כמובן שמיד השתטחתי על רצפת הסל ומלמלתי תהילים, אלא שהמגע עם הקרקע היה חלק להפליא. מכה קלה בכנף, לא יותר. מהר מאוד כבר יצאנו החוצה, התרגלנו חזרה ליבשה ועזרנו לצוות של רייז בקיפול הבלון הענק. או אז קראו לנו להתקבץ על המחצלת, ואפי חילק לכולם תעודות והסביר שחייבים לקנח את הטיסה בשמפניה, כמיטב המסורת הצרפתית. אז לקחתי שלוק, ואז עוד אחד, ואז עוד כמה, ואת הדרך חזרה בג'יפים לנקודת ההמראה אני כבר זוכר פחות. מזל שהייתה פוקאצ'ה שמנונית ונהדרת בארוחת הבוקר שאחרי, לספוח את הנוזלים.
בדרך חזרה הביתה, בכל מקרה, כבר הייתי אופטימי הרבה יותר. פתחתי חלון, הגברתי את מוזיקה ונתתי לשאריות הקיץ להתנדף מעליי. "אני אדם חדש", לחשתי לעצמי, "מהיום דברים יראו אחרת". רגע אחרי זה מישהו חתך אותי ברמזור, המזגן התחיל לעשות קולות של גסיסה וברדיו ניגנו קובי אפללו. "בוא נשאיר את ההחלטות האלה לראש השנה", עדכנתי את עצמי, "בינתיים שמישהו יביא לי קרטיב".
