איך זה לצאת מבידוד של שבועיים? מוזר. גם ללבוש ג'ינס זה מוזר. בכלל, ללבוש בגדים שלא נוחים לנו זה מוזר. זה לא טבעי, כמעט חולני. לנעול נעליים זה הזוי - לעטות על הרגל חתיכות של פלסטיק ובד וגומי רק כדי לא לדרוך על הקרקע. עוד יותר הזוי, תקשיבו טוב - לגרוב גרביים. שרוולים קטנטנים מעוטרים בצבעים שעוטפים את הרגליים כדי שייכנסו היטב לנעל.
במהלך בידוד של שבועיים, שנכפה עליי (בהסכמה) כשחזרתי מירח הדבש בווייטנאם ותאילנד, לבשתי את הטרנינג הכי בלוי שלי, עם חולצה מחוררת שראתה ימים יפים יותר, והלכתי במרחבי הדירה הקטנה שלי כשאני יחפה. לפני כן, בתאילנד, לבשנו רק בגדי ים על החוף ושכחנו איך שורכים את השרוכים. כן, עבר חודש מאז שלבשתי ג'ינס וגרבתי גרביים ונעלתי נעליים. חודש מאז ששמתי חזיה. אבל כשהרגע הגיע והבידוד נגמר, התלבשתי ויצאתי מהבית.
הלכנו ברחוב, חופשיים מחד אבל כלואים בתוך הנעליים והג'ינסים, והסתכלנו סביב. הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא ריק לגמרי. בכל זאת, תל אביבים לא מוותרים על הקפה של הבוקר או על טיול עם הכלב. מה שבטוח - זו לא הייתה אותה העיר שעזבנו אי אז לפני חודשיים כשיצאנו לירח הדבש. השקט היה מאוד לא אופייני, המדרכות היו נקיות בצורה מפתיעה והמכוניות חנו יפה יפה. חלומו של כל פקח. לא, זה לא היה הטיימס סקוור בסרטי אפוקליפסה, אבל זו הייתה השכונה שלנו, והיא הייתה ריקה. וזה לא כל כך נעים לראות שכונה ריקה.
במהלך הבידוד היינו צמאים לשני דברים - שמש ומכולת. חוץ מזה הסתדרנו נהדר, עשינו לו"ז מפורט עם יוגה בבוקר, השקענו זמן בסידור הדירה (תודה מארי קונדו) ואפילו העברנו שעה שלמה בשירת קריוקי עם היוטיוב. אבל שמש לא הייתה לנו, וגם כמה מוצרי יסוד חסרו. לכן מאוד התרגשנו לצאת. אבל מה שחיכה לנו בחוץ היה זר. ראינו גינות קטנות סגורות, אנשים מבוהלים שהביטו עלינו ממרפסות וגם כמה שהסתובבו עם מסכות. המסכות לא היו זרות לנו: בווייטנאם ובתאילנד כולם הסתובבו עם מסכות. להם זה מתאים, אין בזה שום דבר זר, זה חלק מהתרבות שלהם, זה מסתדר. אבל כשישראלים הולכים עם מסכה יש בזה משהו מבהיל, מטורלל, אולי אפילו אפוקליפטי. בחיי ראיתי ישראלים שהולכים עם מסכות אב"כ וכאלה שמסתובבים עם נשק, אבל עוד לא ראיתי ישראלים עם מסכות. גם הקופאי במכולת לבש מסכה, וחבש שתי שכבות של כפפות שהוא החליף בין לקוח ללקוח. בחור אחראי.
אחרי שקנינו את מה שהיינו צריכים, ועוד קצת אוכל מנחם ומשמין לימים שחיכו לנו, רציתי לחזור הביתה. אמרתי לבעלי שנמאס לי ושלא כיף לי ושקצת מפחיד לי. זו לא הייתה תל אביב עליה סיפרתי בהתרגשות לתיירים אוסטרלים, אלא משהו אחר, קודר וריק. שלא תבינו לא נכון, אני בעד להישמע להנחיות, להישאר בבית, להתרחק וכולי, אבל לא יכולתי לדמיין חזרה משונה יותר לישראל. כמו מן שילוב מעורר חרדה בין מלחמה, יום כיפור, החופש הגדול ושקט גדול כזה של לפני סערה.
כשרק הגענו והודיעו לנו שאנחנו נכנסים לבידוד בית, נחרדנו מהרעיון הזה. לא ידענו איך נשרוד שבועיים. הסתכלנו מהחלון על אנשים והם נראו לנו מאושרים יותר מאתנו. חופשיים. אבל כשיצאנו מהבידוד והבנו שהקורונה פגעה בכולם, ושהדמיונות שלנו על הרחוב התל אביבי השוקק לא היו רק תמימים אלא גם די אדיוטים.
אחרי שהודיעו שכולם מוכרחים להיכנס לבידוד ולהישאר שם עד להודעה חדשה, אני לא יודעת כמה אני עצובה על כך. ברור שאני אומרת את זה כי עוד אין לנו ילדים או חובות כבדים. אני יודעת שזו פריווילגיה לומר, אבל כל עוד ישראל לא תחזור לעצמה, אני בכלל לא להוטה לצאת אליה. מצד שני, זה אולי בגלל שתמיד הייתי חיית בית שנהנית יותר על הספה בסלון מאשר בכל מקום בעולם.