מירי נוה היא נוודת. מושג שהפך להיות מאוד נפוץ בשנים האחרונות, בהן אפשר לעבוד מכל מקום בעולם עם הלפטופ, ובמיוחד בשנה וחצי האחרונות בהן הקורונה כבר טשטשה כמעט לגמרי את כל מה שידענו על יחסי עובד-מעביד-עבודה.
ובכל זאת, הסיפור של מירי, 58, בולט בייחודיות שלו מעל השאר. "היו לי חיים 'נורמליים' עד לפני שנה וחצי: עבדתי בפיתוח עסקי, גרתי בבית, יצאתי לבתי קפה. ואז, ממש לפני הקורונה, קיבלתי החלטה שאת פרק גידול הילדות הגדולות שלי (23 ו-24) בחיי, אני יכולה לעשות איך שאני רוצה וחיפשתי מה לעשות. הדרך קראה לי וחשבתי שזה רעיון טוב לחיות על גלגלים. קניתי רכב ונעזרתי במישהו שבונה קרוואנים."
מאותו הרגע הקרוואן הפך להיות הבית שלה. "אני ממש נוודת, נוסעת מפה לשם, סוג של מתנחלת. אני נמצאת בשטח שהוא לא שלי, זזה ממקום למקום. התזוזה היא לפי הנשמה, אין לוחות זמנים ברורים. אני כמובן מתחשבת במזג האוויר ואחת לכמה זמן מגיעה לתל אביב לבקר את הבנות. כרגע למשל אני חונה בתל אביב ונוסעת משם לים המלח. אני רוצה לעשות שם מסלול טיול בבוקר."
מירי ממשיכה לעבוד במקצוע שלה. חלק מהזמן היא עובדת מהבית הממונע שלה, פעם בשבוע היא במשרד ופעם בשבוע נפגשת עם לקוחות ברחבי הארץ, לשם היא מגיעה עם הרכב הקטן הנוסף שברשותה. "אני אוהבת רוח והרפתקאות וכרגע אני נמצאת במסע אישי שפותח את הלב. יש לי גם מעין תחושה של שליחות, של לחבר קצוות, לראות אנשים, לראות את העולם בצורה אחרת. אני מאוד אוהבת את הארץ ורוצה לעשות טוב."
ואז הגיעה אליענה
"מאז שאני קטנה יש לי חלום לאוטו קרוואן", מספרת אליענה פסנטין, בת 47, שעוסקת בהדרכת טיולים והסברה בינלאומית. היא גרה בעלי (יישוב בהרי בנימין/התנחלות/מעבר לקו הירוק) ואמא ל-8. "בשנת הקורונה, כשהייתי עם כל הילדים בבית, החלטתי שצריך לצאת קצת. יש לי ילד שבדיוק חוגג שנת בר מצווה, שיפצנו ביחד את האוטו שלנו והפכנו אותו לקמפרוואן והתחלנו לטייל."
היא ממשיכה: "בזמן הבנייה של האוטו הגעתי למוסך שיעזור לי בשיפוץ ופגשתי שם אישה מהממת, עם קרוואן מהממם ועם מטבח מהמם. היא אמרה לי שהיא גם בנתה את הקרוואן בזמן הקורונה. הסברתי לה שאני עובדת ב-עלי וחשוב לי לחבר אנשים למקום."
מירי מספרת את הצד שלה: "במסגרת פתיחת הלב והכרת הארץ שאני חווה בתקופה האחרונה, נדלקתי ממש על אליענה ואמרתי לה שאולי כדאי שנעשה היכרות אנושית עם המקום בו היא גרה. מבחינתי ציונות זה חיבור בין קצוות. אנחנו כבר לא מאווררים את הדעות שלנו ובעיקר כועסים האחד על השני. זה משהו שאיתגר אותי לשבור."
אליענה הזמינה את מירי להגיע עם הקרוואן שלה ולחנות בבנימין. בתחילת אוגוסט מירי התקשרה ואמרה שהיא רוצה להוציא את המסע הזה לפועל - מסע של נשים נוודות, עם קרוואן או בלי.
"מפגש אנושי מרתק, עם נוף מדהים"
מירי פירסמה על המסע המתגבש בפייסבוק והזמינה נשים בלבד להצטרף אליה. "בהתחלה לא הגיבו להזמנה שלי, ואז ניסיתי פעם נוספת וזה התפשט", היא מספרת. "ההיענות היתה גדולה. הייתי ממש צריכה להחליט מי תגיע לפי האוריינטציה של הנשים."
במקביל, אליענה אירגנה שטח בשילה הקדומה בו יכלו לחנות עם הרכבים והקרוואנים, ובנתה לו"ז של שלושה ימים, בהובלה של מועצה אזורית בנימין, בהם הנשים יכירו מקרוב את אזור בנימין. "דווקא עכשיו, כשקהילת הקרוואניסטים גדלה, אין כמעט מקום להחנות את הקרוואן וזו היתה הזדמנות טובה", אומרת אליענה. "לבנימין יש הרבה מה להציע."
ומה היה להן במהלך שלושת הימים? ביום הראשון הגעה לשילה הקדומה, ביקור במעיין הגבורה, תצפית מהבית של אליענה בעלי, ערב הכרות עם נשות בנימין; ביום השני יוגה, סדנת הליכה נורדית, ביקור בבית מלאכה וסטודיו למלאכות קדומות, מפגש עם תושבת שילה, תצפית קידה, חומוס עפרה, מפגש עם נעמה ברג הבעלים של יקב פסגות, הכנת ארוחת ערב משותפת וסדנת קשירת מטפחות; ביום השלישי הן התקפלו, יצאו למערב בנימין, ביקרו באולפנת דולב, הבוסתן ומעיין טלמון.
>> סיורים ייחודיים באזור חבל בנימין
"היה מפגש אנושי מרתק, עם נוף מדהים", מספרת אליענה, ומירי הוסיפה: "לא ידעתי איך יהיה שם. מה שפגשתי זו קהילה חזקה ואנשים שחיים עם אג'נדה מאוד חזקה. ההרגשה היא שהכנסת אורחים והיכרות מאוד באג'נדה שלהם. זה מאוד שונה ממה שאני מכירה ובאה ממנו – בעולם שלנו אין קהילתיות. אין הכנסת אורחים כזו."
תהיה למסע הזה המשכיות?
אליענה: "אני מאוד מנסה למצוא מקום בו ניתן יהיה להקים מתחם קרוואנים בבנימין, אולי אפילו לעשות פופ אפ. אני מאמינה שזה יקרה בעתיד הקרוב. בינתיים, יש גם מקומות שאפשר לעצור עם הקרוואן ליד מעיינות."
מירי: "החוויה הזו יצרה חיבורים מאוד חזקים וכל הבנות עדיין בקשר. אנחנו מתכננות להמשיך את המסע הזה בדרך כלשהי. כל פעם שיש לי רעיון שאני נדלקת עליו, אני פשוט עושה. הקטע שלי זה לחבר בין קצוות ואני לא יודעת לאן זה ייקח אותי. דבר אחד אני יודעת - יהיה לזה המשך כלשהו בעתיד."
ועד מתי תמשיכי להיות נוודת?
"אני לא יודעת מה צופן לי העתיד. אני עושה מה שמדליק אותי. לפעמים אני שואלת את עצמי האם לחזור לארבע קירות כי יש גם משהו מרגיע בשגרה ובבתי קפה. כנראה שהשנה אהיה יותר זמן בכל מקום, קצת פחות תנועה כאוטית, בדגש על מקומות חדשים. אולי אפילו בבנימין."