הדבר הכי טוב בזכרון, חוץ מזה שהיא זכרון, זה שהיא לא תל אביב. כל כך לא תל אביב שמספיקות 24 שעות בה בשביל להרגיש שנשמת עולם אחר, שקט ורגוע יותר. הרגע שבו הבחנו בזה לראשונה היה כשנסענו ברוורס בשביל להיטיב את כניסתנו לחניה כלשהי, ומכונית עלומה שבדיוק התקרבה פשוט עצרה והניחה לנו לעשות את זה. בשלווה, בקצב שלנו. שום צפצוף לא שמענו, גם לא מהמכונית שהגיעה אחריה (האמת, כבר זה שמצאנו חניה הוא עניין לא תל אביבי בעליל).
כשפרקנו את מיטלטלינו במלון זמארין, ממש ליד המדרחוב המפורסם, נתקלנו בשירותיות מקסימה ולבבית, כאילו היינו בפונטי פנדי ולא כאן בלבנט. עוד הופתענו מאוד לגלות במלון פינה ייעודית, שאליה האורחים מוזמנים לרדת בשביל לשתות להנאתם – יין, בירות, וגם כמה משקאות אלכוהוליים קשוחים יותר (ותה וקפה כמובן). אין שם ברמן, זה פשוט מעין בר קטן ופתוח, שעומד לרשותם של האורחים. ככה, בלי קאץ'. עד היום, סיפרו לנו אנשי המלון, רק פעם או פעמיים ניצלו אורחים את האפשרות הזאת לרעה. מה שגרם לנו לתהות: האם ייתכן שרק אהבה מביאה אהבה?
מה שעוד יש במלון זה ספא, שלפחות במקרה שלנו הוכיח את עצמו כטוב מאוד. עוסינו בידי שתי עלמות חן, שפירקו לנו את הצורה וחיברו מחדש, ושלחו אותנו לחדר מסוממות משמחה ורגועות. מצד שני, מה רוגע עכשיו, יש לנו רק 24 שעות. אז המשכנו בתוכנית.
מחיר ללילה באמצע השבוע: 1,000-1,500 שקלים, כולל ארוחת בוקר. מחיר ללילה בסוף השבוע: 1,200-1,800 שקלים, כולל ארוחת בוקר.
מלון זמארין, המייסדים 16, זכרון יעקב. לפרטים והזמנות: 04-6836777 או באתר
יקבי כרמל
יקבי כרמל הם לא היקב הכי זעיר ואינטימי שאפשר לדמיין, ובהתחלה חששנו מזה. לשמחתנו הסיור ביקב התגלה כמהנה מאוד ומעניין. האיש שהעביר לנו אותו באמת ידע המון, שזה הגיוני, אבל מה שמפתיע זה שהוא הצליח לדבר על זה בלי לגרום לנו להעביר את המשקל מרגל לרגל ולחכות שייגמר.
אם היו אומרים לי שאאזין בשקיקה להסבר על תרבות היין המקומית ועל ההבדלים בין חביות עץ לחביות בטון הייתי נוחרת בבוז, אבל הנה, הקשבתי, ואפילו נהניתי ונמצאתי מועשרת על אמת. נראה שמדובר באיש שהמקצוע שלו הוא גם תחביבו הגדול ביותר, והתשוקה שלו למה שהוא עושה פשוט דבקה גם בנו. עוד גילינו בהתרגשות שיקבי כרמל הם בכלל סוג של קואופרטיב, שהכורמים מחזיקים חלק ממנו ולכן יש להם אינטרס לספק את הענבים הטובים ביותר. מי ידע?
לזכותו של המדריך ייאמר גם שככל שהרחיב והסביר על יקבים אחרים והתוצרת שלהם, לא השמיץ אף יקב מתחרה ולו ברמז. מענטש אמיתי. הסיור הסתיים בטעימת יינות בחנות היקב, לא בלי כמה נשנושים נחמדים בדמות פרעצלים וגבינות. נקודת השיא מבחינתי הייתה התגלית שיש לי טעם ביין (גוף בינוני, תודה ששאלתם).
מסעדת אומה
לא שהיינו רעבות, אחרי כל הגבינות והיין (והפרעצלים), אבל ארוחת ערב הרי צריך לאכול, ואנחנו עשינו את זה בסושייה כשרה בשם אומה. עוד המדריך ביקב הבטיח לנו שחרף כשרותה היא לא נופלת מסושיות אחרות, ושמחנו לגלות שהוא צדק. הדגים היו טריים וטובים, המנות יצירתיות וטעימות והשירות, שוב, אדיב, לבבי וכיפי, וגם מקצועי מאוד. מה קורה איתכם, אנשי זיכרון? בסוף עוד נתרגל!
מסעדת תשבי
את ארוחת הבוקר אכלנו במסעדת תשבי – שלוחה של המסעדה של יקב תשבי, שנמצאת ממש על המדרחוב. כאן הרגשנו לראשונה שלמרות הרוגע וסבר הפנים היפות, לתל אביב בכל זאת יש יותר מה להציע, בטח בתחום ארוחות הבוקר. לא שהייתה ארוחה גרועה, ממש לא, החביתה הייתה טרייה וטובה, המאזטים נחמדים והירקות ירקות, אבל החמאה, נגיד, הגיעה במין אריזת פלסטיק סגורה כמו במטוס, קרה מהמקרר, וכך גם הריבה. ארוחת בוקר כמו של פעם, לפני שידעו כמה מפנקות ונהדרות ארוחות בוקר יכולות להיות.
ה-מדרחוב
אנחנו מכירים את המדרחוב של זיכרון, ונהנים בו פעם אחר פעם כבר לאורך הרבה שנים. כיף להסתובב בו, כיף להרגיש בו תיירים וכיף לשטוף את העיניים בבגדים שלעולם לא נלבש, כלים שלעולם לא נאכל או נשתה בהם וכל מיני מעשי אומנות שאל החיים הרגילים שלנו כמעט שלא מצליחים להתגנב.
עצירה נחמדה עשינו בחנות "יצירה מקומית", חנות שהיא גלריה שיתופית של כמה אומניות, כל אחת בתחומה (אחת צורפת, אחת מעצבת בגדים, אחת מכינה מנדלות, אחת יוצרת בעיסת נייר וכך הלאה), שמוכרת את התוצרת של כולן – לכל אחת נישה משלה – והן גם אלה שמאיישות אותה כמוכרות. שיחה קצרה איתן העלתה שהשטח הקטן של החנות מחזיק מאחוריו חתיכה שמנמנה ויפה של היסטוריה, מה שהפך את השהות בה משמעותית בהרבה. מאחורי הקולבים, למשל, אפשר למצוא דלת ישנה ישנה, שכבר לא משתמשים בה אבל הוחלט לשמר אותה כפי שהייתה לפני מאות שנים. זה קטע, הזזת קולב, קיבלת עולם. בהחלט חוויה קסומה.
תחנה נוספת שראויה לציון במדרחוב היא המעדנייה של מחלבת בת הרים. עם כניסתנו צוידנו בכוס תה – מעשה כל כך קטן ומקסים! – ובצאתנו כבר נשאנו שקיות כבדות של גבינות, חלקן ארוזות בוואקום וחלקן נחתכו עבורנו, חלקן ידידותיות לכל חך וחלקן מיושנות טוב טוב ומצחינות שהשם יעזור (אבל במובן הטוב). במקום מוכרים גם אוכל מוכן (עלי גפן, כאלה), אבל מכיוון שלא טעמנו אותו לא נוכל להמליץ.
יקב תשבי
ביקב תשבי ביקרנו לא בשביל היקב (הפעם) אלא בשביל החנות בלבד. תשבי הם היבואנים של שוקולד ולרונה המעולה, שלאחרונה קשה מאוד להשיג במקומות אחרים, ואילו בחנות ביקב הוא נמכר בשלל צבעים, טעמים וגדלים. יקר כמו החיים, אבל וואו איזה שוקולד זה!
במקום יש גם מסעדה חלבית שנחשבת טובה, ואם אתם שם ביום שישי, אל תפספסו את הפוד טראק המצוין עם הבשר המעושן, שביחד עם צ'יפס וכוס בירה פשוט מבטיחים סוף שבוע לתפארת.
אהלה וצפריר – גלריה מול הים
בתחילת הדרך הביתה עצרנו אצל אהלה וצפריר – זוג אמנים שהבית שלהם הוא לא רק גלריה, הוא גם מקום נעים, מחבק ומפנק אנרגטית מאוד, בדיוק מה שצריך בשביל לחתום 24 שעות של רוגע. אהלה היא אומנית ויטראז' במקור ומנחת סדנאות, שעושה עוד מיליון דברים ומוצאת בכל יום מחדש דרך לתעל את הנפש המרתקת שלה ליצירת אומנות.
צפריר, בן זוגה, עוסק בעץ, מהאנשים ששום דבר הוא לא זבל בעיניהם (טוב, חוץ מזבל), והצצה בפינת העבודה שלו יכולה לגרום לכל אחד להחליט שהוא מזיז את החיים הצידה לכמה שנים ועושה כמוהו (אל תנסו, הוא כנראה יותר מוכשר מכם פי מאה). שתינו איתם תה והסתכלנו על הים, פטפטנו על עניינים ברומו של עולם ועל כאלה שבתחתיתו, ושמנו פעמינו הביתה, שבעים בגוף ובנפש, לחיים שלא תמיד ברור אם הם רודפים אחרינו או אנחנו אחריהם. עד הפעם הבאה.
* הכתבת היתה אורחת של מלון זמארין ועמותת תיירות זכרון יעקב