הכי אסטרטגי: מצפה הר בנטל
בגוגבה 1,165 מטרים מעל פני הים, על פסגה שתמיד נושבות בה רוחות וגם בימי קיץ כדאי להגיע אליה עם סוודר, מצוי המוצב של הר הגעש הכבוי בנטל, הצופה אל סוריה ואל רמת הגולן. זה היה מוצב סורי, אחר כך מוצב ישראלי, ועכשיו זה אתר תיירותי שמזמן לכם לרדת אל המחילות ולהרגיש קצת איך זה להיות בבונקר. יש שם שילוט שמונה את מספר הקילומטרים לדמשק, לירושלים ולמשרד ראש הממשלה, יש בית קפה וגם פסלי מתכת מגניבים של פסל מקומי.
הכי דו קיום: החומוס של אבו אדהם בכפר יסיף
התל אביביים חושבים שהם מכירים ומוקירים את המשוואשה האמיתית של אבו אדהם, אבל האמת היא שמי שלא ישב בכוך המקורי בכפר יסיף, לא ידע חומוסיה אמיתית מימיו. עד לפני כשנתיים שכנה החומוסיה בחלל קטן ועלוב - שלא לומר מטונף- במרכז הכפר, ועל הקירות החשופים והקלופים נתלו רק כתבות המלצה מעיתונים ותעודות העסק הנבחר. אפשר היה להזמין שם רק חומוס.
היום, במרחק כמה מאות מטרים משם, ממשיך בעל הבית להגיש את החומוס הנפלא שלו, הפעם גם עם צ'יפס וסלט, במקום קצת יותר מרווח אבל לא הרבה יותר מטופח. ובכל זאת, בכל סוף שבוע הומה החומוסיה בצעירים גליליים (ולפעמים גם בהורים שלהם) ובתיירים תל אביביים שמגיעים במיוחד לטעום את הפלא. השולחנות ארוכים, כמו בחדר אוכל, ויהודים וערבים סועדים יחדיו זה לצד זה. הביקור באבו אדהם, מעבר לחוויה הגסטרונומית שבו, הוא ביקור בלב הגליל המערבי- איזור דו-קיום לדוגמא ולמופת בישראל.
הכי חלוצי: אתר חומה ומגדל בגן השלושה
פעם, כשבגרוש היה חור ולבחורות היה קוקו וסרפן, הסתובבו פה אנשים רציניים שהיו מייבשים ביצות ומקימים יישובים. גם אם אתם לא חסידים של היסטוריה ציונית, סיפור ההתיישבות בחומה ומגדל הוא סיפור חשוב שיש להכירו. באתר המשוחזר עושים את זה בדרך הכי פחות מייגעת: מתחפשים לחלוצים ומתנסים באורח החיים החלוצי, כולל כביסה באמצעים, איך לומר, לא מאד מודרניים.
הכי מפתיע: מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב
הפופולאריות של מוזיאון הפלמ"ח משונה מאוד מצד אחד, ומובנת ביותר מהצד השני. אחרי הכל, לא מדובר במוזיאון עם נושא סקסי או טרנדי במיוחד - כשאתה בא למוזיאון הפלמ"ח אתה מצפה לראות תמונות מאובקות של צעירים בבלורית יושבים סביב המדורה, ולמי יש כוח לזה. אלא שהמוזיאון הזה, הפועל פחות מעשור, הצליח לפצח את הסוד ולשבות כל לב – וגם החיילים העייפים וה"מתעפצים" ביותר שנכנסים בדלתותיו יוצאים ממנו בעיניים זורחות. החוויה במוזיאון היא רב חושית וכוללת חזיונות אורקוליים, ובמקום להתיש בהסברים היא מספרת סיפור מרתק.
הכי ססגוני: רחוב שינקין בתל אביב
למרות שנדמה שימי התהילה של הרחוב הבוהמייני עברו והיום אפשר למצוא בתל אביב בוהמה בכל מקום פרט לשינקין, בכל זאת יש בו משהו. איכשהו קרה שמטורפי העיר מתנקזים אליו, ומקפידים לצעוק "תהיי לי בריאה" או קריאה סתומה אחרת אל כל עובר אורח שבא להתרשם מקרקס הפריקים שיוצרת העיר. אז נכון, אפשר למצוא יותר אנשים שמתלבשים מוזר ברחוב לבונטין ויותר טראנס-סקסואלים בבוגרשוב, אבל עובדה ששינקין נשאר עדיין מרכז העלייה לרגל לכל מי שאינו תל אביבי ובא לראות את תל אביב.
הכי כור היתוך: השוק ברמלה
ערבים, אתיופים, רוסים, קווקזים, הודים, גרוזיניים, עיראקים וגם ילידי הארץ – פסיפס מרתק של כל אלה מוצע לכל מי שייקח רכבת של 20 דקות ויקפוץ לביקור במרכז העיר רמלה. הקהל ששוטף את רחובות השוק נראה ממש כמו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, כאילו מלהק מוכשר במיוחד ברר שלל של טיפוסים עם מראה אתני מובהק להנאת המסתכל. אחרי הקניות המהנות בשוק, מתיישבים לעשר דקות על הספסל וסתם מסתכלים על האנשים שעוברים, ורואים את ארץ ישראל.
הכי קיצוני: מצדה
כל מי שמבין קצת בציונות יודע לומר שמיתוס המצדה איבד הרבה מכוחו במחצית השנייה של המאה העשרים בעקבות השינויים שעברה החברה הישראלית. לספר היום על אקט קיצוני של התאבדות המונית שהחליף לחימה והתנגדות באויב הרומאי נשמע קצת תלוש, וקשה שלא להרים גבה ולתמוה איפה נמצאת פה בדיוק הגבורה. ובכל זאת, יחד עם הביקורת ולמרות שחיקתו של המיתוס, קשה שלא להתרגש ממראה המבצר המרשים הניצב לו בראש ההר הענק מעל הים. אז בסדר, הסיפור קצת בעייתי. אבל תראו כמה יפה פה.
הכי מקורי: המכתשים
מה יש באמת אך ורק בישראל? רק לנו יש מכתשים. לא מטאור עשה אותם כמו שחשבנו פעם, אלא תהליך גיאולוגי מורכב ולא כל כך מעניין, שתקצירו הוא שפעם הם היו הר. בשנות השישים והשבעים כרו מהם כל מה שרק היה אפשר לכרות, עד שמישהו התעשת ומאז הם מוכרזים כשמורת טבע ומוגנים.