ב-7 באוקטובר נחתה חרב חדה על צוואר התיירות לישראל, שפסקה באופן מידי. אך במקביל ובהדרגה, מתחת לפני השטח נולד טרנד תיירות חדש שעיקרו הזדהות וסיוע, ותיירים שחשים צורך עז להביע סולידריות עם ישראל בשעתה הקשה.
כך למשל, אלין אברמזיק ובעלה שאול, ישראלים לשעבר שחיים בפריז, בילו את השבוע האחרון של דצמבר בהתנדבות חקלאית בפתחת ניצנה. הם לא הגיעו לשם במקרה. כששותפתה של אברמזיק במשרד האדריכלות שלחה לה מודעה שמזמינה להתנדב בארץ, היא קפצה על ההזדמנות ולא בפעם הראשונה. "המצב שלנו כיהודים וישראלים בחו"ל קשה ויש תסכול. אנחנו רוצים לעשות, להרגיש שייכים ולתת" היא אומרת ובאותה נשימה מספרת שמרגע שהציעו את הרעיון לחבריהם הקרובים, כמעט כולם השיבו בחיוב. "כולם באים מרקע של חיים נוחים", היא מחדדת, "והחליטו ללכת על זה ויצאו מאזור הנוחות, אבל לא היו שום תלונות ולפחות בהיבט הזה זו הצלחה ביג טיים".
> גם אם המלחמה תסתיים מחר - לתיירים יקח המון זמן להגיע
הקבוצה מנתה 37 חברים, כולל עשרה בני נוער מגיל 15, ובמשך שבוע עבדו במשק לירקות אורגניים בשלל משימות: מעישוב השטח, דרך קטיף ועד אריזה כשברקע רעמי הפגזות ומטוסים. "הרגשנו באזור מלחמה ואמרנו לעצמנו שהם ימשיכו להילחם ואנחנו נעזור כאן".
חקלאות כרוכה בעבודה פיזית קשה ואברמזיק מודה שהיה קשה. "היינו הרבה על הברכיים והיה קשה כי היו גם כמה מבוגרים אבל לא קיטרנו וכל בוקר הזכרנו לעצמנו שהחיילים עובדים יותר קשה ויש חטופים שסובלים ובאנו עם מטרה לתת וזה סיפוק גדול. אני מאושרת שהייתה לי האפשרות לעשות את זה לגעת באדמה, להתחבר. הטבע עושה טוב ונתן לי ניקוי ראש ולכולם זה נתן תחושה טובה היה כיף לעשות את זה ביחד עם חברים מלאי נתינה ואני שמחה שאני שייכת לקבוצה כזו זה מחמם את הלב". הקבוצה אף הגדילה לעשות, ושכרה את שירותיו של מורה דרך ישראלי דובר צרפתית, שמדי יום העניק ערך מוסף בסיפורים, הרצאות וסיורים באזור. האירוח נעשה באכסניה בניצנה כולל ארוחות, כך שניתנה גם מעטפת לוגיסטית מאורגנת ומבחינתה הייתה עושה זאת שוב "בלי להסס".
"רק תיירים יכולים לטייל היכן שלישראלים אסור"
טרנד התיירות הסולידרית אינו מפתיע, וגורמים שונים בתחום ראו אותו מגיע וזיהו את ניצניו, אך לשאלה אם זו תיירות, מסתבר שיש כמה תשובות. יוסי פתאל, ראש לשכת מארגני תיירות נכנסת, טוען שזו לא בדיוק תיירות ומסביר: "הם אמנם תיירים שמגיעים וישנים, אבל המוטיבציה היא הזדהות סביב האירוע, כדי להגיע לאזור האסון, לתרום ולהתנדב ולא לבוא לשבוע של טיול בישראל". לדבריו יש המון משלחות סולידריות שמגיעות לכמה ימים למשימות הזדהות מגוונות, הן מטיילות מעט ומבקרות באזורים שנפגעו. "באופן פרדוקסלי רק תיירים יכולים לטייל היכן שלישראלים אסור. הם מגיעים לסיורים מיוחדים עם אפודים בליווי נציג צה"ל והצבא מבין זאת, משתף פעולה ומארגן את הליווי והסיור".
יחד עם זאת, הוא מציין גם קבוצות בעלות מניע דתי כמו צליינים. "תיירים נוצרים מגיעים במאות ומרחבי העולם, עולי רגל שבאים מצורך פולחני, כי השיחה עם אלוהים בארץ היא מקומית. הם מגיעים בממוצע לשבוע. אבל מדובר במספרים זניחים". גם לגבי החקלאות הוא טוען שמדובר במספרים זניחים, כמה אלפים בחודש, ובכל מקרה, לדבריו לא מדובר במגמה. "זה משהו נקודתי שיחזיק חודש חודשיים ויסתיים, כך שמבחינת התעשייה זה כלום ושום דבר, אבל יש לזה ערך אנושי אמוציונלי וכיהודים כל מי שמלטף אותנו, אנחנו מתרגשים, אבל אין תיירות, אלה אנקדוטות ורובם אפילו לא מגיעים דרך הלשכה, אלא דרך מארגנים, אז אין אצלנו עבודה. צריך להבין שתיירות נכנסת מחזיקה את הפריפריה עם כ-10 אחוזים ממקומות העבודה ומדובר בפגיעה קשה".
ענף החקלאות, אכן ממגנט אליו תיירי סולידריות רבים, ומדי חודש המספרים מדברים על מאות עד אלפים אחדים של תיירים שמטרתם להתנדב ולסייע למשקים בעוטף וברחבי הארץ. אוהד רוט ייסד עם תחילת המלחמה את מיזם 'צו 8 לחקלאות' אשר מחבר ארגונים להתנדבות בחקלאות, לצד קבוצת פייסבוק פעילה מאוד שבה מוצאים גם בודדים מקום להתנדבות חקלאית. "הגיעה לחמ"ל שלנו פניה אקראית של נציג צרפתי שרצה להביא קבוצות וביקש עזרה למצוא מקומות לינה", הוא מתאר את ראשית הרומן עם התיירים.
"נציגה מהחמ"ל מצאה בתי מפונים שהותאמו ללינה, ארגנו להם הסעה וביטוח והתחלנו. הקבוצה הראשונה מנתה 23 איש אבל עד סוף מרץ יגיעו באמצעותו 20-30 איש מדי שבוע ויש כבר תור". רוט מספר על פניות מדרום אפריקה ועל תיירים שמגיעים מגרמניה, אוסטרליה, הולנד ועוד, בצורה עצמאית או מאורגנת ועל ארגונים נוספים שפועלים בתחום. נקודת התורפה נוגעת לפתרונות לינה, במטרה לתת פתרון מסודר. בסופו של דבר, התיירים הללו משלמים כדי להתנדב, וחפצים לתת ולתרום, ולדבריו גם תורמים גדולים פנו אליו בבקשה להתנדב ולהרגיש את העשייה דרך הידיים. לרוט מטרה נוספת, להעשיר את החוויה אז לעתים מוסיפים למתנדבים סיור באחד מקיבוצי העוטף או באוגדת עזה, או משלבים הרצאות כדי לחבר אותם לשטח ויש גם תכניות ארוכות טווח להסדרת הנושא.
גם אם לא מדובר בתיירות כהלכתה, אלא ביוזמות ספורדיות שעולות מהשטח, קשה להתעלם מהכיוון החדש ולא להתרגש מנוכחותו המעצימה. תיירות הסולידריות חולשת על תחומים מפתיעים וככל שחופרים לעומק צפים פרויקטים שליזמים לא ברור איך המתנדבים הגיעו אליהם. בירן קושמן למשל הקימה תחנת ריענון בשוקדה להכנת כריכים חמים ופינוקים ללוחמים בחזית. התחנה מבוססת על מתנדבים והגיעו אליה גם תיירים. "אין לנו מושג איך הם שמעו עלינו, אולי ראו כתבות שהיו ולחלק יש בני משפחה שנלחמים והם פשוט עלו על מטוס ובאו לעזור", היא אומרת. המתנדבים, יהודים מברזיל, ארה"ב, אוסטריה ורומניה, מגיעים לשבועיים וקושמן סייעה בארגון לינה באזור. "הם מקסימים, הם עושים כל מה שצריך וסופר מחויבים. כשצריך לשנס מתניים זו פשוט טרפת, הם לא רואים בעיניים. אותי זה הכי מרגש, ההירתמות של יהודים בתפוצות זה וואו. ולא מדברים על זה מספיק".
גם יעל לוין יזמה פרויקט לא שגרתי - ניקוי בתי מפונים בשדרות ובעוטף, כדי שיוכלו לשוב אליהם בלי חשש הגייני מהלכלוך שהצטבר. לדבריה, בעקבות הפרסום הגיעו עשרות מתנדבים מהולנד, צרפת וגרמניה שהשתתפו בניקוי כ-200 בתים ועוד היד נטויה.
מוכנים לעשות הכל
פאולוס דה בור מהולנד, השתלב בהתנדבות בנובמבר ויגיע לשבועיים נוספים החודש והוא מספר: "אנחנו עושים זאת כי הלב שלנו בוכה כשאנשי האלוהים בוכים". הוא שייך לקהילת נוצרים המאמינה באלוהי ישראל, שומרת שבת וחגי ישראל. "אנחנו עושים בדיוק מה שרות אמרה בתנ"ך. 'עמך עמי, אלוהיך אלוהי' ועם החיבור הזה אנחנו מנסים לעזור לישראל בעבודה התנדבותית". דה בור הגיע עם קבוצה של תריסר חברים בעלי אחיזה וקשר עמוק לעם היהודי. אנדרה דה וריס מגיע ארצה בתכיפות למעלה מעשור, בין היתר כדי ללמוד על ההיסטוריה וכדבריו "לא לחזור על טעויות הנצרות מן העבר". הוא הקים משרד נסיעות קטן ומסייע לתיירים לבנות חברויות וקשרים. עם פרוץ המלחמה, לא רצה לשבת בחוסר מעש, זו לא הייתה אופציה והוא נחת בארץ, שוטט מעט, יצר קשרים עם מי שזקוק לעזרה והתחיל להתנדב תוך שהוא מעודד תיירים נוספים להגיע. "פרויקט הניקוי הכי נגע לנו, כי להיכנס לבית אחרי 40 יום זו טראומה, אז אנחנו מגייסים עוד מתנדבים".
מתנדב וותיק נוסף הוא רוב וובר, רופא שיניים מניו יורק, שבתחילה ביקש לסייע כמומחה ברפואת שיניים, אבל די מהר עבר לתחומים אחרים. "בשנה שעברה התנדבתי בחוות לוטם בעמק השלום ועזרתי במה שהיה צריך, ליטשתי וצבעתי ספסלים, הכנתי פיתות לתלמידים וזה היה נהדר, התחברתי וזה נגע לי ללב". כחבר בבורד של JNF, ובעקבות הטבח, תרם, כמו יהודים רבים, כסף והרגיש שזה לא מספיק. "משפחות שולחות את ילדיהן לעזה וזו הקרבה פיזית, כסף זה לא הקרבה פיזית לכן הנוכחות חשובה, לראות אנשים, לחבק ולהגיד שאנחנו כאן לעזור כמה שאפשר. צפיתי בהפגנות אנטי ישראליות בניו יורק והרגשתי שאני יכול לעשות יותר מאשר רק לתת כסף. לי חשוב לתת לילדים השראה וערכים, שיראו שאני נותן מזמני" בדצמבר הגיע ארצה עם אשתו. במקור היו אמורים לפגוש את בנם בתכנית לימודים בארץ, אך בשל המלחמה, זו החלה באירופה, והם ביקשו לעזור. בירושלים סייעו בהכנת ציציות ובדרום ארגנו ארוחות לחיילים. אשתו, מטפלת במוסיקה, העניקה טיפולים למפונים בים המלח ועשתה פעילות עם ילדי שדרות. "ממש לא משנה לי מה לעשות" הוא אומר, "אני מוכן לעשות הכל".
תמליץ לחברים?
"במאה אחוז. זה היה מדהים לראות את הישראלים בעיניים ולהגיד להם שאני שם בשבילם ונעשה עבורם כל מה שצריך. כל עוד יש לי שתי ידיים ושתי רגליים אני מוכן לעשות הכל היכן שצריכים אותי. אנחנו נגיע שוב ביוני, ואני אומר לכל מי שרוצה לעזור תעלו על מטוס ותמצאו את הקשרים הנכונים". גם אברמזיק משתפת בתחושות דומות ולשאלה אם הייתה עושה זאת שוב היא עונה בפסקנות: "בטח. בלי להסס. כיהודים, בגלל שנגעו לנו כל כך בנפש, אין אחד בעולם שלא רוצה לתת משהו. לא חייבים חקלאות אפשר כל דבר, ואני בטוחה שהיום במצב שאנחנו נמצאים, כולם מרגישים את זה וזה הכוח בלהיות יהודי ועם יהודי גאה".
להיות אופטימיים?
"כן, אנחנו נעבור את זה" אומר פתאל. "למרות שזה יהיה קשה. הדבר היחיד שימנע מאתנו לעבור את זה, זו הבירוקרטיה. את החמאס ננצח את הבירוקרטיה אני לא בטוח". בנקודה הזו כשהתיירות בהקפאה הוא גם מנסה לצייר את פני העתיד: "אנחנו לא מצפים שב-2024 יגיעו תיירים, אלא בעיקר אוהדים, מאמינים ואוהבים, כאלה שישראל נמצאת בעורקיהם. לא תהיה תיירות קלאסית כי לא נהיה רלוונטיים. תדמיתית אנחנו כמו אוקראינה, ואף בר דעת לא נוסע לאזור עם אירועי מלחמה. היינו לפני עונת שיא והיינו אמורים לעבור את 2019 בתיירות מאורגנת, אבל אצלנו שנת שיא ושפל מתנקזות באותה שנה. בינתיים רואים הזמנות לסוף 2024 וראשית 2025 ומה שקובע מי יגיע אלינו הן הטיסות כי כרגע שדה התעופה נטוש. החודש אמורות לחזור כמה חברות זרות ואולי נראה התעוררות אבל זה גם תלוי בהתפתחות המלחמה. מכפיל הנזק הגדול הוא האנטישמיות שהתפרצה ונוצרה בעיית תדמית קשה, ורק אם תיירים יגיעו ויהדהדו, זה יהיה אפקטיבי, יותר מכל קמפיין או פוליטיקאי שינאם בעולם".