בתוך ערפל הקרב ואי הוודאות, גם תושבי שדרות, ובהם אנשי התיירות, לא יודעים מתי יוכלו לשוב לבתיהם, מתי יזכו להפעיל את את העסקים שלהם בתחושת ביטחון.
ב-18 בספטמבר 2022, פורסמה כתבה על התיירות המתפתחת בשדרות. במשך 24 שעות, פגשתי תושבים ואנשי תיירות, שדאגו להציג את פניה היפות של העיר, ומצאתי המון חום אנושי ונשמה. שנה וקצת חלפו, וחודש אחרי השבת הטראומטית בתולדותיה, ובתולדותינו כאומה, חזרתי אל אנשי התיירות שביקשו בזמנו להפיץ טוב, יצרו פעילויות וסיורים, עמלו על היש וסיפרו על עירם בגאווה ובבוקר אחד נאלצו לעמוד מול השבר.
"אחזור לעסוק בתיירות ביום שארגיש תחושת ביטחון"
- נריה טרבלסי. סטודיו ליצירה בעץ וצבע
לוח עץ מעוטר במנדלה תלוי בכניסה לביתי ובמרכזו המשפט "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". תיאור תמצית חיי שמזכיר לי כמה חשוב לצאת לשוטט לחקור ולגלות. את העבודה יצרתי אז, בסטודיו ליצירה בעץ וצבע של האמנית נריה טרבלסי, המרוחקת ממנו כבר למעלה מחודש. טרבלסי מעדכנת שהצטרפה מאז גם למיזם משותף עם העירייה, 'בית העץ', שהוקם מול משטרת שדרות ואירח המון תיירים וקבוצות מחו"ל ובחופשת סוכות השתתפה בפסטיבל 'סוכה למחשבה' וקלטה המוני מטיילים לסדנאות ואירועים. עד אותו בוקר שחור. בית המשפחה ניצב סמוך למשטרת שדרות שהוחרבה על המחבלים שהתבצרו בה, וכמעט 24 שעות, הסתגרו בממ"ד כשמסביב ירי כבד וסרטוני מחבלים. "ישבנו בשקט, החזקנו סכינים ותכננו איפה להחביא את הילדים. במשטרה לא ענו וזו הייתה תחושת חוסר אונים קשה, לא ידענו מתי ואם יגיעו כוחות, הייתי בחרדה והרגשתי בקריסה".
למחרת אספו כמה שקיות, הורו לילדים להוריד ראש ברכב, כדי לא לראות את הזוועה וברחו. מאז היא באי וודאות. "קרה משהו גדול. בהתחלה הייתי באבל על הנרצחים ואחר כך על תחושת הביטחון שנפרצה ושהחיים לא יחזרו להיות מה שהיו. אני בוכה על הבית שהוא העיר. כשיצאנו רק רציתי לחיות ובהדרגה מתפתחים צרכים נוספים, אבל אנחנו בהולד. הלב עם העסק, כל הציוד נשאר שם ואין לנו גישה למקום"
תצליחי לחזור ולעסוק בתיירות?
"חד משמעית כן אבל בתנאי. אני לא רוצה להשתמש במילים מפוצצות אבל רק ביום שארגיש תחושת ביטחון, ואין לי מושג מה יגרום לזה. העסק הוא הבייבי שלי, לפעמים אני חושבת לא לחזור ולשקם את החיים מהטראומה, ואז נזכרת בו ויודעת שאחזור. לא ברור מתי ואיך וכמה, אבל אצטרך להתמודד עם התחושות". כיוון שפעלה גם ברחבי העוטף, היא מספרת שהמצב הביטחוני קירב והביא לתחושה של משפחה. "אי אפשר להכיל את האובדן העצום ועד שכל תושבי שדרות והעוטף יחזרו, יהיו חסרות רגליים ליציבות באזור, כי איך הוא ייראה בלעדיהם? אנחנו יחידה אחת. כרגע אין לנו הרבה מה לעשות" היא מסכמת, "אני לא יכולה לנייד את העסק או לארח בו וכלום לא ברור".
"הבנתי שזה חריג וחייבים לברוח"
- חנה מלול. מדריכה בתיירות שדרות
שדרות משולה לעיר רפאים. רוב תושביה פונו ונפוצו ברחבי הארץ, פליטים במדינתם, וכך גם חנה מלול, מדריכה בתיירות שדרות שהובילה מטיילים רבים ברחובותיה. מלול נהגה לספר על עבר, הווה ועתיד, ומילותיה נשזרו באהבה ופטריוטיות. צעדתי אז בעקבותיה, במסע של היסטוריה, תרבות וקולינריה ייחודית. בבוקר הגורלי, התעוררה אף היא לקולות הנפץ שהיו יוצאי דופן במינון, ברצף ובעוצמה. "אף פעם לא עזבתי, בשום סבב או הסלמה. ביתי הוא מבצרי מאז ומתמיד, אבל אחרי שהחשכנו חלונות בשמיכות, הסתגרנו בממ"ד, החזקנו סכינים ודיברנו בתנועות שפתיים, הבנתי שזה חריג וחייבים לברוח". בשבועות האחרונים היא שוהה במלון בירושלים וכמנהיגה טבעית, קיבלה את תפקיד המתכללת, אם תרצו הקמב"צית של האירוע, ועסוקה מבוקר עד ערב. "העומס כל כך גדול שלא פתחתי אף קבוצה שלי מהעבר, אני עושה הפרדה בין העולם שהיה לעולם של עכשיו והעומס מציף ואי אפשר לגשר ביניהם".
יוצא לך לחשוב על התיירות בשדרות?
"ביום שאחרי, כתבתי לקולגה מצוות ההדרכה - מה מכרנו לאנשים שבאו לעיר? מכרנו את הביטחון של הגדר, סיפרנו על עומק הבטון והחיישנים, על כמות הבטון והמתכת שיכלה להקיף את העולם והמיכשור והגדר הכי מאובטחת. עמדנו על גבעת קובי הצופה לעזה וסיפרנו איזה ביטחון יש לנו, שהחשש הוא ממחבלים מתחת לאדמה ופתאום הם צצו מלמעלה, בא טרקטור והרס לנו הכל. זה ביזיון ואני מתביישת. איך זה נפל עלינו? זו הייתה הונאה? אי אפשר להתכחש לעובדות. בדיעבד הבנו שהמידע שנתנו הוא נמר של נייר, זה התנפץ מול העיניים עם טרקטור. זה מצמרר אותי לחשוב על זה".
ומה תספרו עכשיו?
"נצטרך לגבש סיפור אחר כי הוא מורכב יותר. זה לא אותו דבר כמו חוויית הצמיחה והפריחה שהתגאינו בה ושמנו על ראש שמחתנו".
צריך לבנות נרטיב חדש?
"לגמרי. יש לנו סיפור חדש עצום בכאבו ובהיקפו ובעוצמתו עם סיפורי גבורה ומסירות נפש, כאב על דם שנשפך, על הקונספציה ועל סיפור שלא החזיק מים. לא היו לנו אירועים כאלה בהיסטוריה של ישראל העצמאית, ולמרות שיצאנו ממשברים כואבים במשך 22 שנות קסאמים, הובלנו כאן תהליכים. האוכלוסייה גדלה הבניה הותירה פיות פעורים ואנשים בסיורים הופתעו שלמרות הכל העיר פורחת. ואני מאמינה שזה יקרה. לא היה פשוט להקים את המפעל המדהים של תיירות שדרות, כי זה כמו אוקסימורון שהצלחנו להפיח בו חיים, לממש ולהגשים. אירחנו קבוצות בכל ההרכבים והמגזרים שבאו ללמוד ולהתפעל ולהיות שגרירים שלנו, מתוך הבנה שאת סיפור העיר צריך לספר. היום נצטרך להוסיף דף נוסף ולחדש את האמון של המקומיים והתיירים"
מה את מאחלת לעיר?
"שתקום מהאבל המשותף לאזור ולעם ושתמשיך במלוא התנופה לפרוח, לצמוח לבנות אמון ולהביא תיירות. אני רוצה להאמין שבהנהגה נכונה ונחושה יחזירו לאנשים את הביטחון ואת האור בעיניים. כל מי שקשר את גורלו עם הביטחון המעורער בעיר ולמרות המחירים, הוא בן שדרות. אז אפשר לצאת משדרות אבל שדרות לא יוצאת ממך ויש לנו סיפור לספר לעולם".
"בתוך הכאב לא העזתי לחשוב בכלל מה יהיה אתנו"
- ליאת דרור. סטודיו אדמה
מתוך אותה נחישות, ישנם מעטים שנאחזו בחייהם במקום ולא וויתרו, ובהם ליאת דרור מסטודיו אדמה. יחד עם ניר בן גל עברו ממצפה רמון, הקימו בית ספר למחול ויצרו פעילות אומנות ותרבות ענפה בשיתוף הקהילה. דרור, מתגוררת במושב זרוע ליד נתיבות אותו נטשה עם פרוץ האירועים, אך שבה די מהר לביתה. "בהתחלה היה הלם. משהו בצליל של שבת בבוקר נשמע לי אחרת. לאורך השנים, תמיד לפני/תוך כדי אירוע או פעילות שלנו, היה סבב, לא יודעת להגיד אם התרגלנו, אבל כבר אז היה קשה לשכנע אנשים להגיע לשדרות. בשנה האחרונה ביה"ס גדל והיינו ערוכים לפתוח למחרת שנת לימודים בחמישה מסלולים שונים".
דרור מספרת שסטודנטים רבים עברו לגור בעיר ובאזור לכן נדרשו לדאוג להם, לחלץ ולפנות וסייעו גם בפינוי קבוצת מבוגרים שהייתה פעילה בסטודיו. "בתוך הכאב לא העזתי לחשוב בכלל מה יהיה אתנו. רק עכשיו אנחנו חוזרים לסטודיו בהדרגה לשם הנוכחות במקום. זה שבר שאני לא יכולה לדמיין מה יהיה הלאה, העבודה היא משעה לשעה, מיום ליום"
קשה לחשוב על העתיד?
"כן. בפרקטי ברור לי שאני נשארת. כשהגענו אף אחד לא התעקש כאן על אמנות ותרבות, העירייה חיבקה אותנו והקשבנו לצרכי התושבים. זה לא כמו אומנות במרכז הארץ, בדרום זה שונה ואחר לחלוטין. אני מקווה שבעתיד יתעקשו על תרבות, כי אדמה עובדת גם בפאן החברתי ובלי קהילה זה לא יקרה. השנה היינו צריכים להרחיב את הפעילות גם לעוטף ואין לי מושג אם וכיצד יחזרו כי הם חלק גדול מהקהל והקהילה. התקווה היא שאט אט האנשים יחזרו שהמעטפת תעבוד מחדש ושהתלמידים ישובו אלינו כי יש בזה המון כוח כשהצעירים מגיעים. אני מקווה שתהיה הבנה לגבי החשיבות, שמדובר בתוספת קטנה לאיכות החיים. וזה צריך להיות מגובה מהמדינה, שיהיה לה חשוב שיגיעו מתוך אידיאולוגיה, שזה יהיה עניין ציבורי ולא פרטי".
זה לחזור לראשית הציונות
"נכון, הרבה אורחים שהזמנתי מהמרכז אמרו שאנחנו עושים ציונות אבל לא הייתה תמיכה וזה חייב להיות דו כיווני. אנחנו מדברים על השרשה. אי אפשר ליצור גינה בלי להשריש צמחים וחקלאי ישתול צמח רק בתנאים הנכונים אבל אין עוד את ההבנה הזו. האנשים והצעירים צריכים לבוא מתוך אמונה ולהיות הכוח של שדרות והעוטף ומהכוונה מגבוה, ושיהיה גם אינטרס שבשדרות צריך מרכז תרבות".
איך מתחילים?
"יש לי מחשבות שחלק מהפעילות נתחיל מחוץ לשדרות אבל בלב אני רוצה להישאר ולהיות מוכנה לקלוט אנשים כשיתחיל השיקום. במצפה רמון עבדנו המון דרך התיירות ושינינו את התפיסה שאמנות יכולה להביא תיירות, בשדרות, זה שונה ואני מדברת על אמנות, ריפוי וקהילה. כשנפתח נעשה מה שאנחנו יודעים בהיבט של תנועה מרפאת, לנוע בשביל הנשימה, לנשום לחוסן, לביטחון עצמי כי הקרקע של כולם נשמטה. מתוך המציאות אני לא מדברת במושגים של הופעות, הוצאתי את זה מהמשוואה. גם המילה הרפיה לא מתאימה. כשאנשים יחזרו לבית הפיזי הם יצטרכו לחזור להלך בתוך הגוף שלהם וכדי להקל צריך תהליך עדין ואיטי, ארוך וכואב וייקח זמן עד שיהיו מוכנים, אחרת זה ממוטט. מעבר לזה אני לא חושבת רחוק יותר, לא יודעת מה יהיה וזה ריק ועצוב וקשה ומתגעגעים, אבל אני משקה את הצמחים שלפחות יהיה לתה כשיחזרו".
"בוודאי שתהיה תיירות ואנחנו נחזור לשדרות"
- חן כהן. רכזת התיירות והתרבות בעיר
בתוך חוסר הוודאות, יש גם אור שבוקע מתוך החוסן שהתפתח בקרב האוכלוסיה. חן כהן, רכזת התיירות והתרבות בעיר העניקה מנת חיזוק מפתיעה. למרות שפונתה, היא מגויסת בצוות החירום העירוני ומגיעה אחת לשבוע בנחישות שמהדהדת: "אני לא שואלת את עצמי אם תהיה תיירות כי בוודאי שתהיה ואנחנו נחזור לשדרות בכל הכוח ויגיעו מאות אלפי אנשים ויהיה שיקום ותהיה עיר פורחת ומשגשגת". לרגע אחד זה נשמע דמיוני, אבל לכהן ולקברניטי העיר יש כבר תכניות קונקרטיות: "אנחנו מדברים על הקמת מרכז מבקרים שינציח את סיפורי הגבורה, נעשה כיכר גדולה להנצחה וזיכרון ויש עוד תכניות אבל אין ספק ששדרות תהיה אבן שואבת יותר משהייתה ושהכל יחזור ביג טיים".
איך פועלים עם הכאב?
"יש צל כבד של שכול ואבל, הוא תמיד יישאר ונלמד לחיות לצדו. זה העם שלנו, לא נשכח ולא נסלח אבל אנחנו בוחרים להמשיך בכל הכוח כי החיים חזקים מהמוות. בשבוע הראשון בוטלו מעל 30 קבוצות וזה נזק כלכלי מטורף. בסוף זה ישתקם והרבה אנשים יבואו לראות מה קרה פה. אחרי כל סבב הייתה עלייה גדולה במספר המבקרים ועכשיו יהיה יותר מתמיד, מתוך תקווה שנשיג שקט למאות שנים קדימה וזה ייתן ביטחון לחזור הביתה ולטייל באזור".
מאיפה הכוח והאופטימיות?
"זו הארץ שלנו והבית ואין ברירה. אם העורף לא חזק קשה לנצח, ובשדרות אנחנו חזקים תמיד. ידענו סבבים ולחימה ותמיד חזרנו בפול פאואר ויותר. העיר הכפילה את עצמה בשש שנים ואני מאמינה שגם על החששות לחזור אליה נתגבר ותוך כמה שנים נגיע ל-50 אלף איש. כרגע רוב התושבים התפנו, העסקים סגורים וחלק מנסים לעשות משלוחים למוצרים שניתן לשנע. זה לא אותו דבר אבל צריך להחזיק מעמד ואת הראש מעל המים. המדינה נותנת מעטפת ואנחנו עושים תכניות תיירות להמשך. ראש העיר אלון דוידי דוחף ליום שאחרי, אנחנו מגייסים לקרן שיקום ומתכוננים. זו תקופה לא פשוטה ואין לנו פריבילגיה, אנחנו רצים וממשיכים קדימה ושומרים על עורף חזק כדי שיסיימו את הסאגה".