מדי שנה, מיליוני תיירים ברחבי העולם יוצאים לכמה מהמקומות האומללים והקשים ביותר על פני כדור הארץ, מקומות שחוו זוועות, תאונות, אסונות טבע או מוות ידוע לשמצה: מהירושימה ועד צ'רנוביל, כלא אלקטרז ועד סוריה. המבקרים הופכים את החלקים הגרועים ביותר של ההיסטוריה לחלק מהחופשה שלהם, לפעמים את כולה. תופעה זו מכונה "תיירות אפלה" (Dark tourism), ויש לה מסורת ארוכה.
גם כאן, במדינתו הקטנה, יש כמה אתרים מאוד מפורסמים, עם עבר קשה, שנחשבים למוקדי עלייה לרגל. מהמצור על מצדה, סיפורי קרבות עתיקים, אזורי מלחמה מיום הקמתה של המדינה ועוד. אולי אין לנו את ההילה שיש לאתרים בחו"ל, והכל מרגיש קצת מקומי, אבל גם לנו יש מה להציע בתחום שכבר הפך לטרנד. הנה כמה דוגמאות לאתרי תיירות אפלה שאפשר למצוא בצפון הארץ:
"הקצב" מעכו
עכו העתיקה
בשנת 2001 הכריז אונסק"ו על העיר העתיקה של עכו כאתר מורשת עולמית, "עיר טורקית עות'מאנית מסורתית במזרח התיכון שנותרה ללא שינוי יחסית במשך 150 עד 300 השנים האחרונות". מעניין במיוחד הוא החמאם אל פאשה, שנבנה בשנת 1781 על ידי אחמד פאשה "אל-ג'זאר", אחד מבתי המרחץ הטורקיים המשובחים בישראל, המציע הצצה לחייו של הנתין העות'מאני הממוצע.
למרות שתאריך לידתו המדויק אינו ודאי, יש המאמינים שאל-ג'זאר נולד בסביבות שנת 1722. מקום לידתו היה בכפר הממוקם כ-70 קילומטרים מהעיר ההיסטורית מוסטר בבוסניה הרצגובינה. הוא עשה את דרכו לאיסטנבול ושירת בפיקודו של הווזיר העות'מאני הגדול הקימוגלו עלי פאשה, אחריו הלך למצרים. שם החל את עלייתו הפוליטית וצבר מוניטין.
רבות מאנדרטאותיה של עכו הן מסוף המאה ה-18, כאשר אחמד אל-ג'זאר הפך לשליט של דמשק וסביבותיה. אל-ג'זאר הפך את עכו למרכז הפוליטי שלו ופיתח פעילות בנייה ערה. הוא ביצר את חומות העיר, חידש את אמת המים ובנה מסגדים, בתי מרחץ, ארמונות וחאן אל-עומדאן המרשים.
אך למרות כל הישגיו המרשימים בכל הקשור לאדריכלות וקידמה עירונית, אל-ג'זאר היה ידוע בקשיחותו ושליטתו האכזרית. למעשה שמו, אל-ג'זאר או "הקצב" בעברית, הוא כינוי שניתן לו בעקבות זאת שהיה מטיל מומים כעונש בנתיניו שפשעו. היועץ הקרוב של אל-ג'זאר היה אדם יהודי בשם חיים פרחי. המושל סמך על פרחי יותר מכל, אך מסופר כי ברגע של כעס עליו, הורה על ניקור עינו וחיתוך אפו.
את השפעותיו של אל-ג'זאר עדיין ניתן לראות בעכו, מהמבנים העתיקים, מסגד אל-ג'זאר על שמו ובייחוד חומת העיר שהגנה עליה מפלישותיו של נפוליאון. באחד משערי העיר העתיקה, שער היבשה, עדיין אפשר לראות את קורת העץ, הנחשבת לזו שנהג לתלות עליה אל-ג'זאר את הפושעים.
>>> רוצים לטייל בעכו? לחצו כאן
המצור על יודפת
גן לאומי יודפת
היישוב יודפת ממוקם בצפון הגליל, כאשר בימי קדם הוא היה חלק מממלכת ישראל הצפונית, ונכבש על ידי האימפריה האשורית במאה ה-8 לפני הספירה. הוא אוכלס מחדש כמה מאות שנים מאוחר יותר על ידי לא-יהודים, ובמאה ה-2 לפני הספירה עבר האזור לשליטת ממלכת החשמונאים, מונרכיה יהודית ריבונית שהוקמה לאחר המרד נגד האימפריה הסלאוקית. החשמונאים אכלסו את האזור ביהודים ופיתחו עוד את השטח. ראוי לציין, שזו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה היהודית שבה שליטים יהודים המירו אנשים בכוח ליהדות.
במרד היהודי הגדול הראשון בשנת 66 לספירה, למדו הרומאים בדרך הקשה שלתקוף את ירושלים מבלי לאבטח תחילה את הסביבה הכפרית הייתה טעות גדולה. חיילי יהודה המורדים באלפים רבים, יכלו לתקוף ביעילות את האגפים החשופים של הלגיונות. לכן, בשנה שלאחר מכן החליט הגנרל הרומי אספסיאנוס שעדיף לכבוש תחילה את הגליל ויהודה לפני שיטיל מצור על ירושלים.
הרומאים גילו שמספר עיירות גדולות יותר בגליל שיפרו חומות מגן וביצורים, הודות להנהגתו של יוסף בן מתתיהו. הוא נבחר על ידי המועצה בירושלים להוביל את הגנת הגליל לא בגלל ניסיונו הצבאי, אלא בגלל שבביקורו ברומא כמה שנים קודם לכן, למד רבות על האופן שבו הרומאים ניהלו לוחמה. יוסף בן מתתיהו, או יוספוס, בחר בעיירה הקטנה יודפת למפקדתו, שכן היו בה מיטב ההגנות הטבעיות. היא הייתה ממוקמת על גבעה קטנה, מוקפת משלושת צדדיה בנקיקים עמוקים.
כשנודע לאספסיאנוס שמנהיג המורדים ביהודה נמצא ביודפת, הוא הוביל שלושה לגיונות אל ההרים כדי להתמודד איתו שם. אספסיאנוס קיווה לכרות במהירות את ראשו של מנהיג המרד בגליל. עם זאת, הוא גילה שהחומות של יודפת היו בנויות היטב, ולכן נדרש מצור. המורדים החזיקו מעמד הרבה יותר ממה שהרומאים ציפו - 47 ימים. לבסוף הם נכנסו לעיירה בלילה לאחר שגילו שרוב השומרים נרדמו במהלך השמירה המאוחרת. יוספוס וחבורת חיילים מורדים הצליחו להסתתר במערה, כך שלא התגלו במשך ימים רבים. על פי עדותו המאוחרת של יוספוס, כ-40 אלף אנשים ביצעו פעולה של התאבדות המונית, חלק נהרגו בידי אחרים, כאשר כ-1,200 נשים וילדים נמכרו לעבדות. סביר להניח שמדובר במספרים נמוכים בהרבה מהמתואר על ידי יוספוס, שהיה בהמשך להיסטוריון בשירות הרומאים.
כיום מנהלת רשות הטבע והגנים את "גן לאומי יודפת העתיקה" שנחנך לפני כשלוש שנים. בגן הלאומי ניתן למצוא שרידים מתקופת המרד, מערות שהן התחבאו המורדים, מייצגי המחשה ושילוט. המסלול מתאים גם למשפחות ואורך כשעה.
ניצחונו של סלאח א-דין
קרני חיטין
התבוסה ההרסנית של הצבא הנוצרי המשולב בקרב קרני חיטין ב-4 ביולי 1187, הייתה אחד האסונות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הצבאית של ימי הביניים. האבדות בצד הנוצרי בקרב היו כה עצומות, עד שההגנה על שאר ממלכת ירושלים הנוצרית הפכה לבלתי אפשרית, ולכן התבוסה בחיטין הובילה ישירות לאובדן הממלכה כולה כולל ירושלים עצמה.
האירוע החל כאשר כינס המנהיג המוסלמי סלאח א-דין צבא של 20,000 לוחמים מנקודת מוצא ברמת הגולן, משם התקדם והטיל מצור על העיר טבריה. הצלבנים בתוך טבריה ניסו לשלם לו כדי שיעזוב את המקום, אבל סלאח א-דין סירב. הצלבנים שלחו בעקבות כך צבא מעכו לטבריה כדי לשחרר את העיר. בדרכים צועדים, הם נתקלו בצבאו של סלאח א-דין בדרך, ולכן נאלצו לעצור. הצלבנים כבר היו מדוכדכים וצמאים, ועכשיו האיובים פתחו בלוחמה פסיכולוגית. הם בילו את הלילה בקריאות, הניפו סמלים דתיים לעבר הצלבנים, שרו והכו בתופים. בנוסף הם הציתו את הדשא היבש כדי להפוך את הצלבנים לצמאים עוד יותר.
ביום המחרת, רצו חיילי הצבא הנוצרי להגיע לכנרת כדי לשתות, אך בעודם מנסים, כיתר אותם צבאו של סלאח א-דין והחל קרב קשה ועקוב מדם שבסופו נכנע הצבא הנוצרי. סלאח א-דין היה רחמן כלפי חלקם, הניח לרוב הברונים השבויים לחיות, אך היה חסר רחמים לאחרים, הוציא להורג את כל אבירי הטמפלרים וההוספיטלרים שנלכדו בחיים. מכיוון שהצלבנים איבדו חיילים רבים מדי, לא נותר להם כוח אדם וכתוצאה מכך סלאח א-דין הצליח לכבוש את עכו, יפו, שכם, ביירות, צידון ואשקלון.
כיום מתנהל באזור שחזור של הקרב האפי מדי קיץ, סמוך לתאריך שבו התנהל הקרב המקורי. עשרות השחקנים מגיעים לבושים במדי הצבאות השונים, דגלים ומציגים פריטים שתואמים לרוח התקופה. השנה יתקיים האירוע בתאריכים ה-6-8/7/22.
לפרטים נוספים לחצו כאן
הולכים בעקבות מרגל
שביל אלי כהן - רמת הגולן
שביל אלי כהן, מסלול באורך 70 קילומטרים, המוקדש למרגל האייקוני שגופתו לא הוחזרה לישראל לקבורה, היה פרי יצירתו של מדריך הטיולים גיל ברנר. השביל הארוך מורכב מאתרים בהם בילה כהן או בהם עבר במהלך שנותיו בסוריה, לפני שרמת הגולן נכבשה על ידי ישראל מסוריה ב-1967.
לאורך השביל ניתן לראות פסלים המספרים את סיפורו של כהן ונתרמו על ידי הפסל יובל לופן, כאשר מידע הנמסר על ידי מדריכי שמע, הנקראים מסבירנים, מוסיף מימד נוסף למסלול הייחודי והנפלא הזה. לפחות אחד מהם מציג הקלטה ממשית שהקליט כהן עצמו בתפקידו כמרגל.
הנסיעה לאורך השביל אורכת בין 2-4 שעות, כשהיא מתחילה בדרום רמת הגולן בחמת גדר, ומסתיימת בצפון הרמה, בפסלה של נדיה כהן ושלושת ילדיה הצופים לעבר דמשק, כשעל הפסל חקוק המשפט "מחכים לאלי".
למידע נוסף אודות השביל והנקודות שבו לחצו כאן
מצדה של הצפון
גמלא העתיקה
זוהי עונת הקיץ, לפני אלפיים שנה, כאשר המרד הגדול ברומאים משתולל בכל רחבי יהודה. פליטים יהודים עייפים מטפסים על הנקיקים התלולים של הגולן, חלקם נמלטים מקרבות קודמים במאבק לחופש דת לאומי, מחפשים מקלט בגמלא, העיר המבוצרת היחידה שנותרה באזור.
כבר אחרי המצור על יודפת, הייתה זו גמלא שחומותיה האדירות והמיקום הטופוגרפי שלה הפכו לנקודה חשובה עבור המורדים. הצבא הרומי הגיע אל העיר שנחשבה גדולה לעת ההיא, והחל מצור רומי קלאסי שבו הוצבו סוללות קרובות לחומות. לאחר מתקפה שהסתיימה בטונים צורמים עבור הרומאים, הוחלט לפתוח במצור ארוך יותר. כתוצאה, מורדים יהודים רבים גוועו ברעב, ואחרים החליטו לברוח.
לאחר שבועות ארוכים שבהם נחלשו המורדים באופן קריטי, החלו הרומאים במתקפה חריפה שהובילה לטבח של ארבעת אלפים יהודים. בנוסף לאלו שנהרגו בידי הרומאים, כחמשת אלפים אחרים החליטו להתאבד. מסיבה זו לעיתים מתייחסים לגמלא כמצדה של הצפון, אך ההבדל בין השתיים נמצא בעובדה שההתאבדות ההמונית במצדה התרחשה לפני הקרב, בעוד שבגמלא המורדים עשו זאת רק לאחר שניסו ללחום. לאחר הקרב, סיימו הרומאים את הלחימה במורדים בגליל ועברו להמתקד בירושלים והאזור.
כיום שמורת גמלא היא אחד מיעדי הטיולים המוכרים והאהובים ביותר ברמת הגולן. מרבית התיירים מגיעים כדי לחזות בנשרים, בנופים ובממצאים הארכיאולוגיים. כמו כן, גמלא מהווה סמל לרבים שרואים בה התגלמות ההתיישבות היהודית ברמת הגולן, ונוהגים לומר "שנית גמלא לא תיפול".
המוצב הסורי
תל פאחר
רמת הגולן, למודת המלחמות, מנוקדת כמעט כולה במוצבים ובסיסים ישנים, רובם רעועים וחלקם מתוחזקים. בין האתרים המוכרים ניתן למצוא את המוצב הידוע על הר הבנטל עם הנוף לעבר סוריה, תל סאקי והקרב שהתחולל בו וכמובן עמק הבכא הידוע לשמצה.
אחד מהמוצבים, שלו סיפור קרב מפורסם לא פחות מהשאר, הוא סיפורו של תל פאחר. לפני מלחמת ששת הימים של 1967 היה תל פאחר הבסיס הסורי החזק והחשוב ביותר בצפון רמת הגולן. במשך כמה עשורים, רובים סוריים מתל פאחר שלטו והטילו אימה על האזור כולו. במהלך מלחמת ששת הימים, לעומת זאת, כוחות ישראליים נלחמו באחד הקרבות הקשים בהיסטוריה הצבאית של ישראל, נחושים להשתלט מחדש על הבסיס ובכך לסיים את אחיזת החנק הסורי על האזרחים הישראלים באזור.
על גדוד ברק של חטיבת גולני הוטלה המשימה לכבוש את המוצב. הכוח, בתמיכת טנקים וארטילריה, על פי התכנון נועד לסטות מזרחה לכיוון "ציר הנפט" ולתקוף את המוצב מאחור. מאחר שלא נמצא נתיב מקשר, המשיך הכוח לנוע על הציר עד לצד המערבי של המוצב, מתחת לאש העמדות הסוריות. הלוחמים עזבו את רכביהם והכוחות פרצו את הגדרות, כבשו את החלק הצפוני והדרומי של המוצב והחלו לפנות אותו, בקרב פנים אל פנים שבו נפגעו רוב הלוחמים, ביניהם המפקדים ואפילו המג"ד. לאחר מספר ניסיונות לאגף את המוצב מצפון, ולאחר הגעת כוחות נוספים של החטיבה, פרצו הלוחמים את המוצב ממזרח והשלימו את המשימה. 32 לוחמים נפלו במהלך הקרב שנמשך שלוש וחצי שעות.
מבקרים שעוצרים כאן במסגרת סיורים בצפון, יכולים להסתובב בבסיס תוך כדי האזנה להסברים מוקלטים. עדיין אפשר לרדת לתוך השוחות שנחפרו על ידי הכוחות הסורים, וללכת דרך הבונקרים הצרים שהגנו על הסורים מפני התקפות נגדם במהלך שנות הסכסוך עם ישראל.
