עונת הכדורגל, שמסתיימת אוטוטו, ובמיוחד הזכייה של עירוני קריית שמונה באליפות המדינה, הצליחו לעורר רגשות עזים במיוחד, ולא רק בלבם של תושבי העיר בהווה ובעבר, כמוני. אנחנו מאושרים וגאים בהישג כמו אחרון תושביה, וגם בשבילי, כמו לרבים אחרים שנולדו וגדלו כאן, זה הבית האמיתי, השורשים, גם ממרחק של שנים, אבל זו גם הזדמנות להתחשבן עם העיר.
תיירות סביב לה?
התיירות, למשל, היא עקב אכילס שלה. כמי ששוכנת בצנטרום של הגליל העליון, בטבורה של ארץ פלגי המים, לא השכילו קברניטיה לאורך השנים לנצל את המיקום האסטרטגי ולנגוס מהעוגה הדשנה. פרוספר אזרן, מראשי העיר המוכרים, אמר פעם "קריית שמונה, תיירות סביב לה", ובכך אולי גזר את דינה. המצב הכלכלי הקשה מפנה משאבים לצרכים בסיסיים, ולא מותיר די לפיתוח ולחזון. ולמרות זאת, יש מקום לאופטימיות.
דני קדוש, יו"ר החברה הכלכלית בעיר, מספר על תוכנית אב חדשה שיצאה לדרך. "אין לנו שום יתרון יחסי בתיירות, ואין לנו משאבי תיירות", הוא אומר, "לכן הפתרון הוא במתן שירותי תיירות". אחת התוכניות היא לפתח ביציאה הצפונית מרכז מידע ותחנת רענון, שמהם יצאו שאטלים לסיורים בעיר ובסביבתה. בתוך העיר יש שלוש ריאות ירוקות שעוברות מתיחת פנים: פארק קק"ל בכניסה הדרומית יהפוך לפארק נופש עם אגם, מתקני משחקים, מתחם קמפינג ועם מסעדה; פארק הזהב יתחדש בפיתוח סביבתי ובאמפיתיאטרון למופעים, וגם המוזיאון העירוני שבו עובר שדרוג; ערוץ נחל עין זהב, שהופסקה בו שאיבת נביעות, יזכה גם הוא בחיים חדשים. מרכז העיר משנה גם הוא את פניו, ומגוש מבנים אקלקטי וחסר חן הוא אמור לצעוד לעבר מראה אחיד ואסתטי.
החזון של יצחק רבין
אבל אין בכך די. המלון היחיד שהיה בעיר כבר לא פעיל שנים. צימרים יש בעיר, אבל הציבור מעדיף את אלה הכפריים. בתחום ההסעדה שולטת הביתיות, ונדרשים יצירתיות וכמה אמיצים שיעזו לפתוח גם בשבת. היו שנים שבהן העיר המתה בשבתות, וכיום, כשהאוכלוסייה מבוגרת יחסית ועם נטייה ל"התחזקות", נדרשת מהפכה של ממש.
הכספים שהשקיעו לאחרונה בקריית שמונה הם טיפה בים. רק החלטה ממשלתית, שתיתן עדיפות לעיר, שידעה סבל וכאב במשך שנים, תציל אותה מהמצוקה. זה הצליח ביוקנעם, שיצחק רבין ראה בה בחזונו מרכז עתידי, וזה יכול לקרות גם כאן. בזכות ההיי-טק ומפעלים אחרים, הפכה יוקנעם למקום שהתושבים שמחים להישאר בו. בקריית שמונה לדורותיה עברו 270 אלף איש, ועזבו. בעיר חזקה היו נשארים, ובעיר חלשה - החזקים הולכים.
עד שיבוא השינוי המיוחל, אפשר למצוא כמה נקודות אור תיירותיות הנושקות לקריית שמונה. בצוק מנרה, למשל, הכינו לקראת הקיץ מהדורת פעילויות חדשה ומאתגרת. הרכבל מאפשר תצפית פנורמית מרהיבה על קריית שמונה ועל סביבותיה. בתחנת הביניים פועל האקשן המוכר: קיר הטיפוס, האומגה והסנפלינג. החידוש הוא בתחנה העליונה. כאן נוספו פעילויות ספורטיביות חדשות, ובראשן טרנד חדש המכונה "הליכה נורדית": הליכה בעזרת מקלות, שמזכירים קצת מקלות סקי, ושבעבר נחשבו לנחלתם של מטיילים מבוגרים. לאחרונה זה הפך לסוג של ספורט, שבאירופה נחשב ללהיט ממש. בניגוד לתדמית הגריאטרית משהו, מדובר בהליכה המתבצעת בעצימות גבוהה דווקא. המקלות קלים וניתנים להתאמה אישית בהתאם לגובה ולמשטח ההליכה, והם מעוצבים במיוחד כדי להפעיל בזמן הצעידה גם את פלג הגוף העליון. אלון מלאכי (המפעיל) מספר שהליכה נכונה עם מקל מפחיתה 30% מהלחץ על הגוף ומוסיפה בטיחות. כשהתנסינו בזה, חשתי קצת מוזר, אבל תוך כדי תנועה למדתי ליהנות.
יש גם בית תה חדש, שפתח השף פרנק אזולאי, והוא מנסה להכניס את הטבע לכוס באמצעות 15 סוגי חליטות. המקום מגיש סלטים, קישים וכריכים קלילים (טל' 04-6905830). יש גם חיזוק בתחום התרבות: הצלם טל גליק נותן טעימה של סדנאות צילום, שמציעות לצלמים כיוונים חדשים. מחירי הסדנאות די גבוהים, אבל כוללים הדרכה וליווי צמוד (138-190 שקלים, שלוש עד חמש שעות).
עוד אטרקציה ותיקה, אך שזכתה לחידוש ברוח הזמן, היא חצר תל חי. התצוגה בחצר עברה שינוי קונספטואלי מוצלח, והיא מציגה את אירועי העבר בשפה אחרת. המיצגים והמולטימדיה מביאים קולות, מראות וצלילים שנותנים תחושה כי החצר פעילה ורוחשת חיים. ציטוטים מרגשים מוקרנים ומוקראים, קולות הסוסים צוהלים באורווה, ובחדר האוכל מוקרנות ידי הפועלים הסועדים אל שולחן. בחדר העלייה נחנכה תערוכת "הגליל ושומרותיו", המנציחה ארבע נשים, שומרות דגולות שחיו ופעלו בתל חי ובכפר גלעדי: שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, שהיו בין הרוגי י"א באדר, וחנה אפשטיין וציפורה זייד, שהיו בכפר גלעדי. חנה הייתה אמו של "דודו" משיר הפלמ"ח הידוע. ארבעתן נתפסו אז כסופר-וומן - שידעו לבשל ולהטליא בגד, אבל גם לרכוב על סוס ולהשתמש בנשק (הסיורים בתיאום מראש, טל' 04-6951333).
