לפני כמה עשרות שנים גרתי בדרום תל-אביב (קרית שלום, ליתר דיוק). למדתי ברוגוזין הרבה לפני שפלורנטין נעשתה טרנדית כל כך. אבא שלי, עליו השלום, גר בשכונת שפירא, ליד מאפיית הבורקס של חיים ברחוב מסילת ישרים, שנקרא בפינו בפשטות "חיים הבורקס". כשנסענו לבקר את אבא, משאת הלב היתה לזכות בכמה בורקס חמימים בשקית נייר חומה מרשרשת.
מכל מקום, בעיתות שעמום נסעתי לאחר הלימודים לתחנה המרכזית, אל מגרש החניה הגדול של "דן" לחפש את אבא שלי, נהג אוטובוס ששמו הלך לפניו. כשנחה עליו הרוח, צעדנו לכיוון נווה שאנן להתבונן בזוגות הנעליים הרבות שבחלונות הראווה, עברנו דרך דוכני הקסטות, הסטנו את המבט הנבוך כשחלפנו על פני קולנוע "מרכז" שבילדותי הציג סרטים בכיכובו של ברוס לי, ובהמשך היה מוקד לצפייה בסרטי פורנו. לעתים סעדנו את ליבנו במסעדה פרסית משובחת, "קשת" היה שמה.
מאז כאמור עברו עשרות שנים, ומסיבות כאלו ואחרות - רגלי לא דרכה במקום מאז. לעיתים, כשנסעתי עם ילדיי לשוק לוינסקי ממקום מגורינו בצפון, עברנו דרך התחנה הישנה והמבט חלף לכיוון. לא יותר. לפני חודשים ספורים יצאנו כולנו לחופשה ספונטנית בתל אביב. שכרנו דירה מקסימה ברחוב אוליפנט, צמודה לבית-הספר לאמנויות, שם לימדתי בראשית דרכי. בבוקר, כשבכורתי ובעל-הבית יצאו לענייניהם, ארזתי תיק, מים קרים ומצלמה וחציתי את יהודה הלוי בואכה הדליקטסן, ואת הכביש המפריד בין תל אביב של מעלה לזו של מטה.
"מה נהיה מהמקום הזה"
ברחוב הגליל חנו פעם על הרחבה הגדולה האוטובוסים של "דן". הנהגים ירדו למנוחה קצרה ולהתרעננות, ושם נהגתי לפגוש את אבא שלי, עליו השלום, בתום יום הלימודים. מעט לפני כן היה קיוסק קטן: קפה, כריכים קטנים ופשוטים ותחנת טוטו-לוטו. כשהסתובבתי שם לאחרונה, לאחר שחלפתי על פני תחנת הסמים הנקודתית, חלפתי על פני קיוסק. עמדתי בכניסה אליו, לא בטוחה אם זה המקום. גבר שיצא אלי שאל לרצוני ותוך שאני ממלמלת על זיכרונות ילדות, יצא עמוס החוצה. דקה של התבוננות ואז חיוך: "את הבת של יזדי, אני זוכר אותך וזוכר היטב את אבא שלך ואת האחים שלך".
כמה שנים לא קראו לי "יזדי" או "הבת של". איזה כיף היה לרגע לחזור להיות "הבת של", בטח הבת של יזדי. נכנסתי פנימה, מתבוננת בתמונות נעוריי שלא השתנו בעשרות השנים מאז. "מה נהיה מהמקום הזה, עמוס"? "נו תראי, טלי. היית מאמינה"?
עמוס פונה מיד לחברו, מצביע עלי ומספר על אבא שלי, שהתחנה המרכזית היתה הבית השני שלו, וגם כשיצא לפנסיה מ"דן", המשיך להגיע לאזור, לשתות קפה עם הגימלאים, להתבדח עם הנהגים החדשים שישבו בכוך הקטן שקירותיו שחורים מפיח עד למשמרת הבאה שלהם.
רחבת האוטובוסים דאז מאוכלסת היום בנרקומנים. על המדרכה ממול סוחרים אפריקנים מביטים ימינה ושמאלה. בשניות שלאחר מכן עברו מעין קוביות עטופות מיד ליד. הקונים התיישבו על המדרכה ממול, שואפים את עשן הסם הסמיך עמוק לריאות ומתנודדים, חלקם נופלים. על שמם נקראת הרחבה הריקה מול חנות הצילום "יוגנד" שסגרה שעריה - "פינת הנופלים". דרי רחוב מכורים זרוקים בפינות, ענני זבובים עולים מחלקם. אנשים שקופים שחודשים ארוכים לא ראו מקלחת. ביניהם מסתובבים סוחרי סמים אפריקנים, מבטם רע.
הסחר בסמים נעשה בגלוי, ברחוב, אף אחד לא טורח אפילו להיכנס לחדרי המדרגות. גם השימוש בסם שזה עתה נקנה נעשה ברחוב, באין מפריע, בין בקבוקי הבירה הריקים לכתמי השתן שדבקו בפינות וצחנתם עולה למרחוק. מיד לאחר השימוש נצמדים גברים לנשים האומללות הללו, טרף קל לחיות-הטרף סביבן. המובלעת הזו חיה, מתקיימת ונושמת בין כל הניידות הרבות שמשייטות כאן. אף שוטר לא יוצא לעצור אף אחד, החוק כאן הוא בגדר המלצה לכל היותר.
נשארתי שם נטועה במקום, לא מאמינה כמעט שאני עדה לסחר בסמים, גלוי, באור יום, כזה שאפילו לא מנסה להסתתר. מבטים רעים הופנו לכיווני ולכיוון המצלמה שעלי שנותרה כבויה. קולות רמים ומאיימים. הם כלפיי, לא להיפך. מול נקודת השיטור הנעולה, במרחב שהותקנו בו מכשירי כושר לטובת הציבור, שכבו נרקומנים מעולפים. שערם מדובלל ומטונף, רגליהם יחפות, מעט מיטלטליהם בתיק קטן. בקבוקי בירה ריקים בכל מקום.
את המזבלה העבריינית הזו ניתן היה לטאטא רק לכאן
מרכז תל אביב, העיר היקרה ביותר בעולם, קילומטרים ספורים ממחוזות ילדותי - אני הולכת היום בארץ לא-לי. אני צועדת לכיוון רחוב נווה שאנן. כמה עשרות סנטימטרים הותירה העירייה לצועדים משני צידי הרחוב, כל אמצעו חפור והפוך כהכנה לבוא הרכבת הקלה. מעט לפני נווה שאנן אני מוצאת בכל זאת כמה ישראלים ותיקים שנותרו באזור: יהודי ממוצא פרסי שעומד בפתח חנות הנעליים הקטנה שלו, וגם קובי שמגיע מדי יום משכונת מגוריו בצפון תל-אביב ופותח את חנות הסידקית שלו.
"איך נשארת כאן"? אני שואלת. "גם האפריקנים כאן נדרשים לפחי צבע, לשכפול מפתח. פרנסה היא פרנסה", הוא עונה. אני מתיישבת לשיחה. מול החנות נוצרת התגודדות קטנה של נרקומנים וסוחרים, אבל קובי מזהיר אותי שלא אצלם, לבל יבולע לו ולי.
ברחוב קטן סמוך לחנות פועלים בתי זונות למכביר. אני מתיישבת על המדרכה, המצלמה מאחורי הגב, ומשוחחת עם אחת הנשים שם, אחת הבודדות שמסכימה לספר ולהצטלם. בקרנות הרחוב עומדים סרסורים, צופים בעין בוחנת על המתרחש. ניידת משטרה חולפת בנסיעה שקטה, איטית. עוצרת לידנו. הסוחרים עוצרים לרגע את פעילותם, לא ממהרים להסתלק, לא מחביאים את מרכולתם. כבעלי ניסיון הם ממתינים שהניידת תפרוש קודם.
בתוך כל הזוהמה הזו והביוב המצחין שסביבי, רוכבים ילדים קטנים על אופניים. בין השתויים לבין הנרקומנים, בין הזונות לבין הסרסורים והסוחרים. הסביבה הזו טבעית להם. כמה מתבקש היה שיתעורר רגש של חמלה על צללי האדם שמולי, אבל לא. רק תיעוב שהולך ומתפשט כלפיהם וידיעה שהולכת ומתבהרת: יש שווים יותר ויש שווים פחות, גם בחיים וגם במוות. את המזבלה העבריינית הזו ניתן היה לטאטא רק לכאן, אל המקום בו האוכלוסייה חלשה, חסרת אונים, לא מסוגלת להתקומם.
אני חולפת על פני "מלך השווארמה", שנמצא בבעלותם של התאומים שלמדו שיכבה מעלי ב"רוגוזין". המקום ספג שני פיגועים קשים לאורך השנים. בשני שבהם, ב- 17.4.2006, איתרע מזלו של אבא שלי לעבור שם ולסיים את חייו. אולי טוב, אני חושבת לעצמי, שאבא שלי אינו בין החיים לראות מה עלה בגורלה של התחנה הישנה, הממלכה שלו.
גם בתחתית שבתחתית מתקיימת שיגרה
אני ממשיכה מזרחה. קירות גרפיטי ודמויות שחולפות על פניהם מתחלפות בזו אחר זו. 5 דקות הליכה ממתחם הזונות והנרקומנים, מתגלים מראות של נורמליות לא מתקבלת על הדעת: שִׁירוֹש מבחין בבלגן שמעוררות המצלמות, יושב על עמוד בטון וצוחק, נהנה מהמחזה ומזמין אותנו לצלם אותו. משם הוא ממשיך לקניות. הורים מלווים את ילדיהם הצעירים לבית הספר בשכונה, שעריו מסוגרים ומגודרים. שיגרה. גם בתחתית שבתחתית, מסתבר, מתקיימת שיגרה.
מתוך בחירה, לא עלו כאן התמונות הקשות ביותר, בוודאי לא של אלין, זונה מכורה ששיחה אחת איתה השאירה אותי כמעט חסרת מילים. במקום ליפול לבורות המתבקשים הפטרוניים, להציע עזרה, לצקצק על הזוועה ו"לא חבל עלייך?", מצאתי את עצמי מקשיבה לאישה צעירה, צעירה מדיי, בת 22 בסך הכל, רהוטה ואינטיליגנטית כפי שלא הייתי מצפה לראות ולפגוש בתחתית העולם. ההסכמה לשיחה, לשיתוף אמיתי ולצילומים - היו בתשלום, כזה שמשאיר את הצופה מהצד בתחושה של אי נוחות. שום דבר מהתשלום הזעום שהגיע לה כל כך לא פגם כהוא זה בכנות האינסופית שהפגינה.
שום רחמים עצמיים, שום הפניית אצבע, רק תיאור מדויק, בהיר, של מהלך חייה של מכורה קשה, שכל פעולה במהלך יומה תלויה באספקת סם סדירה, שממומנת מזנות. דקות לפני שאנחנו נפרדים ממנה, אני מודה לה על השיחה ועל ההיכרות הקצרה שתלווה אותי לבטח עוד ימים רבים. גם היא משיבה בתודה קצרה: "תודה שבאתם, תודה על התשלום. חסכתם לי קליינט".
200 מ' בקו אווירי מפרידים בין תל אביב של מטה לזו של מעלה. יצאתי לשעה-שעתיים של סיור עצמאי ספונטני במקום הנמוך ביותר בישראל שבו מסתבר, גם המדינה מעדיפה להסב את המבט הצידה. התחנה המרכזית הישנה, ארץ הפקר.
