"ישראל מקסימה, אבל אם לשפוט את הכניסה והיציאה ממנה, נראה שלא ממש רוצים אותנו כאן. אני לא מבינה, בישראל לא אוהבים תיירים?" — את הדברים האלה אמרה מגדה, תיירת בת 26 מהונגריה, שביקרה החודש בישראל בפעם הרביעית.
הביקורים התכופים של מגדה נועדו לפגוש ישראלים שהכירה בטיוליה בעולם והתיידדה עמם. היא ביקרה גם מכרים מרמאללה, אבל הבינה מהר מאוד שפחות אוהבים לשמוע עליהם בישראל — במיוחד העובדים בנתב"ג או במעברי הגבול היבשתיים.
"זה מוזר. האנשים בישראל אדיבים ונחמדים, אבל נדמה שמי שעומד בדלפקי הכניסה והביטחון ובאים במגע עם התיירים — מנסים להבריח אותם. ידעתי שיעכבו אותי יותר אם אספר שאני מתכוונת לבקר גם ברמאללה", היא מספרת.
המקרה של מגדה אינו יוצא דופן. כבר שנים מגיעות אל מארגני התיירות ומשרד התיירות תלונות על היחס לזרים המבקרים בישראל.
תייר מאירופה שביקר בישראל בעבר סיפר כי "האישה באחד הדלפקים לקחה את הדרכון שלי ושאלה איפה אבקר. עניתי שאהיה שלושה לילות בירושלים ולילה נוסף בתל אביב. בתגובה היא שלחה אותי לחדר שנמצא בסוף הקומה התחתונה כדי לאסוף את הדרכון שלי. חיכיתי שם שלוש שעות לפני שמישהו החליף אתי מלה, ואז לקחו ממני פרטים נוספים, כמו כתובת האי־מייל ומספרי הטלפון של הורי, בלי להסביר מדוע. אחרי שעה וחצי נוספות ביקשתי לשוחח עם האחראי, שהיה נחמד. הסברתי לו שאני מבין שיש כאן צרכים ביטחוניים, אבל מתנהגים אלי כאילו אני פסולת. התייחסו אלי בצורה מבישה במדינה שהחשבתי לידידה. ביקרתי ביותר מ–150 מדינות ומעולם לא קיבלתי יחס כזה. החוויה הזאת הרסה לי את החופשה".
גם מבקרים בכנס שנערך בישראל לפני שלושה חודשים בשיתוף משרד התיירות, שבו השתתפו עשרות בלוגרים מהעולם, נתקלו ביחס משפיל. המשתתפים טיילו בישראל במטרה לכתוב על ביקורם ולשפר את תדמיתה של ישראל בעולם, אלא שבקבוצת הפייסבוק שלהם הם שיתפו זה את זה בחוויות הבעייתיות שבהן נתקלו. אחד מהם סיפר כי עוכב במשך כשעתיים לתשאול ביציאה מהארץ וכמעט החמיץ את הטיסה שלו. אחר סיפר שנשאל על כך שבדרכונו מופיעות חותמות מביקורים בקטאר, טנזניה וטורקיה. משתתפים אחרים העידו כי עיכבו אותם בשאלות על כל חותמת ממדינה ערבית שהופיעה בדרכונם.
תלונות על היחס של בקרי הגבול
מי שאמון על יישום חוק הכניסה, הפיקוח והבקרה בישראל הם בקרי הגבול, המועסקים ברשות האוכלוסין וההגירה. בהגדרת תפקידם הם משמשים נציגי המדינה והרשויות מול כל העוברים בגבולות, והם אלה שמבצעים תשאול ראשוני לבדיקת כוונות המבקר. אחריותם היא לבדוק את תקינות מסמכי הנסיעה והאישורים הנלווים של התיירים, במטרה לשמור על ביטחונם של המדינה והמבקרים בה. במקביל אליהם עובדים במעברים השונים גורמי ביטחון ואנשי רשות שדות התעופה (רש"ת), שקיבלו מהמדינה את הסמכות להפעיל את כל מעברי הגבול.
עדויות של תיירים שעוברים במעברי הגבול של ישראל מגלות כי האופן שבו מתושאלים התיירים פועל נגד מאמצי השיווק של משרד התיירות והחוויות החיוביות שנאספות במהלך הביקור.
דרישות הסף לתפקיד בקר גבול הן השכלה תיכונית ושליטה בשפות אנגלית ועברית. הבקרים אמורים להיות גם בעלי יכולת לתקשורת בין־אישית ותודעת שירות ברמות גבוהות, אך גם ברש"ת מעידים על תלונות המגיעות על יחס לא נעים.
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "נציגי הרשות המאיישים את עמדות ביקורת הגבולות הם בעלי הסמכות בכניסה למדינה ומבצעים את עבודתם באדיבות ובשירותיות. מטרת תהליך ביקורת הגבולות היא לוודא כי הנוסע אכן מגיע באשרה המתאימה לנסיבות ביקורו. אם עולה הצורך, מועבר הנוסע לתשאול נוסף לצורך בירור העובדות. התהליך נעשה במקצועיות המתבקשת תוך מתן הכשרה מתאימה לנציגים במגוון שפות".
סיוט במעבר אלנבי
נקודת הכניסה לישראל שמסתמנת כבעייתית ביותר היא מעבר הגבול אלנבי. אף שמדובר במעבר הנוח והנגיש ביותר לירדן מאזור המרכז, ישראל אינה מעודדת את השימוש התיירותי בו. על פי חוק, ישראלים אינם יכולים לעבור דרכו, והוא פתוח רק לתיירים או לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים והרשות.
מסוף גשר אלנבי נמצא כ–5 ק"מ מזרחית ליריחו ובמרחק של כ–54 דקות נסיעה לעמאן, בירת ירדן, שבה נמצא גם שדה תעופה הבינלאומי שלה. המעבר מנוהל מצדו הישראלי על ידי רש"ת ומצדו הירדני על ידי רשות המעברים של ירדן.
ב–2016 נחנך במסוף גשר אלנבי טרמינל נוסף, שמפריד בין תנועת התיירים לתנועה של פלסטינים. המסוף אמור לפעול מ–8:00 עד 24:00, אך התיירים מתבקשים להגיע עד 21:00. בימי שישי המעבר פועל רק עד 15:00, אך שוב נסגר מוקדם יותר לתיירים, שנדרשים להגיע עד 12:00. במעבר נהר הירדן הסמוך לבית שאן, לעומת זאת, מתאפשרת תנועה עד 18:00 בסופי שבוע.
בפועל, הטרמינל המיועד לתיירים שבמסוף אלנבי אינו מתפקד ברוב ימות השנה, מטעמי חיסכון ושיקולי כוח אדם. במקום זאת, השירות לתיירים ניתן בטרמינל המיועד לפלסטינים. כתוצאה מכך, במיוחד בתקופות החגים המוסלמיים, נקלעות קבוצות תיירים לעומסים ולנוהלי ביטחון מוגברים.
במסוף אלנבי עובדים מדי שבוע מאות תיירים, וייתכן אף כי מספר זה היה גבוה יותר, אם התנאים בו היו טובים יותר. ואולם מארגני קבוצות תיירות מעידים כי ההיערכות מולם במעבר זה לוקה בחסר וכי מדובר ב"סיוט". כך, מי שמעוכב לבידוק ביטחוני או מתעכב בגלל בידוקים לנוסעים אחרים, אינו מקבל עדכון על משך הבידוק או על זמן העיכוב הצפוי. לטענת מארגני הקבוצות, אין מספיק כוח אדם במעבר שמאפשר הנגשה ותיווך של המידע לתייר על התחנות במעבר ומקל על האינטרקציה של העוברים בו.
"אנחנו ממש נרתעים מהעברת תיירים דרך מסוף אלנבי", מעיד דוד סוסנר, מדריך טיולים שעובד בעיקר עם תיירים רוסים־נוצרים, שמבקשים לבקר בישראל ובירדן באותו ביקור. "ההמתנה בכניסה למסוף יכולה להימשך זמן ארוך. יש שם עומסים חריגים ואנשי המסוף בעצמם ממליצים לא להגיע לשם, אף שזה המעבר הכי קרוב לירושלים ולאזור המלונות בירדן הנמצא בחלק הצפוני של ים המלח". לדבריו, הוא נאלץ לשלם יותר בעבור שירותי VIP שיבטיחו מעבר מהיר, מה שמייקר את העלויות לתייר.
"זה המעבר הכי מהיר כי החלופה היא לנסוע כמעט עד אילת או בית שאן — אבל הוא הכי פחות נגיש לתייר. יש שם גישה שדומה למשטר צבאי ולא מכוונת לתיירים", אומר מארגן טיולים אחר. "התורים ארוכים וגורמים לנהגים שלנו לחכות זמן רב באיסוף או בהעברת הנוסעים, וגם הם סובלים מהבידוק האטי והממושך. התיירים רואים כמה מגעיל מתייחסים לפלסטינים — ולא משנה כמה מנסים לחפות על זה, זה פשוט פוגע בתדמית של ישראל".
גל מור, מבעלי אברהם הוסטל, מוסיף: "ברור שאנשי הביטחון שעובדים במסוף, אנשי רש"ת ובקרי הגבולות צריכים למלא את תפקידם ולדאוג לביטחון בראש ובראשונה, אבל לא יכול להיות שהגישה לתייר שמגיע לבקר בישראל רחוקה מלהיות מסבירת פנים ועניינית, ומרגישה יותר כמו בידוק חשודים במחסום ביטחוני רגיש".
מארגני תיירות המתמחים במתן שירותים בטיולים המשלבים בין ישראל, ירדן ומצרים, טוענים לחוסר טיפול מצד הרשויות: "אנחנו יושבים בפורומים עם נציגי רש"ת, משמיעים את הטענות, אבל רש"ת טוענת שאין לה סמכות או ריבונות על קביעת המדיניות, והיא רק ממלאת הוראות", הם אומרים. "המנהל התורן מצייר את עצמו כחסר יכולות בתמרון בין שירותי הביטחון, המכס, רשות האוכלוסין וההגירה ומשרד הפנים".
בחודשים האחרונים, בעקבות פניות חוזרות של מדריכי התיירות, נפתח במעבר חדר למדריכים, שבו הם מדווחים על קצב ההתקדמות של הקבוצות שלהם משני צדי הגבול. ברש"ת טוענים כי "בתקופות מתוחות ביטחונית או בימים שבהם התנועה יורדת באופן חד, ניתן השירות לכלל הנוסעים תוך ויסות מעברם על פי הנדרש, ברמת שירות הכוללת את כלל האמצעים והתהליכים הנדרשים למעבר".
בנוסף, מסבירים ברש"ת כי נבנה ממשק פעילות עם מארגני התיירות שבו מפיצים מנהלי המעבר תחזית על מעבר קבוצות ועומסים צפויים כדי שהם יוכלו לתזמן את מעבר הקבוצות ללא עומס ובתיאום עם הגורמים הנדרשים — הנהג והמדריכים המלווים המחכים באחד מצדי הגבול. "המידע נמצא במרכז מידע המאויש בנותני שירות כל יום עד 16:00, שקוף לכל המבקשים ובעיקר לכלל מארגני התיירות. גם נציגת משרד התיירות נמצאת במקום בימים שבהם צפויים עומסים בניסיון להקל על המעבר", אומרים ברש"ת. ואולם מארגני קבוצות תיירות טוענים כי הצעדים האלה לא מורגשים וכי המצב נותר כשהיה.
40 שקל עבור נסיעה של 2 ק"מ
תייר שרוצה להגיע למסוף אלנבי מהצד הירדני נאלץ לשלם לנהג 9 דינרים (כ–45 שקל) שיסיע אותו כמה מאות מטרים עד לשער היציאה. פלסטינים ישלמו על כך פחות מחצי. לאחר שעבר את הגבול לישראל, כדי להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה, ייאלצו התיירים לצעוד כ–2 ק"מ. הבעיה מחריפה מכיוון שבמהלך הצעדה לתחנה המאבטחים עוצרים את התיירים בשל כללים שלא מתירים הליכה רגלית באזור.
המצב הזה שולח את התיירים בעל כורחם לידיו של הזכיין היחיד להפעלת מוניות במעבר — מוניות אל־נג'ימה. החברה מחזיקה בזיכיון מ–2009 להפעלת מוניות שירות מהמסוף לירושלים.
"אין מי שמוודא ומפקח על גביית התעריף הנהוג. כך יוצא שתייר שרוצה להגיע לתחנת האוטובוס שנמצא במרחק 2 ק"מ ישלם כ–40 שקל בדיוק כמו תייר שרוצה להגיע לירושלים", מסביר איתיאל שרעבי, מנהל חברת הטיולים אברהם טורס. "המונית יוצאת רק כשהיא מתמלאת, גם אם זה ייקח שעות. הרעיון המקורי הוא שגם אם לא מתמלא — המוניות אמורה לצאת אחת לשעה".
לדבריו, "בפועל, הנהגים מציבים בפני הנוסעים שתי ברירות: או שתשלמו גם על המושבים הפנויים או שתחכו שהמונית שירות תתמלא. מדובר בנהגי מוניות שלא עומדים בהתחייבויות מול הקבוצה, גסי רוח, לא מסבירי פנים לתייר ונהנים מהכוח שלהם כמונופול. נכון שבאופן עקרוני רש"ת מכריזה שניתן להזמין מונית אחרת אבל אף אחד לא רוצה להסתבך עם השירות הקיים — וכך נשמר הסטטוס קוו".
מרש"ת נמסר: "הנהלת המסוף אינה תומכת בהליכה לתחנת האוטובוס בעיקר כי משני צדי הכביש מצויים שטחים המסומנים כחשודים במיקוש — בנוסף לתנאי החום ברוב ימות השנה. כמו כן, הכביש המוביל מהמסוף לכביש 90 צר, מתפתל, עם הרבה אזורים שבהם טווח הראייה של הנהגים מוגבל, ואנו מעדיפים שלא לסכן את שלום הנוסעים ביציאה רגלית מהמסוף.
"על פי הנחיית שר התחבורה ישראל כ"ץ, נערכנו לפתיחה רציפה של מעבר אלנבי בין ישראל לירדן 24 שעות ביממה, החל ב–20 ביוני. כ"ץ מקדם תוכניות פיתוח מואצות של המעבר באלנבי — בהשקעה של 450 מיליון שקל, שמטרתם להגדיל את קיבולת המסוף ולשפר את רמת השירות לנוסעים ומטענים, כולל בניית אולם נוסעים חדש, שיפור השירות בביקורת הגבולות, ושיפור דרכי הגישה למעבר".
בעניין המוניות נטען כי "תנאי הרישיון, כמו גם המחירים המרביים שאותם רשאית החברה לגבות מהנוסעים בקווים הנקובים, מפורטים ומוגדרים במסגרת הזיכיון. משרד התחבורה, אחראי לאכיפה תנאי ההרשאה של הזיכיון. בשלוש השנים האחרונות לא נתקבלו במסוף תלונות רשומות על מוניות השירות".
"בנסיעה באוטובוס, כדאי שיהיה לידך ישראלי שיעזור לך"
מצוקת התחבורה במעבר אלנבי קיצונית, אך זה אינו המקום היחידי שבו תיירים המגיעים לישראל נתקלים בבעיה. מלבד העובדה שהתיירים צריכים להתמודד עם כך שבמהלך השבת רוב התחבורה הציבורית בישראל אינה פועלת, ההתמצאות בנבכי התחבורה הציבורית בחלק מהמקומות בישראל נשענת על היכולת לתקשר עם עוברים ושבים — ולא על שילוט הולם.
"בנסיעות ברכבת ישראל וגם ברכבת בירושלים — אין בעיה וקל להבין מה קורה", מעידה מגדה, תיירת מהונגריה. "קריין מכריז על שמות התחנות, ויש גם כתובות באנגלית, לכן קל להתמצא. אבל באוטובוסים או בנסיעות מחוץ לערים — אתה צריך לסמוך על זה שיהיה לידך ישראלי שיעזור לך, כי אחרת קשה להבין והשילוט לוקה בחסר. מעבר לכך, בתחנת הרכבת שאליה הגעתי כדי לנסוע לשדה התעופה בדרכי חזרה היו שינויים בזמני הנסיעות כנראה בגלל עבודות תחזוקה — אבל ההודעה על השינויים נכתבה באתר האינטרנט רק בעברית, ולי לא היה מושג על כך. רק כשעמדתי בתחנה וחיכיתי הרבה מעל הזמן המשוער — מישהו הסביר לי שאני לא אצליח להגיע לשדה התעופה היום".
הגישה לים המלח, אחד היעדים התיירותיים הייחודיים בעולם והפופולריים בישראל, אינה פשוטה לתיירים. מתל אביב, למשל, פועל קו ישיר למרחצאות עין גדי ולחופי ים המלח (421), הנוסע רק פעמיים ביום: ב–9:00 וב–12:00. מי שירצה יוכל לחזור באוטובוס שיוצא ב–13:15 או ב–16:00. קו 389 הפועל מתל אביב לערד פעיל יותר ויוצא בתדירות של שלוש פעמים ביום. ייתכן כי זו הסיבה שאפליקציות הניווט ממליצות לתייר לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית בירושלים וממנה לנסוע בקו 444 לאילת ולרדת במפעלי ים המלח. הדרך צפויה להימשך לא פחות משלוש שעות, במקרה הטוב.
קו 444 נוסע מירושלים לאילת שבע פעמים ביום, ומאילת לירושלים שש פעמים ביום. גם קווים 486 ו–421 יוצאים מהתחנה המרכזית החדשה בירושלים ועוברים בצומת אלמוג, עין גדי, מצדה, נווה זוהר ועין בוקק. אך אם תרצו להגיע ליישובי דרום ים המלח, כמו נאות הכיכר — אין ברירה אלא להסתמך על טרמפים.
ואיך מגיעים מהצפון? לא מגיעים. מחיפה ונצרת אין אוטובוס ישיר לאזור ים המלח. מי שרוצה להגיע לים המלח צריך לקחת אוטובוס לירושלים או לתל אביב ומשם להמשיך באחד הקווים הנזכרים. כך, מסלול מנצרת לים המלח נמשך כארבע שעות וחצי. מטבריה כדאי לקחת קו אוטובוס של אגד מספר 961 לצומת אלמוג ומשם לעלות על הקווים מירושלים.
תיירים שיגיעו עם רכב פרטי, אגב, ייהנו מהשיפוץ הרחב ברצועת החופים ומהטיילת שנחנכו באחרונה, אותו הוציאו לפועל החברה להגנת ים המלח בשיתוף עם משרד התיירות. ואולם הם יתקשו למצוא חניון ציבורי נוח: המועצה האזורית תמר עדיין לא יצרה מספיק שטחים ייעודים לחניה, גם לא לאורחי בתי המלון. מטיילים ישראלים וזרים רבים חוזרים מהרחצה בים המלח ומגלים על השמשה דו"ח בשל חניה במקום אסור או מפני שלא שילמו על החניה.
