"מה? עוד לא הזמנתם חופשה לאוגוסט?" שאל אותי חבר בחודש מארס. "בנאדם, תתעורר! תיכף פסח ולא יישארו לכם כרטיסים. ואם יישארו תיאלצו לשלם כפול מהמחירים שמציעים כיום. אנחנו סגרנו כבר יוון בשבוע הלפני אחרון של החופש הגדול. מחיר מעולה. בקיץ שעבר הזמנו תאילנד כבר בפברואר. אבל הילדים קצת השתעממו. בכל זאת, כמה הם יכולים לעשות בטן־גב. תתעורר! רוץ הביתה ותזמין עכשיו - אחרת תשלם פי שניים".
פי שניים? פי שניים ממה? מ-15 אלף שקל? כלומר, אני צריך להוציא עכשיו 30 אלף שקל לשבוע על "חופשה" ביוון? רק כדי שהילדים יטפסו על הקירות באיזו חושה בינונית באי יווני, שבו אאלץ גם לשלם על ארוחות ביורו ולקנות כמה בגדים (בכל זאת, אי אפשר לצאת לחו"ל בלי למלא קצת את המזוודה) ביורו? גם אם היה מדובר בתאילנד והתשלום על כל החוויות המופלאות הללו היה מתבצע בבאט - עדיין, מהחשבון שלי נגרעים 15, 20, 30 אלף שקל. 15, 20, 30 אלף שקל שלא בדיוק נחים חסרי מעש מעל קו האפס ורק מחכים שאפזר אותם ביעדים אקזוטיים מעבר לים.
חול המועד סוכות, חול המועד פסח, יום הנישואים, יולי, אוגוסט. הילדים לוחצים ("כל החברים שלי היו השנה פעמיים בחו"ל"), האשה לוחצת ("במחיר של חולצה אחת בפוקס אני קונה שלוש בברלין"), החברים לוחצים ("אני בחום ובלחות של אוגוסט לא נשאר בתל אביב"). הלחץ מגיע מכל הכיוונים: חייבים לצאת לחופשה, חייבים למצוא צימר, הכרטיסים עכשיו ממש בזול. אם לא תזמין - תפסיד. ובכל אותה העת מחייך לו ברשעות מהצד השני - חשבון הבנק.
למי לעזאזל יש כל כך הרבה כסף להוציא על חופשות ונופשים בצפון, בדרום ומעבר לים? איך ישראלים מהעשירון התשיעי ומטה מגייסים סכומים כאלה וממלאים את נתב"ג בכל חופשה, סותמים את אילת ומפרנסים את כל תעשיית הצימרים בצפון? דילים! יש דילים מעולים ומי שמשקיע כמה שעות באינטרנט יכול למצוא הצעות אטרקטיביות. רק 250 יורו לאדם ללילה. כולל טיסות ונסיעה משדה התעופה לבית המלון. ובחזרה. מבצע. רק היום. מהר! אבל רגע… רגע… 250 יורו זה בערך 1,200 שקל, ואנחנו חמש נפשות שמעוניינות בנופש של חמישה לילות. זה יוצא בדיוק 30 אלף שקל. וזה בדיוק הסכום שאין עלי כרגע.
אל תדאג, זועקות הפרסומות מכל עבר, רק תיכנס לסניף, רק תוריד אפליקציה, תרים לנו טלפון, וכבר 30 אלף שקל רעננים יועברו במהירות האור לחשבון הבנק שלך. המינוס אפילו לא יידע מאיפה זה בא לו. "הלוואה" קוראים לזה במלים פשוטות. כלומר, לוקחים עכשיו ומחזירים עד צאת הנשמה. לוקחים עכשיו הלוואה של 30 אלף שקל, רק כדי שבעוד ארבעה חודשים הילדים יוכלו לטפס על הקירות בחושה ביוון במשך שבוע, שלאחריו תצטרך להחזיר בכל חודש בערך 3,000 שקל. תענוג. 3,000 שקל שייגרעו מחשבון העו"ש במשך 12 חודשים, בעוד שזיכרון החופשה יתאדה מהגוף והנפש לכל המאוחר ב–1 בספטמבר.
>> עוד בערוץ בחופש:
"ההורים של בעלי הזמינו אותנו"
יש את אלה שלא מדברים על חופשה בחו"ל. כשכולם בגינה השכונתית מחליפים ביניהם שמות של יעדים אטרקטיבים או אתרי אינטרנט שמציעים את הדילים המהממים ביותר - הם זזים הצידה בשקט ומתעסקים עם חבילת מגבונים. רגועים, שלמים עם עצמם. אל תיפלו בפח! הם לא מתכננים קמפינג זול במדבר והם לא מתחככים עם ההמון במלונות הכל כלול. ולא בגלל שהמינוס שלהם ירוק יותר משלכם.
רק בספטמבר תבינו מאיפה הם שאבו את השלווה הפנימית הזאת. רק כשתיפגשו שוב בגינה בספטמבר תגלו מה הקומבינה שלהם. "חזרנו בשבוע שעבר מטוסקנה. 10 ימים בווילה משגעת. בעל בית מקסים, מזג אוויר מושלם, בריכה בחצר. הילדים ממש בכו כשהיינו צריכים לחזור". וכמה עלה לכם התענוג הזה? ״אני אגיד לך את האמת... אין לי מושג. ההורים של בעלי הזמינו אותנו ואת האחיות שלו לכבוד יום הנישואין ה-50 שלהם. הם כאלה בסדר. לא נתנו לנו להוציא שקל. תאמין לי אפילו חסכנו. תתאר לך כמה היינו מבזבזים בארץ על קייטנה וסרטים ובילויים לילדים בעשרה ימים האלה. שלא לדבר על החשמל למזגן בבית".
חופשה משפחתית לעולם לא תבוא מתוך חופש בחירה, אלא מאילוצים, תכתיבים ולחצים. פה מזיזים יום כדי למצוא טיסה ב–50 דולר פחות (כפול חמש נפשות זה כבר 250 דולר), שם מתפשרים על בית מלון זול יותר. פה חותכים לילה ושם מדלגים על ארוחת ערב (ביורו, בדולר או בבאט). הלחץ החברתי לצאת לחופשה חזק ומתיש מהלחץ המשפחתי שמופעל על רווקים להתחתן. הם לפחות יתחתנו בסוף וישתחררו מזה. נפשם של בעלי משפחות, לעומת זאת, תישאר לנצח מעוכה בין הפטיש החברתי לסדן הכלכלי.