הכל מוכן. הרחובות ריקים, אבל זה מרגיש כמו השקט שלפני הסערה. כל רגע מישהו עומד לפתוח רמקולים, להודיע שמתחילים ולהרים את השכונה. השלטים מסביב - חגיגה: מקומות בילוי, פאבים, מסעדות, האנגרים להופעות, מעדניות קטנות, גלריות וסטודיו של אמנים, שני אורחנים, ארבעה בתי ספר (למשחק, מוסיקה, מחול וקרקס), משרד פרסום גדול ועוד כמה מקומות עבודה סטארטאפיסטים ברוחם. אם היו מכניסים את כל אלה לבלוק עירוני אחד, היו קוראים לו ברוקלין. אבל פה שקט. זוג חולף בעיניים מצומצמות על המדרכות ההולנדיות, שסופגות בהכנעה ובדממה את השמש חסרת הרחמים. איפה כולם?
אזור התעשייה הישן בשוליה הצפוניים של מצפה רמון - גם למצפה רמון יש שוליים - הפך ל"רובע דרכי הבשמים". האנגרים מתפוררים של מסגריות ונגריות אוכלסו בנטיות אומנותיות, הרחובות נסללו מחדש, יש מופעים ואמנות, יש אוכל ואלכוהול. כל כמה שבועות פסטיבל אחר. על הנייר, זה צריך להיות אחד המקומות הכי תוססים וצעירים בישראל. אבל מתי מתחילים?
פגישה מקרית
עצרנו שם באקראי בפסח האחרון למנוחת לילה, ונדלקנו. זה לא בדיוק בילוי מוקפד, בטח לא באור-חאן רובע הבשמים. אבל יש רגעים בחיים שזה בדיוק מה שאתה צריך. הילדות קלטו את זה ראשונות: שוטטות חופשית, התנסויות והיכרויות מקריות. היי! הנה ערמת מזרונים מאובקת! הנה חתול! יעלים חוצות בכיכר! כשזה לא מעונב ולא יקר, אף אחד לא מנסה לתדלק שום פוזה. אפשר להתחיל בבוקר טוב ולזרום לארוחת בוקר משותפת עם זרים גמורים. זה היה לילה אחד - ומאז חיפשתי הזדמנות לחזור. היא הגיעה די מהר - פסטיבל אינטימדבר.
השם הלחיץ אותי בהתחלה - אין לי שום קשר לרוחניקיות הטנטרית המשתמעת מהשם "אינטימדבר". זה הליינאפ שקרץ לי, עם טיפקס, נצ'י נצ', דניאלה ספקטור, לאה שבת, שולי רנד ודרומה, אבל אני עוד בשלב ההורי שמה שבאמת מוציא אותי מהבית אותי זה הרכב הילדים המופלא "ענן על מקל" "ו"בוב-קידס" - שירי בוב מארלי לילדים באדיבות גדי אלטמן וחבורתו. כשהילדות שלי בסביבה, אפילו סדנת תופים לא נשמעת לי כמו מילה גסה.
האור-חאן זה כיף זרוק - למרות שקצת יקר - אבל הפעם עשינו אפגרייד למלון ישרוטל רמון, שהפתיע אותי לטובה בכל אספקט. אפשר להאשים בזה את מפלס הציפיות שלי, שעמד על אכסניה מתוחת-פנים. הוא יותר מזה, הרבה בזכות הצוות. כשלא מצפים אי אפשר להתאכזב - זה המוטו שלי ושל התפוצה שלי - אבל אפשר גם להתפעל, והפעם לא שכחתי את זה.
איפה הפקק?
אנחנו מחפשים את "מעבר", מתחם אוהלים עם במת רוקנרול מפנקת. מין הכלאה של הבארבי התל אביבי עם חאן בארותיים. הדרך שוממת. שלושה מזדחלים בצל. אם זה לא פקוק זה לא קורה, אני ממלמל את המנטרה התל אביבית, ומתחיל לפקפק בקיומו של הפסטיבל, בקיומו של הרובע, בקיומה של מצפה רמון. לעזאזל, עם השמש הזאת גם קיומי שלי מוטל בספק. אנחנו חונים ראשונים על השער ונכנסים.
בפנים במה גדולה והאנגר מכובד, בחוץ מתחם אוהלים וסדנאות. אני נזכר שנפרדתי מהפאסון כבר במחלף חולון, בת זוגי זנחה את הביקורתיות אי שם בצומת טללים, ונהיה לנו כיף באחת. הילדות רצות ללא השגחה והכל טוב. בינתיים מגיעה שמועה שאתמול בטיפקס המקום הזה היה מלא בכמה מאות אנשים. פתאום המזרונים והכריות בקדמת הבמה כבר מתאכלסים בלא מעט ילדים. עד שההופעה מתחילה, נהיה די עמוס. מאיפה כל האנשים האלה מגיעים? נוחתים מהאוויר? מגיחים ממנהרות? לא יודע. תומר שרון מצחיק אותי מהבמה, הבירה שלי עדיין קרה, החיים טובים.
בחסות הצמצום בהיקף משרת ההורה שלי, אני חומק לביקור קטן ב"מדבר תשעשרה". פאטה מורגנה שהקימה הפרסומאית הבכירה חנה רדו באמצע הרובע לפני שלוש שנים. פיסה קטנה של הרצליה פיתוח באמצע מצפה רמון. כמעט 30 נשים מוכשרות מספקות משם מרחוק שירותי מזכירות אישית וניהול יומן לחברות גדולות ולמנהלים בכל רחבי הארץ. וזה, אומרת רדו, המעסיק הפרטי הכי גדול במצפה רמון. תקראו שוב את המשפט הזה. כמה צעדים משם, צמוד לפאב הברך - מקאן ואלי, הסניף הדרומי של חברת הפרסום מקאן תל אביב, ובעצם, הסניף הדרומי של תל אביב. שני העסקים האלה נראים, מתנהלים ומשלמים כמו שמצפה רמון לא ראתה מעולם, ואת קירות הגבס של שניהם יצקה שם (זה מה שעושים עם קיר גבס?) רדו.
בלי דחיפות
"אני מנהלת חיים של 14 אנשים. אחת יועצת ארגונית, אחד עובד בחברת אסטרטגיה. אני מתאמת להם מרחוק פגישות, מוציאה חשבוניות". עירית פרנקו משפרת ללקוחות את החיים, אבל החיים שהשתפרו יותר מכל הם החיים שלה. "זה המקום הראשון שאני מרגישה בו הערכה, משפחתיות, אכפתיות, ואפילו שכר הולם". החיבור בין תל אביב ומצפה רמון הוליד חיבור מדהים בין כשרון, חום ויעילות.
"צריך עוד להקים כאן משהו רציני סביב אמנות", אומרת רדו. "להרים אקסלרטור. עסקים דיגיטליים. האבים למתכנתים ומעצבים. תראה מה קרה לבנות שלך ב'מעבר'. זה קורה גם לגדולים. תלמידי תיכון לקורסים, יזמים ופרופסורים. הם ישנו ב'מעבר', יאכלו במסעדות, וירימו את המקום".
"מצפאים זה לא עם שיוזם ודוחף", מסבירים לי שניים על המחצלת. לא יוצאים הרבה. אוהבים לשבת בגינה, בבית, בשקט. המצע מוכן, יש מקום יפה ובתי עסק ומסעדות ובארים ובמות להופעה - אבל הדחיפה שמגיעה עם רדו מתל אביב ומהמועצה האזורית עם שרשרת פסטיבלים (תבדקו מה קורה במצפה רמון אפילו עכשיו) חשובה למקום הזה. ככה הוא זז.
הכל בשליטה
כשאני שוב יוצא השמש כבר באמצע השמיים, אבל יבש ונסבל. אנשים מתחילים להסתובב, מופעי רחוב, איש שמנגן בשמונה כלים בו זמנית כולל לבעוט לעצמו בתוף שעל הגב, לפידי אש מעופפים, אוכל, דוכנים, בירות. חנות בגדים קטנה אך שוקקת. מתחיל להיות מעניין. יש גם פרצופים מוכרים. בין הערביים זו שעת הקסם של המקום הזה. בדרך אני קולט מחצלת שמאוישת בהרבה שמחת חיים רגועה. הנה הם, כל האנשים האלה שיוצאים רק כשהשמש הולכת לנוח. מאחוריהם - פאב הברך המצומק אך עתיר האופי, שבו הייתי מוכן לבלות את שארית חיי. הופעות אקוסטיות נעימות בפנים, הופעות חשמליות מעולות בחוץ, אחלה אוכל טבעוני (גם בשר, תנוחו) ואת הבירה מזגו עוד לפני ששילמתי. רגע, הילדות. איפה הילדות. בדיוק התחלתי להרגיש בנוח, רק שזה לא יעלה לי עכשיו בדרמה מיותרת. טיפת זיעה קרה נושרת לי על הגב. או שזו הבירה. מתחיל לחפש. אוקיי. היפית בת שנתיים אותרה רוקדת צמוד לקרחנת הרוק שעל הבמה. יש וי. אבל איפה הבנדיט בת הארבע?
מרחוק אני קולט תרכובת אנושית לא הגיונית אך מעט מוכרת. מתקרב. גבר מזוקן מאוד נח על הגב, עטוף מכף רגע עד ראש במין בד הודי. לצדו חברתו. לבת שלי זה לא הפריע לטפס עליו, להישכב עליו על גבה ולשחק לו בזקן. עם הרגליים. ככה הם יושבים להם שלושתם: זוג חמוד עם ילדה ג'ינג'ית זרה שמתעללת בזקן של הגבר בעזרת בהונותיה. הכל נראה לגמרי בשליטה, חוזר לבירה.
מתכנסים סביב כסאות ומחצלות. גם בשיא, אני לא רואה פה יותר מ-120 איש בו זמנית. במלון ארגנו לנו מעכשיו לעכשיו בייביסיטר מקסימה - איזה אלופים - אבל אנחנו גילינו שבתנאים האלה, אפשר למשוך את הקטנות לרייב עד עשר וחצי בלילה. להקת שאזאמט מרימה לכולנו את האנרגיות. הגדולה מתמקמת על בקבוק בבאר. אני נזכר שלא שילמתי בכלל על הבירה מאחרי הצהריים ורץ לדחוף כסף לקופה של הברך. נצ'י נצ' עולה, המקום מתמלא במאות אנשים, אנחנו חותכים להשכבות. אחר כך ישלחו לי תמונות מההופעה המפוצצת של שולי רנד.
איך זה קורה? מאיפה האנשים באים? לאן הם הולכים? זו פאטה מורגנה תרבותית באמצע המדבר. גם בביקור השני, רובע דרך הבשמים נותר בעיניי כחידה. חידה שבא לי להמשיך ולנסות לפצח. החודש הוא מתפקד כמצפה כוכבים לילי פלוס ג'אמים בסופי שבוע. אולי עם טלסקופ גדול אצליח להבין. לגביכם, לא דחוף לי שתבואו, אני זקוק למפלט השקט שלי. אבל אם אתם בעניין, רק תורידו הילוך ובואו להרוג תורכי קטן של ערב.
הכותב היה אורח תיירות הר הנגב