אוגוסט באילת - כן או לא. והתשובה היא: כן | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
21. עשרים ואחת. שתיים, אחת. אלו היו שתי ספרות שהופיעו דיגיטלית על לוח השעונים והראו את הטמפרטורה בחוץ. לרגע לא היה ברור אם הצמרמורת על העור היא בשל הקרירות או בגלל ההתרגשות שיש דברים כאלו בקיץ הישראלי. זה קרה בשעת בוקר מוקדמת, אחרי משהו כמו שעתיים רכיבה מהמרק החמוץ-חמוץ, הבליל הזיעתי הנורא שנקרא "אוגוסט בגוש דן", כשלפתע היכה בנו אוויר בטמפרטורה של 21 מעלות, כזה שלא עבר דרך שום מסנן של מזגן. אוויר קריר טבעי, טבעוני, אורגני, ללא מגע יד חשמל. אוויר שמלטף את הפנים ואומר שלא נורא, שלפני או אחרי תקיפה באיראן, בסוף נובמבר באמת יגיע.
וזאת למרות שהמטרה הייתה אחרת לגמרי - המשימה הייתה לנסות ולהכריע בוויכוח הכל-חופש-גדולי, העימות הישראלי השנתי שבו נחרצים גורלות ומשפחות מתפצלות למחנות חסרי רחמים: אוגוסט באילת - כן או לא.
הרחק מהזמנים שבהם היו נוסעים חצי יום בכביש הערבה במכוניות נטולות מזגן עם מגבות רטובות, היום מרבית הנופשים באילת טסים אליה. ובכן רבותיי, טעות.
מה עם קצת ציונות, חינוך לאהבת המדבר ופונדקי הדרכים של yellow? הרי נסיעה בכביש 40 דרך מצפה רמון ומכתשו היא תמיד חוויה נעימה, בעיקר כשהילדים בספסל האחורי לא הולכים מכות. ובאופנוע אין ספסל אחורי, לכן אף אחד לא הולך שם מכות.
המילה "זול" לעולם לא תהיה פופולרית בעיר | צילום:
דני קושמרו
שטייניץ, בוא לשופינג
זה לוקח הרבה פחות זמן ממה שחושבים, ואחרי קצת אקסטרים של רכיבה ליד גדר המערכת החדשה מול מצרים, נחשף בפניך המפרץ הנפלא של אילת. הרים אדומים, ים כחול, וגם, הדבר הזה עם החיילים - סוללות של כיפת ברזל. פסטורלי. רק לפני שבועות ספורים נפלו פה באזור טילי גראד ששיגר לכאן ארגון אסלאמי שהומצא באיזה אוהל בדואי בסיני. ואל תזלזלו, הייתה כאן דרמה אמיתית, אייל גולן אפילו הפסיק הופעה באמצע. כי צריך לומר את זה - למרות שאסור שהתיירים ישמעו - אילת היא היום אזור עימות.
"אתם החדשות רק מפחידים את האנשים", יאמר לי אחר כך אחד המלונאים המקומיים. ככה אנחנו בחדשות, יש לנו הרגל רע כזה לספר מה קורה בארץ. מאידך, המשפט "כל הארץ חזית" מעולם לא היה נכון יותר. מעוטף עזה ועד אשקלון, אשדוד ובקרוב אולי גם תל אביב, טילים עליך ישראל.
יורדים לתוך העיר ומגיעים לכיכר המרכזית. פעם היו רואים מכאן את המפרץ הכחול כולו. היום המראה הוא של הבניין הרבוע והמכוער של הקניון הכי טיפשי בארץ, זה שלקח את המעט שנותר מרצועת החוף הקצרה של אילת, התעלם ממנו והתנכר אליו בקירות בטון אטומים ובפרסומות צעקניות.
אחרי הרכיבה הארוכה מבקשים ללגום משהו קר. ברחבה שמול הקניון שווארמייה ומעליה השלט עם השם מעורר התיאבון "השמן". שם, לידיעת שר האוצר, מחיר בקבוק תה קר הוא 13 שקלים. הבקבוק הקטן. כמעט כמו מחיר אורניום לא מועשר. בעיר ללא מע"מ. הנה, מר שטייניץ, מקום לקושש בו כמה גרושים לתקציב הלא-דו-שנתי הקרוב, עוד סיבה לבטל את פטור המע"מ הישן והמיותר בעיר שהמילה "זול" לעולם לא תהיה בה פופולרית.
חוצה את הכביש למרכז המסחרי הישן, הראשון שנבנה בעיר, זה המקורי. איפשהו בסוף האלף הקודם הזמנתי כאן כוס של רבע ליטר בניסיון להשתכר בפעם הראשונה בחיי. זה לא קרה. גיליתי אז שבשנדי אין הרבה בירה. המרכז ההוא עדיין כאן, רק שנראה כאילו מאז שנות השמונים ההן אף אחד לא העביר כאן מטאטא. שקיות ניילון על הרצפה וקירות שחורים מפיח. איכס אמיתי. היחידים שמגיעים לכאן הם רק הצעירים. פעם הם עוד היו מתעוררים כאן בשקי שינה על המדשאות לצד תיירות מסקנדינביה. העירייה סילקה אותם מכאן. היום הם שוכרים חדר במלונות הזולים הרחוקים מהחוף, ממלאים שם חדרים בחבורות של נערים ונערות בני 16 שנסעו לעשות חיים בעיר הרחוקה. אולי בגלל זה בכל מקום תראו מכוניות משטרה, מנסות לשפר את הסטטיסטיקה שהציבה את העיר לפני שנתיים במקום הראשון והמפוקפק בפשעי אלימות.
האופנוע הכי טוב בעולם מגיע גם לאילת | צילום:
דני קושמרו, גלובס
בלי אגדו בבריכה
צהרי יום באילת - עולה שוב על האופנוע והאוויר החם שורף בפנים וברגליים ובידיים, כאילו הוצב בפתח העיר מכשיר ענק לייבוש שיער. מד הטמפרטורה ששימח רק לפני כמה שעות במכתש, מראה עכשיו את הספרות 45 מעלות ומכשיר הטלפון שמחובר אל מתקן בלוח השעונים מציב על המסך משולש צהוב ומודיע שעד כאן, שבחום כזה הוא לא יכול לעבוד. ובכל זאת, על החוף דרומה, רגע לפני המסוף של טאבה, ריכוזי אוהלים. עשרות משפחות ששומרות על המסורת שהייתה פעם נפוצה הרבה יותר, כאלו שהחליטו לוותר על התענוג היקר והממוזג של המלונות ולחיות על החוף. בטמפרטורות האלו זה מעשה ראוי להערצה כמעט. אבל הם המיעוט. הרוב מסוגרים בבתי המלון.
יש לי חיבה, שלא לומר סטייה מוזרה, למלונות הישנים הראשונים של העיר, שאף אחד לא חוגג לה את יום ההולדת העגול של 60 שנה שמגיע לה בימים אלו. רוכב למלון הקטן שאותו הפכתי לביתי ברכיבות הקבועות שלי דרומה. "אבא שלי בא כעולה חדש מדרום אפריקה בסוף שנות השישים והקים את המלון הזה", אומרת לי בתו. היא לא גרה באילת, קופצת לכאן מדי פעם לראות איך העסק שהוריש לה אביה מתנהל. "אלו היו המלונות הראשונים שהוקמו באילת: קיסר, הסלע האדום, מוריה, אמריקנה ובקעת הירח, כל אחד היה שייך למשפחה אחרת. כל עניין המלונאות היה אז מאוד משפחתי, העיר הייתה אז קטנה מאוד. היא הייתה שלנו, מסחרית פחות".
פוסע לחדר וחושב שככה אני מעדיף את המלון שלי באילת. לא יותר משתי קומות, בלי מאות חדרים ואלפי אורחים, ובלי צוות אגדו אירובי שידרוש ממני להתחיל להתעמל בבריכה. הולך לנוח מחויך ומתעורר בבעתה. בום בום בום, מגיעים צלילים מהבריכה ועכשיו מוכרחים, אבל מוכרחים להיות שמח. זו מוזיקה שלעד תהיה שילוב בין משהו מזרחי להרבה אוץ אוץ אוץ ודי.ג'יי עילג. הנה, גם למלון השקט "שלי" זה הגיע. נדמה שזו תופעה ייחודית לישראל, אי ההבנה שרעש הוא מטרד, שאנשים שיוצאים לנופש נמלטים מקקופוניה ורוצים שקט. ואולי אני המיעוט והרוב חושב אחרת.
אז אילת בקיץ - כן או לא? הרי סיני נלקחה מאתנו, בטורקיה לא אוהבים אותנו, ועקבה זה להרפתקנים של ממש. האופציות הולכות ומתמעטות. אילת בקיץ, כמו כל עיר נופש אחרת, יכולה להיות צפופה ומעיקה, אבל יש לעיר הזו גם את הקסם שלה, בעיקר את החום שגורם לך להאט לרגע, לעבוד פחות, לקטר יותר. כי העניין הוא רק למצוא את המקום הקטן שלך, את המלון והחוף הנכונים ואת המסעדה המתאימה, את המקום שבו תרגיש נוח, שבו תוכל באמת לנוח. אני בכל מקרה אמשיך להתלונן, ולשוב לכאן. כרגיל.
דוקאטי מולטיסטראדה 1200S
"נכון שזה האופנוע הכי טוב בעולם?", שואל אותי איש המכירות. מה אני אמור לענות לו? הרי זו שאלה מוזרה, קצת ילדותית, כי הרי כשמדובר בכלי רכב מה זה "הכי טוב?". הכי טוב לעיר הצפופה? לרכיבות ארוכות לאילת? לשטח? אין דבר כזה "הכי טוב". זו שאלה כללית מדי, אבל המולטיסטראדה, כמו תרגום שמו האיטלקי רב-הדרכים, יש לו דרכים רבות לומר שהוא אוהב, ושאתה אוהב אותו. כי המולטי הציב רף חדש בגזרה החלושה משהו של הדו-שימושי-תיור הכבדים, כשנתן להם בעיטה בעוצמת Vטווין של 150 כ"ס, כוח חסר תקדים בקטגוריה. המתחרים עדיין מנסים, ללא הצלחה, להתיישר לפי המדד החדש.
המולטי הוא אופנוע שאי אפשר שלא להתרגש ממנו, הוא חזק וספורטיבי, הוא נוח ורב משימתי, הוא כזה שגורם לך להשתדל שלא להיגרר לקלישאות מביכות. יש לו שילדה ומתלים שאין טובים מהם, אופנוע שמדבר לאופנוענים שלא ירצו לרדת ממנו. הטענה היחידה היא בעצם יותר חשש מעודף האלקטרוניקה שלו - אני אוהב את המפתח תקוע בחור שלו, ולא נמצא בכיס בפחד התמידי שיתעופף משם.
