חגי שלמה, מנהל שמורת נחל שניר (או חצבני, מה שתבחרו), פוסע בתוואי המוכר על שביל חדש, עשוי מדק עץ חדש שנבנה אחרי השריפה שהשתוללה כאן בקיץ. מגיעים לצומת משולט. "לא זוכרת את השילוט הזה", אני אומרת לעצמי ונגררת אחריו, תוהה ביני לביני, "מעניין מה זה 'שביל החורף' הזה, ומי זה לעזאזל טפליין...". בצעדים הראשונים דומה השטח ליתר השמורה, וצמחייה עבותה סוככת אותו. אבל פתאום הוא נפתח ומתרחב. אני מבינה שמשהו טוב התרחש כאן בזמן שנעדרתי. מרחוק רואים לוח עץ רחב. כעבור עיקול נוסף צץ מולנו משום מקום מאגר מים מדהים (להלן טפליין) וקריאות ההפתעה וההתפעלות שלנו הבריחו את להקת המגלנים במשק כנפיים.
מסתור ציפורים חדש ויפה
לוח העץ, שעליו ציירה בחן רב מירי לשם איורים מקסימים לזיהוי הציפורים השוהות באגם, מתגלה כמסתור ציפורים חדש ויפה, עם פתחי הצצה בגבהים שונים. בתוך שניות תפסתי עמדת הצצה, ושמחתי על המשקפת שקיבלנו בכניסה, שלא לחינם נסחבה. בצד השני מתגודדים המגלנים מחדש. חסידה שחורה יחידה טובלת במים, ושני פרפורים משחקים בתופסת.
מאגר הטפליין הוא אחד בסדרת מאגרים שנחפרו בזמן שקו צינור הנפט באזור עוד פעל. בעקבות פיצוץ בצינור החליטו להקים לאורכו מאגרים, לניקוז הנוזל היקר במקרה של תאונה נוספת. אבל כבר שנים שנפט לא זורם בצינור, והמאגר מתמלא בחורף במים ומושך אליו עופות.
"ועכשיו לתצפית", פוקד חגי. הגבעה ממול אמנם מוריקה ויפהפייה, אבל לא גבוהה דיה, ושוב אני סקפטית. אנחנו מאגפים את המאגר ממערב, רואים לוטרה משחקת במים ואנפה שמחפשת משהו לאכול. הטיפוס על הגבעה קליל. רקפות וכלניות פזורות בין העצים המרווחים, ועלים של תורמוסים רומזים שבקרוב ישתוללו כאן בכחול-סגול.
אני מפנה את הראש לאחור ומחייכת לעצמי בסיפוק, ידעתי - אין כאן מספיק גובה. ואז חלה תפנית, ובמקום להביט דרומה חגי מוביל מערבה, ואני, במשבר ניווט, מגלה בתוך כמה רגעים את הפלא. קצה הגבעה ניצב כמה עשרות מטרים מעל זרימת נחל שניר, שפתאום נגלה לעינינו במלוא הודו, סוער ושוצף מצפון לדרום. קולות של תדהמה והתפעלות פורצים מאיתנו, והמצלמות מקליקות בלי הכרה.
ממול התחילו לפרוח מטעי האפרסקים של מטולה, ובכל יום שעובר הם ורודים יותר. רק פתחת עמק החולה הסתתרה מאחורי מסך ערפילי דק. לולא השמש שאיימה לסיים עוד יום עבודה בצד הזה של הכדור, היינו נשארים שם עוד ועוד, מהופנטים אל הנוף.
מחכים לסחלבים
שביל החורף החדש נפתח החודש (פברואר), והוא מאפשר למטיילים, שלרוב פוקדים את השמורה בקיץ, לראות גם פנים אחרות - יפות לא פחות. השטח מצפון עבר כמה ידיים, ומשהגיע לידי רשות הטבע והגנים קיבל טיפול ונפתח לקהל. ההליכה קלה והנוף מרהיב. אפשר אחר כך לרדת לנחל לראות את הזרם ניגר בעוז ואת הדן מתמזג עם השניר.
אגב, את אחת החלקות, שהתאפיינה בסבך סמיך של שיחי פטל, קיצצו וגזמו כדי לאפשר לצמחים חד-שנתיים לבצבץ ולפרוח. באביב צפויים לצוץ כאן סחלבים, אז נצלו את הזמן ורוצו לחלקת האלוהים הזו - ויפה שעה אחת קודם (14-27 שקלים, טל' 04-6950064).
משם קפצנו לחורשת טל, שידועה באלונים העתיקים שלה ובקיץ במי הקרח שבהם רחצתי בילדותי. בחורף היא מתקשטת במרבדי כלניות פרועים. אזור הלינה נצבע במשטחים ססגוניים שרק כלניות יודעות לספק: אדום, סגול, לבן, כחול וורוד. לינה ומים אין בחורף, אז הכניסה מוזלת ואפשר לעשות גם פיקניק בתוך כל היופי (11-18 שקלים; טל' 04-6942440).
לינה חלופית יש לא רחוק משם, בקיבוץ שניר, מהמופרטים הראשונים, שהוסיף הרחבה קהילתית וגם הצליח לחבר את החומר האנושי ליחידה הומוגנית. חדרי האירוח הוסבו ל"סוויטות" מעוצבות, שאינן גדולות אבל מתוקות להפליא. בחלל הכניסה יש ספה גדולה נפתחת (לילדים)ומטבחון מצויד שהושקעה בו מחשבה, ג'קוזי במקלחת, וחדר הורים עם מרפסת נהדרת לנוף. המחירים שפויים, וכוללים ארוחת בוקר מדוגמת בחדר האוכל הישן ששופץ בטעם (650-750 שקלים לזוג, 120 שקלים לילד; טל' 04-6952508).
הצ'ופר בקיבוץ הוא יוסף הגלילי, שמציע טיולי ג'יפים בסביבה, ופותח את הראש ואת הלב (ואת שערי מטע האבוקדו), ולוקח לפינות שאחרת קשה להגיע אליהן (טל' 052-2727373, 04-6952401). עוד אטרקציה ייחודית היא שמירה ינקו-נוריאל, יפנולוגית שמעבירה סדנאות יוגה צחוק וסושי בהרבה חן ובלא מעט כסף (1,000 שקלים לסדנה! טל' 050-8535888). אבל האטרקציה העיקרית היא הירוק-הירוק הזה של הגליל העליון. כל-כך ירוק, שבא לקפוץ בעשב הרך, להתגלגל בו ולנשום אותו עמוק.