- מה נהיה? מה זו התנוחה הזו? הפכת להיות בריג'יט בארדו? את כבר בת 43!
- אוי, סתום כבר. על פחות מזה התגרשתי.
- וואלה, צודקת.
אז כן, רבים מרימים גבה כאשר הם שומעים זאת, אבל אני והגרושה שלי, ע', יוצאים אחת לשנה לחופשה של שלושה ימים עם הילדים.
"והילדים? הם לא יתבלבלו?" מצקצקים בלשונם הנשמות הטובות. אז לא, הם לא. זה בטח פחות מבלבל מהדבר המוזר הזה שנקרא "נישואין". אבל עזבו אתכם מפילוסופיה בגרוש. הפעם עלינו צפונה, לחופשה שווה בהחלט באמצע בגליל.
קייק, אומגה וקולקציית חליפות
בלי מילים מיותרות, קמנו ביום ראשון בשמונה לפנות בוקר, העמסנו את מה שצריך להעמיס על האוטו ועלינו צפונה, אל עבר התחנה הראשונה שלנו: קייקי כפר בלום. כי אם כבר "אטרקציה", אז עד הסוף.
שעה בדרך, ו-ע' ואני כבר מפנטזים על מחיצת זכוכית בין המושב הקדמי לאחורי ברכב, כמו בלימוזינות האלו שרואים בסרטים, שבהן הנהג לא שומע מה קורה שם מאחור. סביר להניח שבעוד יומיים וחצי, נפנטז על מחיצה כזו גם בין המושבים שלנו.
בסוף הגענו.
הפעם האחרונה ששטתי בקייק בנהר הירדן, היתה בימי רווקותי, אי אז לפני מאה, מאה חמישים שנה. באתי עם חבר, רבצו שם כמה קייקים מאובקים, קופה רושמת ואבטיח קר. עלינו על הקייק המרוט, התמסטלנו קצת, נפלנו למים, משינו את עצמנו, נפלנו למים שוב, ואיכשהו הגענו לנקודת הסיום. כיף.
אבל דברים משתנים. לפחות במתחם שאליו הגענו הפעם. בקייקי כפר בלום הכל מתוקתק. יש אפילו לוקרים אישיים וצלם שניצב לצד מפל קטן – מתעד את הצווחים, שמאוחר יותר יוכלו לרכוש את התמונה שתחכה להם בנקודת הסיום. אמריקה.
שאטל זריז יוצא מכאן אחת לכמה דקות, לוקח את השטים לאזור בית הלל, ומשם הם יגיעו בחזרה לנקודת ההתחלה. עניין של ארבעה ק"מ או שעה ורבע. בבית הלל עברנו הדרכת בטיחות קצרה ואז, לפני שעולים על הקייקים והסירות המשפחתיות, לוקחים חליפת הצלה. בינינו, שלא כמו חליפה אמיתית, באמת שאין צורך להתעכב על הצבע. תפקידה של חליפת הצלה היא להציל. ככזו, היא יותר "הצלה" מאשר "חליפה". הסברתי את כל זה בעדינות ל-ע', אחרי 10 דקות תמימות שבהן היא בחנה לעומק את הקולקציות השונות. הסברתי, ונזקקתי להצלה בעצמי.
זו תחילתו של היום הראשון, עדיף שמעתה אשתוק.
הירדן, מצדו, היה הרבה יותר קואופרטיבי. הילדים צווחו מאושר. הקטן (5 וחצי) שאל מתי נטבע, הגדול (9) תפס פיקוד על המשוטים. בינינו, המשוטים הם עניין דקורטיבי. כמו תרופת דמה שנותנים להיפוכונדרים. הרי הירדן ייעשה את הדרך איתכם כך או אחרת. מצד שני, אם הגדול יגלה את זה, הוא ישתמש במשוטים לצרכים אחרים. להכות את אחיו, למשל. עדיף שאשתוק. שוב.
אז הירדן היה אושר גדול. באמת. אפילו עברנו בהצלחה את מפל הצווחות המפורסם.
אחרי שהגענו והזדכינו על הקולקציה, הקטנים רצו לעשות אומגה. קטנים תמיד רוצים לעשות אומגה. האומגה בפארק החבלים "טופרופ", במתחם קייקי כפר בלום היא אומגה עם טוויסט: גולשים ממגדל גבוה לאורך 90 מטר הישר לתוך המים. הגדול עלה ועשה. הקטן עלה וסירב. המדריכה שמשלחת את הילדים מלמעלה גילתה סבלנות ראויה לציון. אפילו אני כבר הייתי מתייאש וטופח לו על הכתף קצת יותר מדי בכוח, כדי שנגמור עם זה כבר. בסוף הוא הסכים, וניתר אל עבר האופק. ואחרי הכל, הייתי חייב להודות שבחיים שלי ראיתי אותו כה גאה בעצמו, צועד עם רתמת הביטחון אל מחוץ למים, בצעדים איטיים ובטוחים, וחיוך ענקי. כמו בסרטים האלה, שבהם רואים את האסטרונאוטים צועדים בהילוך איטי לעבר מתקן השיגור. זחוחים מאושר.
האמת, אני די מחבב את הילד הזה. גם את השני.
לדעת עוד: קיאקי כפר בלום.
פסטורליה בפסטורל
השם הזה,"פסטורל" – כמה מתאים לזוג גרוש. זוג גרוש עם שני בנים שעבורם "24/7" אינו רק מספר אלא מציאות מתמשכת. ומתמשכת.
אבל בואו נתחיל מהשורה התחתונה: תשכחו ממה שנקרא "אירוח קיבוצי". נכון, מלון פסטורל שוכן בקיבוץ (כפר בלום), אבל מדובר בליגה אחרת. למעשה, פסטורל – שאגפיו פזורים על מדשאות ענק מטופחות - הפך לאחרונה למלון הראשון במלונאות הקיבוצית בדירוג הגבוה ביותר. תבחינו בכך באגף הבוטיק, שנחנך לא מזמן ומציע חדרי אירוח מעוצבים לעילא, בחדר האוכל, בו מוגשות ארוחות מפתיעות, במרכז הספא המפנק וגם בתכנים הרבים שמציע המלון: יש כאן סופי שבוע מוזיקליים ("פסטורליה בצלילים", הנערכים כל השנה) וגם אירועי תרבות העונים לשם "פסטורליה במילים" - סדרת מפגשים לשוחרי מידע, הכוללת מפגשים עם מומחים בנושאי כלכלה, חברה, חוץ, בטחון ואסטרטגיה, הגיון ורגש.
אבל עם כל הכבוד לחברה, אסטרטגיה והיגיון, מה שעניין את הקטנים היה סדנת הזוחלים שנערכה בערב הראשון שלנו כאן. אם ילד רגיל צועק בהתרגשות להוריו: "וואו! זו פעם ראשונה שאני נוגע בנחש!", הגדול שלי יצעק בהתרגשות: "וואו! זו פעם ראשונה שאני נוגע בפיתון הודי!". הקטן, מצדו, העדיף את הנחשים הקטנים יותר, "כי יש להם לשון נורא מדגדגת!". הגדול ענה ש"נחשים קטנים זה לבנות!". פרויד, אוי פרויד.. כמה שהוא היה עושה מזה מטעמים.
לדעת עוד: מלון פסטורל
אדרנלין, רכבל למנרה ופיות ביער
קריית שמונה. לא בדיוק עיר תוססת. זו הסיבה שנדרש היה הרבה חזון בכדי להקים בפאתי העיר את מתחם "צוק מנרה". כיום – 15 שנים אחרי - זה נראה הכי טבעי לעצור כאן עם ילדים, אבל פעם? היית צריך להיות מטורף אמיתי כדי להציע לאיזו מועצת מנהלים הצעה שנשמעת ככה: "קריית שמונה? מעולה! בואו נרים פה רכבל לקצה הצוק, נעשה קצת סנפלינג, אומגות, טרמפולינות, קיר טיפוס, מסעדה קטנה. חבר'ה, אנחנו הרי מדברים על קרית שמונה! בטח שזה יעבוד!".
בינינו, עובד. עובד יופי. עבור המעטים שלא מכירים: מדובר במה שקרוי "מתחם אקטיבי לכל המשפחה", וככזה, מוצעות בו שלל פעילויות, רובן אתגריות, אבל לא רק. ואם תבואו מוקדם בבוקר, החוויה תהיה הרבה יותר, רגועה. למרות האקסטרים.
התחלנו עם מגלשות ההרים. ע' סובלת מפחד גבהים וגם מפחד מהירויות. מצד שני, היא סומכת עלי בעיניים עצומות. לכן היא לא קוראת את האותיות הקטנות. גם לא את הגדולות. גם לא שלטי ענק שעליהם כתוב "אקסטרים". לכן אמרתי לה שהקרונית שאליה נכנסה הרגע תביא אותנו לתצפית נוף יפה, ואז גם תביא אותנו בחזרה לנקודת ההתחלה בעדנה. כמו רכבת ישראל, רק הרבה יותר לאט.
חמש דקות אחרי, ואני שומע אותה צורחת. אז כן, היא היתה צריכה להיות יותר נחמדה בעניין של אתמול, עם חליפות ההצלה.
ואז הילדים שלחו את עצמם לטרמפולינות, ואז שוב, ואז שוב, ואז הורדנו אותם משם בכוח. השלב הבא: עלייה ברכבל (הארוך בישראל, אגב), אל מרומי המצוק. הגענו לתחנה העליונה בדיוק בעת שעמד להתחיל "סיור מזמר בחורש". אז אל תרימו גבה ואל תשלחו אותי בחזרה לשנות ה-70 – אבל סיור מזמר בחורש זה יופי. אתה שומע סיפורים מגניבים על צמחים ובעלי חיים שמתגוררים פה, ואז שומע שיר. אתה צועד ביער קסום שאגדות מספרות שיש בו פיות, ואז אתה שומע שיר נוסף. בסוף מגיעים לתצפית מדהימה על עמק החולה, ושומעים עוד כמה ממתקים למוח. וכולם הולכים יחדיו בלב החורש, מהופנטים, אחרי החלילן מהמלין. או הגיטריסט ממנרה. זה לא באמת משנה.
לדעת עוד: צוק מנרה.
קטיף, שוקולד והתפרצויות געשיות בגולן
היום השלישי הגיע, וכעת עולים לגולן – חבל ארץ סחוף רוחות שתמיד כיף לי לבקר בו. זהו מקום שבו הציניות נעלמת (אלא אם אתה מצטייד בגרושתך ושני ילדייך). תחנה ראשונה: "בוסתן בראשית בגולן", השייך לקיבוץ עין זיוון – מעצמת תיירות מקומית שלא נחה לרגע על שמריה.
לפני לא מעט שנים, קם בניו זילנד איש אחד והמציא את העניין הזה שנקרא "קטיף עצמי". לפני 16 שנים, העתיק יזם מהקיבוץ את הקונספט, ושכלל אותו לכדי יצירת הזוּלה האולטימטיבית. אז נכון, לכאן באים כדי לקטוף ישר מהעץ, אבל גם כדי לרבוץ שעה ארוכה בערסל תחת שדרת עצי התותים, או להתחבא מהעולם בתוך פינות סודיות שנטועות במתחם הענקי הזה.
אמצע אוגוסט, ולכן אנו נשלחים לקטוף שזיף סורי וגם תפוחים. אחד הדברים המשעשעים בקטיף פירות הוא האפשרות לצותת לעירוניים מושבעים שמגיעים הנה. תתפלאו לאילו דברים מצחיקים תיחשפו. הייתי מספר לכם מה שמעתי, אבל אין סיכוי שתאמינו לי. תגיעו, תקשיבו.
בכל מקרה, כדאי לדעת שיש פה גם סיורים בטרקטור שמהם רואים היטב את סוריה השכנה, סדנת אפיית פאי עם הפירות שקוטפים ושפע של פעילויות נוספות שילדים יאהבו. אך כאמור, לב העניין הוא הקטיף העצמי. וכאשר הקטן שמע ש"אפשר לאכול ישר מהעץ", הוא אכן ניסה זאת. מילולית. כלומר, לאכול את התפוח בעודו תלוי על הענף. תזכורת לעצמי: מתישהו אנחנו חייבים להתייעץ עם איש מקצוע.
לדעת עוד: עין זיוון.
בעין זיוון, אגב, מומלץ לקפוץ למרכז המבקרים "דה קרינה", לערוך סיור מודרך במפעל הבוטיק המייצר שוקולד באופן ידני, ובעיקר – להתנסות בסדנת שוקולד. הילדים יצאו מכאן עם יצירה מתוקה נהדרת, שאבא שלהם אכל להם כי הרגיש שרמת הסוכר שלו יורדת. היום השלישי לטיול, אתם יודעים.
לדעת עוד: דה קרינה.
כולם יודעים שרמת הגולן רחשה בעבר פעילות געשית. כיום, תלי הגעש שלה רדומים. אבל שימו לב לשוס הבא: "רדום" זה לא "מת". "רדום" זה משהו שיכול להתעורר. הדחקתם את זה, נכון?
בכל מקרה, גם אם אתם לא ממש בעניין של גיאולוגיה, אל תוותרו על ביקור באתר חדש הקרוי "הפארק הוולקני אביטל", שנחנך לפני מספר חודשים. משפחות אינן נדרשות לשלם בכניסה, והן זוכות לקבל סיור מודרך מאלף במתחם סוריאליסטי למחצה זה: מחצבה נטושה שהפכה לפארק המדגים את עברו הגעשי של הגולן. כל זאת בעזרת גבעות שנראות כהרי געש, שלטי הסבר ואפילו קצת פירוטכניקה. בלילה, אגב, הכל כאן מואר באורות צבעוניים. מומלץ בחום.
לדעת עוד: הפארק הוולקני אביטל. הגעה מכביש 98, ק"מ אחד צפונית לצומת עין זיוון.
זהו. עוד חופשה שנתית עם הגרושה והילדים הגיעה לסיומה. "אצלנו, במקום צו הרחקה, אתה מקבל ממני כל שנה 'צו הקרבה', תרתי משמע", היא אומרת לי בחיוך בעודנו עושים את דרכנו בחזרה הביתה. לשני הבתים שלנו.