אם עד לפני כמה חודשים היה נראה ששום דבר לא יעצור את המכונה המשומנת היטב הזו, משבר הקורונה הוכיח מעל לכל ספק את ההיפך: ענף התעופה נמצא כנראה בתחילתה של מציאות אחרת לגמרי ממה שהכרנו. כל התפיסות, הנחות העבודה, המודלים הכלכליים ואפילו התכנונים קדימה, מצריכים כיום חשיבה מחודשת מן היסוד. ולא, לא מדובר רק על האם עדיף יותר נתיבים או פחות נתיבים, או האם כדאי לבחור ב-Airbus 350 או ב-Boeing 787. מה שעומד על הפרק הוא האם המודל התעופתי כפי שהכרנו אותו קודם לכן בכלל יכול לעבוד בימים שלאחר הקורונה. האם הנוסעים יחזרו לטוס בקצב דומה או כזה שאפילו מתקרב לקצבים שהורגלנו אליהם. האם הענף בכלל רלוונטי כמו שהיה עד לפני כמה חודשים ספורים?
הכתבה פורסמה במקור באתר המתמידים
בתחילת משבר הקורונה, הייתי בדעה שמדובר במשבר זמני, שלא יכול להוות נקודת מפנה משמעותית על הענף. סברתי שהענף כל כך חזק ועוצמתי שהוא יידע להתמודד עם משברים גדולים. לא סברתי זאת בגלל שחשבתי שהקורונה תחלוף במהרה. ממש לא. האזנתי בקשב רב לדבריהם של המומחים הרפואיים שאמרו בפירוש שזהו משבר ארוך, ושלפנינו חודשים ארוכים של התמודדות. לכן, לא הקלתי ראש בהתמשכות המשבר, אך עדיין חשבתי שענף התעופה יידע לשרוד את זה, ובגדול – הכל יחזור במהרה לקצבים שהורגלנו אליהם, ברגע שיימצא חיסון או שהקורונה תתפוגג מעצמה.
ובכן, דעתי השתנתה, אבל האמת היא שזה לא כל כך בגלל עצם הקורונה. כלומר, לא באופן ישיר בגלל הקורונה.
בשבועות האחרונים מקננת בי המחשבה שעולם התעופה עומד לחוות שינוי עמוק ויסודי גם אם חברות התעופה יישרדו את המשבר. אני מתחיל לחשוב (שלא לומר לחשוש), שהענף מתחיל לאבד נפח מסוים, חלקי לפחות בינתיים, מהרלוונטיות שלו. זה מוזר לומר זאת בקול רם, אבל אולי, בעצם, ענף התעופה כבר לא כל כך רלוונטי כמו פעם?
נחזור כמה חודשים אחורה: במשך חודש אחד נוסעים כדוגמתי היו ממריאים ונוחתים 6-10 פעמים בממוצע. יוצאים בראשון או בשני, חוזרים בחמישי-שישי. וחוזר חלילה. מידי כמה פעמים גם נאלצים לבלות weekend בחו"ל. מידי כמה חודשים טיסה אחת תנחת כמה שעות בודדות לפני שהטיסה הבאה תמריא. קרה לי יותר מפעם אחת שחזרתי הביתה מטיסה בשעות הערב, רק כדי להתעורר כמה שעות מאוחר יותר ולצאת שוב לשדה. במהלך חודש שגרתי, יוצא שישנים, עובדים ואוכלים בערך שליש מהזמן בחדרי מלון. את הטיסות מעבירים בסטייל. מחלקות יוקרה, תפריטי יינות, שמפניות בטרקלין ועוד כהנה וכהנה תענוגות.
אבל לכל הטוב הזה היה מחיר. ראשית, זה עלה כסף ולא מעט. אבל מעבר להיבט הכלכלי, המירוץ הזה היה כרוך בג'ט לגים, לילות הפוכים, עייפות מצטברת, נזקים בריאותיים גלויים וסמויים ועוד. במילים אחרות, המירוץ אל הסטטוס היה מאוד מהנה, אך יוקרתי ככל שהיה, הוא לא היווה ולא יכול להוות תחליף יעיל כלכלית, ראוי, ובריא, למיטה בבית.
אם ניכנס אל מוחו של הנוסע המתמיד של עד לפני כמה חודשים, נגלה שעבורו המירוץ הזה היה מהנה ואפילו נחמד על אף המגרעות, אבל מעל לכל הוא היה במובן מסוים הכרחי. הרי לא נוסעים 12 שעות לצד השני של העולם רק כדי בשביל אשכול ענבים בלאונג'. נוסעים כי צריך. יש עובדים לנהל, יש משימות לבצע, יש פגישות, יש כנסים. כלומר, לפחות מרבית הנוסעים המתמידים לא ממש בחרו את המציאות הזו, היא נכפתה עליהם. ומכאן, שסדר הפעולות היה קודם כל צורך בהתניידות ובטיסות, ורק אז הגיעו גם התענוגות וההנאות הקטנות בתהליך. אלו הגיעו כדי להקל ולרכך מעט את אי-הנוחות שבלא לישון בבית. וכהערת אגב אציין, שבמובן מסוים בשביל לא מעט אנשים,התהפכו היוצרות, וההנאות והתענוגות הפכו לפעמים ללב העניין כולו, גם כשלא באמת היה צורך להתנייד ממקום למקום.
אלא שמשבר הקורונה עשה כאן משהו. במקום שהנוסעים המתמידים יהיו כפויים להתנייד ולטוס ממקום למקום, בפעם הראשונה נכפה עליהם שלא לטוס ולהתנייד ממקום למקום. לפתע הנוסעים המתמידים הונחו להישאר בבית, לאכול אוכל של בית, להתקלח עם שמפו וסבון קבועים, ואפילו, מי היה מאמין, לנהל לו"ז סדור יחסית. שעות קבועות לשינה, שעות קבועות להתעוררות, ארוחות מסודרות וכך הלאה.
מעל הכל, המשבר כפה על הנוסעים המתמידים להתגבר על הצורך בהתניידות ממקום למקום בשביל הפעילות העסקית שלהם. וכשזה קרה, הנוסעים המתמידים גילו שהשד לא נורא כל כך. אפשר לנהל פגישות מרחוק, אפשר לבצע ועידות וכינוסים אונליין, אפשר לתת משימות גם מרחוק, ואלו למרבה ההפתעה בכל זאת יבוצעו במועדן. ובכלל – אפשר לעשות כמעט הכל מרחוק, וזה עדיין יוצא בסדר גמור.
כשהאסימון הזה נפל, והוא נפל אצלי ואצל קולגות ועמיתים רבים שאני משוחח עמם, בישראל ובחו"ל, לא כל כך בטוח שהענף יהיה מאוד רלוונטי כמו כפעם כשכל זה ייגמר. כלומר, אם הכל מתנהל בסך הכל בצורה תקינה מרחוק, למה צריך לבזבז כסף רב, למה צריך ג'ט לגים, לילות ללא שינה, ארוחות לא מזינות ובעיות אחרות?
מצד שני, אני רוצה גם לסייג מעט. אני לא סבור שהענף איבד לחלוטין רלוונטיות. אני גם ממש לא חושב שנוסעים מתמידים לא יצטרכו לטוס ולהתנייד בכלל. אני בוודאי שגם לא מתייחס כאן לכל הנוסעים שצורכים שירותים תעופתיים, לרבות כמובן תיירים ונוסעים מזדמנים, שהם, ככל הנראה, יחזרו במוקדם או במאוחר לטוס. אני רק טוען, שעבור אחד הפלחים המרכזיים של הענף – פלח הנוסעים המתמידים – הצורך התעופתי כנראה ירד בעקבות התקופה האחרונה, ובתור נוסעים מאוד משמעותיים לענף, הדבר די הופך את הקערה על פיה. ענף התעופה כבר לא יחזור להיות כפי שהיה קודם לכן, ולראשונה, נדמה לי, שכלל לא בטוח שהוא צריך לחזור.
הכותב הינו נוסע מתמיד באל על במעמד פלטינה וטס כבר 15 שנים בעולם. באתר שפתח - "המתמידים" הוא משתף מהניסיון והידע שצבר בנסיעות שלו.