מספרים ש"דלפק המשוגעים" בנתב"ג הוא מקום קסום שלא מתאים לכל אחד או אחת. אותם יחידי סגולה שנחשפים אליו הם אלו שלא מאמינים בתכנונים ארוכים ורוח ספונטנית מנשבת בעורקיהם בדרך קבע. עוד מספרים שאבירי ההרפתקה רתומים למזוודה קטנה ובה בגדים חמים וקרים, כי אין לדעת לאיזה יעד אקזוטי יפנה אותם הדלפק. הדבר היחיד שכן ידוע הוא שהמטוס ממריא, עכשיו, או שאתם עליו או שאתם מחכים להרפתקה הבאה. רק לקנות כרטיס ולטוס אל עבר הלא נודע.
הייתי חייב להבין האם הדלפק הזה הוא אמיתי או פנטזיה שמתרחשת רק בסרטים הוליוודים ובראש שלנו, ובמילים יותר פשוטות - האם אפשר להגיע לנתב"ג ופשוט לטוס ליעד הראשון שיש לו כרטיס זול.
אז נסעתי לשדה התעופה רתום למזוודה, כי מספרים שהדלפק מתגלה רק לאלו שרוצים אותו באמת, וכמו צייד אוצרות התחלתי לחדד את כל חושי העכביש שלי. הצעד הראשון שלי היה לבדוק בעמדת המידע – אינפורמיישן. אם יהיה משהו שיודע על "הדלפק המשוגע" משהו זה החבר'ה מאחורי הזכוכית והאות i שמתנוססת מעל ראשם.
בדלפק ישב בחור צעיר בערך בגילי (30), בכל העולם בעמדות האלו עובדים רק אנשים מבוגרים עייפים כאלה, ואצלנו, הפתעה, בחור צעיר וחייכן. שאלתי אותו אם הוא מכיר את ה"דלפק המשוגע" והוא הסתכל עלי כמו כלב שמנסה להבין את העברית שלי, האוזניים התחדדו והראש נטה ימינה. אחרי התגובה שלו נפל לי האסימון: אסור לי ככה לצעוק את שמו של הדלפק לשווא. אז שאלתי בערמומיות: "איפה יש מקום לקנות כרטיסים בדקה ה-90". הוא חייך והפנה אותי לקומה 2, בין איפה שממריאים לאיפה שנוחתים עם בלונים (למה זה טוב כל הבלונים האלה?!).
ואז הגיעה אורלי
ירדתי קומה דרך המדרגות הנעות והגעתי לעולם חדש - "קומת המיתוסים" השלמה. באותה קומה בה, לכאורה, אמור להיות "דלפק המשוגעים" שוכן גם המקום בו עושים דרכונים בדקה ה-90. תמורת 800 שקלים גם המיתוס הזה מתגשם ויש לך דרכון מהרגע להרגע. בזווית העין ראיתי שלושה דלפקים חיוורים שמעליהם מתנוססים בגאון שמות של חברות תיירות ותעופה ואישה אחת שמאיישת את העמדה. האם זה הוא "דלפק המשוגעים" עליו חלמתי?
בדמיון שלי היה מדובר בדלפק מחתרתי, אינו גלוי לעין וקצת חשוך. כזה שדורש ממך מאמץ בשביל להגיע אליו. בתכל'ס, אלו היו דלפקים די רגילים עם אישה אחת די רגילה שלא הרימה את מבטה להסתכל מסביב, פשוט כי היה שם ממש ריק. שינסתי מותניים וניסתי להיראות משוגע.
"שלום אני רוצה לטוס עכשיו לאיפשהו". האישה הסתכלה עלי ובחנה את רמת ההרפתקנות שלי. מומלץ לבוא עם זקן מי שיכול או יכולה, זה סמל הרפתקני ידוע. מבלי להגיד הרבה היא הלכה למשרד אחורי ושלפה את אורלי.
"איך אני יכולה לעזור לך בחור צעיר?", אורלי חייכה אלי עם כל התלתלים הבהירים שלה. "אני רוצה לטוס עכשיו לכל מקום ובמחיר מצחיק". החיוך שלה גדל עוד יותר. היא הוציאה כמה מסמכים שעליהם מודפסות כל הטיסות של אותו היום. בזמן שהיא חיפשה כל מיני הצעות אני ניסיתי לנחש איזו מדינה מייצגות שלוש האותיות שבדף שלה, ואז גיליתי שהקיצור ZNZ הוא של זנזיבר.
אורלי הרימה את הראש מהדף ומאותו הרגע החלה לשפוך עלי טיפים. הראשון: "חבל שלא באת בבוקר. בשביל דברים כאלה, טיסות בדקה ה-90', כדאי לבוא מוקדם". רשמתי. לידיעתכם, הגעתי ב-11:00 אבל מסתבר שבנתב"ג בוקר זה עד 7:00.
מאותו הרגע היא הפילה את הפצצות אחת אחרי השניה: טיסה לאנטליה שבטורקיה, בעוד שעתיים כולל מלון חמישה כוכבים לשני לילות ב-250 דולרים, טיסה לאיי סיישל ב-400 דולרים, פריז טיסה בעוד 4 שעות ב-100 דולרים לכיוון, ברצלונה 250 דולרים הלוך וחזור. נשארתי עם פה פעור. המחירים האלה לא הגיוניים. מסתבר שזה לא כל כך נעים לראות מטוס ריק וחברות התעופה מסוגלות להעניק לנו מחירי ריצפה.
"אבל חבל שבאת בסוכות. בימים רגילים יש אפילו הרבה יותר אפשרויות" היא המשיכה."יש שלושה מועדים שבהם לא כדאי להגיע לנתב"ג". הנה הטיפ השני: "בסוף אוגוסט, פסח וסוכות, אלו התאריכים הכי עמוסים בשנה ורוב הטיסות מלאות ולכן אין הרבה מה לחפש לחבר'ה כמוך". חבר'ה כמוני, הרהרתי קצת על הביטוי. אז יש לא מעט אנשים שמגיעים לנתב"ג ברגע האחרון? אורלי הסבירה לי שלא הרבה אבל היא זכתה לראות כמה משוגעים במו עיניה.
"אתה לבד?" היא שאלה והרחתי את טיפ מספר שלוש מרחף לו באוויר. "טיסות של הרגע האחרון לא מיועדות לקבוצות. בשביל למצוא טיסות במחירים זולים צריך להגיע לבד או בזוג ובנוסף להיות גמישים בתאריכי החזרה לארץ". הרבה טיסות שאורלי הציעה לי היו זולות מאוד בטיסות אל היעד אבל יקרות חזרה.
השיחה עם אורלי ממש עודדה אותי. במידה ואתם אוהבים הרפתקאות ספונטניות והתאריכים שלכם גמישים, משתלם מאוד פשוט להגיע על הבוקר לנתב"ג ולחפש את אורלי בקומה השנייה. היא כמובן הזהירה שלעיתים הטיסה שתרצו תצא רק בערב ותצטרכו להמתין כמה שעות טובות, אבל הרכבת מנתב"ג לתל אביב כל כך נוחה ומהירה שתמיד אפשר לברוח לעיר להעביר קצת את הזמן עד ההרפתקה הזולה שלכם. ממש כאילו אתם עושים קונקשיין בארץ.
"בדלפקים אחרים לא חייכו אליי"
התרגשתי מאוד אבל הייתי חייב להמשיך לברר פרטים נוספים, אולי יש עוד דלפקים כמו של אורלי ויציעו לי דברים טובים אחרים. עליתי חזרה לקומה השלישית, איפה שאורזים לבד. גיליתי שבאחד המסדרונות יש את הדלפקים הרשמיים של חברות התעופה. ניגשתי לדלפקים של "אל על", "אליטליה", לדלפק של חברה סינית ול"בריטיש". שם כבר לא היה לי כיף בכלל.
רק מהאווירה סביב הדלפקים האלה הבנתי שלהרפתקנים כמוני לא בטוח שיש מה לחפש כאן. הגבירות שעבדו בדלפקים הזרים לא כל כך התלהבו מהרעיון של לטוס בדקה ה-90. הן הסתכלו עלי מוזר ולא הבינו מה אני רוצה. "לאן אתה רוצה לטוס?" הן שאלו בחוסר חשק, "אני רוצה לעלות על הטיסה הראשונה שיש לך" חייכתי. הן לא. הן היו ממש רציניות. כל אחת בתורה הציצה לשנייה וחצי במחשב וניפנה לי יעד ומחיר מופקע: מילאנו ומוסקבה בערך ב-500 עד 800 דולרים, לא נהנתי שם אז לא רשמתי במדיוק. לעומת אורלי, הן בכלל לא נראו כמי שרוצות למכור לי את הכרטיסים וגרוע מזה - הייתה הרגשה שניסו לחנך אותי לא לטוס ברגע האחרון.
הלכתי להרגע עם איזה בורגר ראנץ' מזעזע. תוך כדי נפל לי האסימון שפיצחתי מיתוס ילדות, שזו תחושה מאוד נעימה ומאוד לא, כי פנטזיות הן דבר נפלא והן רק שלך. ואמנם אין דלפק שנקרא "דלפק המשוגעים" והוא לא מחתרתי וחשוך אבל בהחלט יש מקום להרפתקנים בשדה התעופה והוא יכול להיות משתלם מאוד בתנאים הבאים:
- להגיע בבוקר (7:00-8:00)
- להיות גמישים עם תאריכי החזרה
- לא להגיע באוגוסט, סוכות ו/או פסח
- להגיע לבד או בזוג. לא בקבוצות
"בפעם הבאה אני טס ככה, בלי תכנונים, פשוט מגיע לאורלי" הכרזתי והראנץ' הספרדי היה לי לעד. ואז שמעתי את שמי במערכת הכריזה של שדה התעופה, דבר שבחיים לא קרא לי. התעוררתי מהפינטוזים על הרפתקאות וניזכרתי שאני צריך להגיע לחופשה משפחתית ביוון במחיר מופקע של סוכות.