כפי למדנו בקורונה, ענף התיירות הוא הראשון להיפגע והאחרון להתאושש, ובמלחמה הנוכחית מוצאות את עצמן לא מעט חוות העוסקות בחקלאות תיירותית, מול שוקת שבורה. לצד האבל, השכול והמשבר האנושי, החקלאים נאלצים להתמודד עם משבר כלכלי, בירוקרטי והיעדר כוח אדם, ומשקיעים מאמצי על לשמר את המשקים ולא לסגור עסקים.
בינתיים, נראה שבעל הבית השתגע או נעלם או שסתם אינו מתפקד, כי אם לשפוט על פי הפאן החקלאי ועל אחת כמה וכמה התיירותי, הרי שהפגיעה בתחום כמעט אנושה. הטבח של חמאס הותיר צלקות עמוקות מדממות שחלקן לא יגלידו לעולם, ולאנשי העוטף, שרבים מהם חקלאים וחלקם אף הקימו עסקים מפוארים המבוססים על תיירות חקלאית, ברור שבמצב הנוכחי לחוות שלהם אין תוחלת. בכדי שיישארו בעוטף הם זקוקים לתקווה ועזרה, גם כלכלית, לכן נדרשת חשיבה מקצועית כבר כעת על היום שאחרי, סיוע כלכלי בעוד שורות אלה נכתבות, והכנת תכנית עתידית לשיקום כדי שהחקלאים והמארחים יוכלו להביט קדימה, לראות את המשך חייהם באזור ולהבטיח שבעתיד יוכלו משקיהם לחזור לעצמם, לתפקד ולארח.
ברחבי העוטף פועלות עשרות חוות המשלבות חקלאות ותיירות, מצבן די זהה אך לכל ענף דרישות שונות. דיברנו עם חמישה בעלי אתרי תיירות חקלאית שמתמודדים עם הגרוע מכל וניסינו להבין מהם האם הם זקוקים לעזרה ואיזו, והאם קיבלו סיוע ויש להם אופק כלשהו? תמונת מצב עגומה.
שביל הסלט - תלמי יוסף
לפני 20 שנה הקימו אורי ושולי אלון חוות חקלאות תיירותית, כמעט בקצה המדינה סמוך למשולש הגבולות עם עזה ומצרים. אלון, אגרונום במקצועו, גידל מגוון ירקות, והוביל בשטח סיורים שמספרים על חקלאות, על ציונות, כולל טעימות וקטיף עצמי. הוא אירח משפחות, קבוצות תלמידים ותיירים מכל העולם. תפסתי אותו לשיחה בשבעה על הדר ואיתי ברדיצ'בסקי, הזוג מכפר עזה שנרצח בדם קר והותיר צמד תאומים יתומים. הדר היא האחות של כלתו, ומסתבר שהיא ובנו, אף הם תושבי כפר עזה, ניצלו לאחר שהות של 28 שעות בממ"ד. אלון נשאר במשק עם התאילנדים אך לבקשת בנו, התפנה. עובד תאילנדי פונה למקום מבטחים, השני עזב את הארץ והחווה נטושה. "זה המצב בכל האזור, 95% מהתאילנדים ברחו ואין לנו חלופות. האזור הוא שטח צבאי סגור, אי אפשר לשווק כי משאיות לא נכנסות, יש לנו ביטולים חצי שנה קדימה, והשקענו לצורך הזמנות גדולות שנצטרך לממן בעצמנו".
"צמח עגבנייה שלא מטפלים בו שלושה ימים הוא בלתי הפיך", מחדד אלון ומוסיף שכדי להתכונן לאביב הוא צריך לשתול עכשיו, אבל אין פועלים והמשתלות סגורות. "אם להיות ריאלי אני אמור להיות סגור שמונה חודשים ואין מי שיפצה. אולי כמו בקורונה נקבל 5% מההפסדים". אלון משווק רק 5% מהתוצרת ומסביר "אני לא חנות ירקות, אני מוכר חוויות שאי אפשר לשקול. הירקות נרקבים אבל חוויות נשארות לשנים. היינו אמורים לחגוג 20 שנה ובמקום אנחנו בוכים. אני לא יכול לשקר לעצמי, אבל אני לא אופטימי".
לשאלה אם קיבלו התייחסות מגורם רשמי התשובה היא "אף אחד. הגיעו כמה ח"כים מהאופוזיציה אבל לא בעלי השפעה. חוץ מזה יש מתנדבים פה ושם אבל אי אפשר לבוא בצורה חופשית כי יש עוד ירי, ואנחנו צריכים ידיים מקצועיות, לא מדובר בעבודות עישוב. המצב קשה, מדריך מהמשק עדיין נעדר וגם כשיתאושש ייקח לנו חודשים". התיירות תמיד נפגעת ראשונה? "ומתאוששת אחרונה ויש דיליי. מהירות התגובה לביטולים היא מעכשיו לעכשיו אבל זו של החזרה איטית מאוד".
למה אתה זקוק כרגע?
"אני צריך עזרה כלכלית להוצאות שממשיכות, התאילנדים עוד מקבלים שכר, אין לי שתילים וביום שאחרי נצטרך קמפיינים לעידוד החזרה לאזור. אם מישהו היה קונה מראש כרטיסים לפסח זה היה נותן לנו תזרים ואופטימיות בתקווה שנצליח ליישם את זה. גם משפחות וגם גופים שיכולים לקנות כרטיסים מראש, וגם אם הם יתרמו אותם בהמשך לחיילים וכד' זה בסדר, זה מה שאני רוצה".
משק 77 – תקומה
המשק החקלאי של משפחת טרבלסי פעיל למעלה מ-30 שנה, ולפני כשמונה שנים הפך למשק תיירותי. רמי ז"ל, אבי המשפחה, שהיה הרוח החיה, נפטר לפני שנים אחדות והמשק הצטמצם והתמקד בכמה גידולים כגון תותי שדה, פטל, אוכמניות ואננס. האירוח במקום היה על בסיס קטיף עצמי בחממות מטופחות להפליא אך היה גם שיווק של תוצרת חקלאית. "המשק סגור יותר משבועיים" מספרת אורלי נעים, אחת העובדות במקום. "הוצאנו את התאילנדים, חלק עזבו את הארץ והיתר שוכנו במקום זמני. רק מנהל המשק מגיע מדי פעם לקטוף תותים כי הקטיף התחיל בשבוע שעבר וחייבים לקטוף כדי שההשקעה לא תרד לטימיון". הגישה למשק בלתי אפשרית בגלל היערכות הצבא באזור וחסימת הכבישים כך שאין תנועה או אפשרות של כניסה. "המנהל קיבל אישור כניסה כי הוא צריך לבדוק שההשקיה עובדת ולטפל במה שאפשר. המשפחה כמו המושב התפנתה, נותרו במקום חקלאים בודדים שאין להם ברירה וגם להם אין ידיים עובדות לקטיף".
מה אתם צריכים?
"זו לא אופציה להיכנס לחממות ולקטוף כרגע כי אין אישור מהצבא. מצד אחד מצבנו טוב יותר מקיבוצי העוטף שעל הגדר אבל זה משפיע על כולם. מצד שני אי אפשר להיות בחממות כי אין מיגון וזו אחריות גדולה להביא עובדים תאילנדים. במשך שבועיים לא קטפנו או מכרנו והכל הלך לפח. ברגע שלא קוטפים אין התחדשות של הפריחה, הפרי נרקב על השיח ופוגע בו וכך השקעה של חודשים ארוכים, הוצאות והכנות יורדת לטמיון וזה מאות אלפי שקלים".
מה עם אופק תיירותי?
"זה לא בשיח בכלל, כי מי יתקרב לשם? אני לא מעיזה, זה מפחיד ואי אפשר לדעת מה יהיה".
מישהו מדבר אתכם?
"לא. ניסינו אבל אין תשובות ממשרדי הממשלה, הם מעבירים אותנו מאחד לשני, ואין מענה שאפשר לסמוך עליו מאיזה גורם. בסוף החודש יש תשלומים לעובדים לספקים ולירקנים שקיבלו סחורה וסגרו וגם להם אין כסף לשלם. בית האריזה שלנו במשק הפסיק לפעול, אי אפשר להיכנס לשטח לקטוף או להוביל במשאיות לבית האריזה וגם אין פועלים למיון".
מתנדבים יכולים לסייע?
"שלא כמו קטיף פשוט שלא צריך ידע מקצועי, את הקטיף שלנו צריך לדעת לעשות בצורה מסוימת. אי אפשר לתת הדרכה, אין איפה לשכן מתנדבים ולמרות הכוונה הטובה זה עלול שלא להיעשות בצורה נכונה"
אז אתם תלויים בחסדי שמיים?
"בדיוק כך. רוב התוצרת החקלאית בארץ מגיעה מהעוטף, ויש פגיעה עמוקה בביטחון התזונתי. אנחנו וכל החקלאים מול שוקת שבורה. ידוע לנו שבהמשך יהיו הרבה תביעות של תאילנדים שידרשו פיצויים וגם את זה צריך לקחת בחשבון".
ערוגות - שובה
חברת 'ערוגות' של אסתר ואיתי לחמן מייצרת קוסמטיקה טבעית אורגנית מזה 13 שנה. מפעל הייצור נמצא באופקים אך את חלק מהצמחים הם מגדלים במשק החקלאי במושב שובה בעוטף, שם הקימו לפני כארבע שנים מרכז מבקרים תיירותי ובי"ס ללימודי צמחי מרפא. לחמן מספר שבנס לא חדרו מחבלים למושב והם פונו לים המלח, וכך המשק הושבת כמו גם המפעל, שחזר לפעול חלקית בשבוע שעבר, במתכונת חירום. "היינו צריכים לפתוח מחזור לימודי חדש והקורס הזה מושבת כרגע. בחווה ובמרכז המבקרים אירחנו לסיורי ליקוט וסדנאות רוקחות וגם שם הכל מושבת. אנחנו מקווים שנוכל לחזור למשק במציאות שונה לגמרי אבל לא רואים את עצמנו חוזרים בלי הסרת האיום המתמיד הזה".
לשאלה מי מטפל בצמחים מספר לחמן שמדי כמה ימים הוא מגיע לאזור לטפל ולבדוק. ההשקיה לא נפגעה אבל לא נעשות פעולות של גיזום או קטיף. "נצטרך להתעסק עם זה כשנחזור, כרגע אין אפשרות לעשות דברים משמעותיים אלא רק למנוע חורבן". גם בהקשר להשלכות הכלכליות, אין לו אומדן. "קשה לי עכשיו להעריך את הנזק כי זה כולל גם נזק תדמיתי. כל הקבוצות שהיו אמורות להגיע באוקטובר ונובמבר בוטלו, אין הכנסה והנזק הראשוני נאמד בקרוב למיליון ש"ח. אני גם לא יודע איך אנשים יסכימו לבוא לעוטף אחרי המלחמה, וזה תלוי בתוצאות שלה".
מישהו עוזר לכם?
"לא. מהבנק שאלו אם צריך עזרה אבל ברמת הממשלה או גורם של המנהלת שהוקמה - כלום. אנחנו עדיין באוויר לא לוקחים בחשבון כלום ונמצאים בתוך האירוע, כאילו המדינה אומרת שלא נורא שיש פה ושם נזקים ושהמקום מסוכן למבקרים ותתמודדו. אנחנו מכילים אבל מקווים שעכשיו יהיה שינוי מהותי".
מה היית מבקש?
"שתהיה איזו הערכה כלכלית של הנזק הישיר ולא יחכו עד תום המלחמה, עוד כמה חודשים של בירוקרטיה, אלא שיטפלו ויתנו מענה מידי בפעימות כדי שנוכל להתמודד עם הנזק. יש גם עובדים שחלקם בבית ואחרים לא יכולים להגיע כי המקום סגור. הפן של העובדים יותר מטופל אבל הנזק של התיירות הוא ארוך טווח ובגדול בסבבים קודמים לא קיבלנו פיצוי על נזקים ולא יודע אם הפעם זה יהיה שונה. בסוף הנזק התיירותי הוא המרכזי".
משתלת ברק – עין הבשור
שמעון ברק נמצא בתחום החקלאות כ-45 שנה, רובן כמומחה לגידול גרניום. במושב עין הבשור הקים משתלה גדולה לתצוגה ולמכירה הכוללת גם מרכז מבקרים שחושף את האורחים לעשייה הרבה, לבינוי ולתקומה של המושב שהחל בחבל ימית. ברק נותן הרצאה מרתקת על העולם המופלא של הצמחים ומארח משפחות וקבוצות לסיורים של שעה עד שעה וחצי, במהלכם מראה את המקום, מספר על הצמחים, נותן המלצות גידול וטיפול. "אנחנו מנסים לחבר צמחים לאנשים כגוף חי שמרגיש, שומר מידע, יודע להגיב ועוד", הוא אומר. ואם תשאלו אותו 'למה גירניום'? הוא יענה בנשימה אחת שזה "הצמח הכי קשה לגידול הכי מעניין עם הכי הרבה סוגים ומינים, שנפוץ בכל העולם ומתאים לכולם ופורח כל השנה".
מאז מתקפת שבעה באוקטובר, מנסה ברק להציל את החקלאות. "אני הספק הגדול לגרניום בארץ באמצעות חומר ריבוי ואני לא רוצה שזה ייעצר כדי שלא יהיה חוסר או שיפסיקו לגדל אותו. לכן, אנחנו מנסים להמשיך לטפל בצמחים עם פחות כוח אדם". ברק נעדר מהמשק במשך עשרה ימים ושב כדי להמשיך ולהוציא כדבריו 'הזמנות בשיניים'. על תיירות אין מה לדבר, והוא מקווה שכאשר הכל יסתדר הוא ייפתח מחדש.
איזו עזרה יש לך היום?
"לרוב יש לי עשרה עובדים, כרגע יש ארבעה ועוד שני מתנדבים שמגיעים מהמרכז, אבל אם זה יימשך הרבה זמן, לא נצליח להחזיק. אני לא יכול לקבל הרבה מתנדבים כי רוב העבודה מקצועית. ייחורים זה דבר שאני לא יכול ללמד מהר או להסתכן בלשלוח חומר ריבוי שלא ישריש. יש רצון טוב של אנשים ואני מעריך זאת, אבל זה לא קטיף ירקות. זו משתלה ייחודית. המתנדבים עוזרים בתחזוקה, אבל זה רק רבע מהזמן. אני זקוק לכוח אדם מקצועי כי חצי מהעסק זה ייצוא שאמור להתחיל בעוד כמה שבועות ואם לא נכין את השטח היום לא נצליח. צריך לשתול, לרסס ולגזום ובמצב הנוכחי אנחנו לא מסוגלים. זה איום גדול מאוד על הפרנסה, ואני מקווה שלא נגיע למצב שניאלץ לסגור את המשק".
נשמע שאתם ממש במצוקה, האם מישהו פנה אליכם?
"אנחנו במצוקה כמו כל עם ישראל, אבל לא פנו אלינו. באזור כן, רק שבינתיים אלה מילים והבטחות שכבר שמעתי בעבר והיה קשה עד בלתי אפשרי לקיים אותן כך שאי אפשר לסמוך על הבטחות המדינה. אנחנו מנסים לעשות כל מה שאפשר אבל אני חרד מהסאגה של צוק איתן כי במשך חמש שנים ניהלנו משפטים כדי לקבל פיצוי שזה יותר ממטורף זה ביזיון. אנחנו למודי ניסיון ובאותו חשש".
מה אתה מבקש?
"לארגן עובדים מקצועיים ופתרון ללוגיסטיקה והובלה ללקוחות, אבל אין לי את שני אלה. אנחנו בשטח צבאי סגור, אף אחד לא יכול להיכנס ואני צריך להוציא סחורה החוצה בדרכי עפר ואין לי את הזמן והאפשרות להוביל ולחלק לכולם".
משק גילר – נתיב העשרה
נעמה ואייל גילר, תושבי מושב נתיב העשרה, עזבו לפני חמש שנים את עולם ההייטק והקימו חווה שעוסקת בחקלאות, משק צאן ותיירות, ולרגע לא דמיינו את הסיטואציה הנוכחית והשבר הגדול. "כל החקלאות במושב חרבה כליל", זועקת בקול דממה דקה ארזי, ומספרת כי "באותה שבת מרגע האירוע, לא היו מים במשך 48 שעות, כל השדות יבשו וכל החקלאים נותרו חסרי כל". הזוג ארזי מגדלים בחממות ירקות לזרעים לצד גידולים בניחוח הודי לבני שבט המנשה. "המושב מתמחה בגידולים לזרעים וזו מכה לחברות הזרעים אבל גם עבורנו פחד גדול כי הם עלולים להפסיק לגדל אצלנו".
משק הצאן שלהם כולל כמאה ראשים של כבשים ועיזים. נעמה מכינה גבינות עיזים ולאורך השנה אירחו במקום משפחות אבל בעיקר קבוצות לסיורים שבהם דיברו על ציונות וחקלאות, הדגימו חליבה והכנת גבינה, הגישו גבינות ויין וגם סיפרו סיפורי ביטחון שבדיעבד קרסו עליהם. "עשו מאתנו צחוק" היא אומרת, "כל מה שחשבנו על ההגנות והאמנו בהן, בסוף הן לא היו קיימות. אמרו לנו שהמרחב האווירי בשליטת הצבא, אבל המחבלים צנחו בין הבתים שלנו שזה מזעזע". מיום המלחמה פונו המשפחות אבל אייל נשאר במושב. שטחי החקלאות הם שטח צבאי סגור והוא מקבל אישור כדי להגיע לדיר לטפל בצאן, להאכיל, לחלוב לטפל בהמלטות ועוד. גם הדיר סבל. המים כאמור נותקו, הייתה שריפה במחסן כתוצאה מרקטה וכבלי חשמל נקרעו.
קיבלתם הצעה לסיוע?
"רק כאנשים פרטיים לא כבעלי עסקים. היו שתרמו תלושים וכד' אבל ממשרד החקלאות לא שמענו, לא הגיע אלינו שום נציג מהממשלה או מהצבא".
ומה עם מתנדבים?
"אין מה, אין שטחים, הכל יבש וזה שטח צבאי סגור. בדיר אנחנו לא זקוקים לעזרה כי אייל מסתדר לבד ולפעמים מצטרף אליו חבר וכך הם מסיימים מהר יותר".
מה אתם צריכים?
"חוץ מהאבלות אנחנו בפני קריסה כלכלית. אין לנו פרנסה לא מהחקלאות, לא מהתיירות ולא מהדיר שהוא רק חלק קטן. אנחנו צריכים פיצוי כספי. יש לנו התחייבויות ומשכורות לעובדים ואין לנו צפי של הכנסה לשנה הקרובה. חקלאות זה לא עניין של בן רגע, צריך להזמין שתילים, לשתול להשקות ועוד, אנחנו עוסקים בפיתוח ולא ברור אם חברות יחתמו אתנו על חוזים חדשים. על תיירות אני בכלל לא מדברת כי אנחנו מושב חקלאי והאובדן הוא בחקלאות. התחילו לעבוד אתנו עם מס רכוש אבל זה לנזקים כמו שריפות ואבדן סחורה אבל לא קשור להכנסות העתידיות שאין לנו בשנה הקרובה. גם אין צפי מתי נחזור הביתה" היא מסייגת.
אז אתם בערפל
"אנחנו בערפל שחור מאוד".