שוב הגיע היום שאחרי הבחירות, והמאזניים נעים בין קו אמצע לבין נטיות קלות ימינה ושמאלה עם הוספת וגריעת משקולות המנדטים הנספרים. עוד צפויים לנו ספירות ודיונים ומשא-ומתן, אבל בין אם נצעד בדרך לבחירות חמישיות ובין אם תורכב ממשלה, זה הזמן להזכיר - עוד לא ירד המסך על מערכת הקורונה.
בין כל האתגרים והבשורות הקשות איתם נאלצנו להתמודד בשנה האחרונה, פקדה ויש האומרים הפתיעה אותנו לטובה ההצלחה האדירה של החיסונים. בזמן קצר להפליא וביעילות שעלתה על תחזיות רוב המומחים, המדע והטכנולוגיה הוכיחו (שוב) את יכולתם האדירה לשמש את האנושות לטובה. ובעניין זה מדינת ישראל הוכיחה את יכולתה גם בחזון וגם בהגשמה במבצע חיסונים ארצי שעוד רבות ידובר בו.
בישראל, מספר החולים הקשים כבר ירד מתחת ל-500, אחוז הבדיקות החיוביות ירד מ-2%, ממוצע הנדבקים היומי בשבוע שעבר עמד על 630 (בל נטעה - עדיין תחלואה משמעותית), ומקדם ההדבקה מצביע על בשורות טובות נוספות שמצפות לנו בקרוב. במקביל, פתיחת המשק מעוררת את שמחת כולנו - בחזרה לחיים.
לעומת זאת, הכפר הגלובלי הזה שאנו חיים בתוכו - העולם - עדיין ושוב חולה. תחלואה גוברת נצפית בין היתר בברזיל, בהודו ובאירופה. הווריאנט הברזילאי שנוצר בעיר מנאוס מתפשט ברחבי המדינה, הווריאנט הבריטי מחולל התפרצויות במזרח אירופה וביבשת כולה, ובניו יורק, וריאנט חדש של הנגיף ממשיך להתבסס ונושא מוטציה שקשורה להדבקה חוזרת של מחלימים.
מדינות רבות באירופה חוות גל הגבלות נוסף ונאבקות על ריסון עליית מספר החולים הקשים במטרה למנוע חזרה של תרחישים טראומטיים שאירעו לפני פחות משנה. כל הפרובינציות באיטליה מסומנות בצבעים אדומים וכתומים ושואפות להחזיר למפה את הסיווג הלבן ואפילו הצהוב שמאפשרים "חיים בצל הקורונה".
העולם הוא אחד, ומשבר - בין אם הוא אסון גרעיני, כימי או מגפה ויראלית - זולג ומתפשט במהירות לא רק בסביבה הקרובה, אלא, בעידן של גבולות פתוחים, קשרים כלכליים ותיירות ענפה - לכל מקום.
ישראל דומה לאי שגבולותיו באוויר בים וביבשה ניתנים לשליטה יחסית, והחולים הראשונים הגיעו למדינה מחופשות סקי באיטליה ובצרפת. סגירה מוקדמת של הגבול להגעת תיירים שאינם תושבי ישראל לארץ מסין כבר בסוף חודש ינואר ובידוד תושבים שחזרו ארצה הצליחו לעכב את התפרצות המגפה, לשטח את העקומה ולקנות לנו זמן התארגנות יקר בתחילת המגפה.
היכולת לחזות את התפשטות התחלואה לצד החיסון מוגבלת
נכון, כבר למעלה מ-4.7 מיליון ישראלים, ובייחוד אלה שמוגדרים כשייכים לקבוצות סיכון, כבר זכאים לתו הירוק, ומספר המחוסנים עולה כל יום. אבל ציבור הילדים עדיין אינו מועמד להתחסן, כמיליון ישראלים נוספים עדיין לא מחוסנים, והשכנים שלנו שחולקים איתנו תא אפידמיולוגי ללא גבולות, טרם חוסנו.
נכון, החיסונים שכבר ניתנו הביאו אותנו למצב של חיים בצד הקורונה, החזירו לנו את הכלכלה, את החינוך, את התרבות ואת החיים החברתיים שכל-כך חסרו לנו. אבל מנגד, המתמטיקה של המגפה במצב המורכב שנוצר בעידן החיסונים עדיין לא ברורה ולא ודאית, ויכולתנו לחזות את התפשטות התחלואה לצד החיסון מוגבלת. לא ברור מהו שיעור המחוסנים המדויק הנדרש על-מנת להגיע ל"חסינות עדר", לא ידוע מתי נצטרך מנת דחף כדי "לעורר" ולתגבר את הנוגדנים "שיתעייפו", והאם מנות אלה ידרשו "עדכון גרסה" של החיסון.
תרחיש המוטציות המתפתחות מאיים עלינו ובאופן תאורטי עלול חלילה לבטל חלק מהישגי החיסון ולקחת אותנו אחורה בזמן לתקופת הצורך בהגבלות קשות ובסגרים. נסיעות לחו"ל לעת הזו מהוות לא רק פתח לחדירת מוטציות מסוכנות לישראל, אלא עלולות לסכן גם את הנוסע המחוסן על-ידי צמצום יעילות החיסון ברמה האישית ולגרום לתחלואה.
יש לנו נטייה לזיכרון קצר-טווח. הרצון לצאת ולשאוף אוויר זר מובן, ובכל זאת - מעל 6,000 נפטרים, לפני שנייה היינו בסגר, ולפני דקה הכינו על חטא יבוא המוטציה הבריטית עקב התנהגות לא אחראית בדובאי ובנמל התעופה.
ובכלל- למה לנסוע למקום שעדיין חולה? האם לא נבון להמתין לפחות חג אחד נוסף? להתאזר בעוד טיפה סבלנות ובינתיים ליהנות מכל מה שכבר השתחרר - כי גם זה, כמו שראינו זה עתה, לא מובן מאליו.