אוסף של אירועים ססגוניים, שהפכו לפסטיבלי קבע, יצרו סדרה של עמודי תווך בלוח השנה הירושלמי. עד לפני שלוש שנים היו רק שני פסטיבלים כאלה: "חוצות היוצר", הוותיק שבהם (32 שנה), באוגוסט, וה"חמשושלים" בדצמבר. אחרי שאלה עוררו באזז, בארץ ובעולם, נוספו אליהם "פסטיבל האור" (ביוני), שהאיר את הישן באור חדש ועדכני, ו"פסטיבל האבירים" באוקטובר. עתה מתווספים לרשימה עוד שלושה אירועים: במארס יתקיימו פסטיבל "המוזיקה בעתיקה" - מוזיקה אתנית של כל העדות בעיר העתיקה, ו"פסטיבל הקרח הבינלאומי הראשון", שבמסגרתו פוסלו בקרח אתריה המפורסמים של ירושלים והוצגו בקומפלקס ענק בטמפרטורה של עשר מעלות מתחת לאפס. בספטמבר ייחנך פסטיבל "אופרה בירושלים".
שטף הפסטיבלים בבירה אינו מקרי, והוא קשור למהפכה התודעתית-תדמיתית שפרנסי העיר מבקשים לעשות לה - בבית וכלפי חוץ. תיירות אמנם תמיד הייתה בירושלים, אבל עיקרה התבסס על תיירות דתית. בשנים האחרונות השתנתה הגישה, ונוצרה נישה נוספת לגירוי בלוטות החשק, בדמות אירועים לישראלים, שגם תיירים אוהבים לחוות. את המהלך הוביל ראש העיר ניר ברקת.
ברקת רוצה לממש את הפוטנציאל העצום שיש בעיר הכה מיוחדת הזאת. מאז שהוא מנצח על קונצרט שדרוג העיר הנתונים מחמיאים, הולמים את המטרות, ומוכיחים עלייה בתעסוקה, בחינוך, בדיור, וכמובן בתיירות ובתרבות. על אף השבחים שהוא זוכה להם, ברור לו שמדובר בקצה הקרחון. הוא ממשיך לדבר על "מיתוג אסטרטגי" ואומר שהוא "חושב בגדול על פרויקטים מתאימים שממצבים את העיר, מביא מותגים בינלאומיים (כמו אופרות), מפתח תתי-מותגים (כמו פסטיבל הקרח), ומשווק את העיר בעזרתם".
אירועים בועטים
הביטוי של כל זה בפועל הוא, כאמור, אוסף האירועים שהפכו לפסטיבלי קבע. העירייה, יחד עם חברת אריאל (זרוע הביצוע שלה) ועם הרשות לפיתוח ירושלים (תאגיד סטטוטורי לפיתוח העיר), מכנים אותם "עוגנים" - אירועי דגל שפזורים לאורך כל השנה.
בעבר פוזרו הפסטיבלים על-פני השנה, מה שהותיר חלל רב, אבל בירושלים ה"חדשה" שזרו ביניהם פרויקטים נוספים, מרביתם מתחומי התרבות והאמנות, בשילוב ספורט וקולינריה. אירוע טבולה ראסה הביא בספטמבר האחרון אמנים צעירים שציירו על קירות, על חומות ועל ארונות חשמל סביב שוק מחנה יהודה. אותם חבר'ה העבירו סדנת יצירה גם לבעלי הבסטות בשוק, שביקשו לקחת חלק במיזם. במארס 2011 התקיים בעיר מרתון ירושלים הראשון, ולשני כבר נרשמו אלפיים רצים, מחציתם ישראלים.
בשוק מחנה יהודה נערכו כבר שני אירועי בלבאסטה - תבשיל הזוי של תרבות ושל אוכל, שהצליח להחדיר תרבות למעוז הפשטות. ובקיץ האחרון התקיימו שני מיזמים נוספים: "קחו יומיים בירושלים", שעודד לינה בעיר, וליין מסיבות רחוב שהפיקה רשות הצעירים בעירייה. החורף ייצרה אותה רשות אירוע חדש בשם "שאון חורף", שהסתיים השבוע.
קפיצת מדרגה
מאחורי התיאורים הציוריים האלה ניצבת אמת כלכלית, שמשמעותה כסף גדול, שיוצא מקופת העירייה, אבל גם נכנס אליה; ברקת מאמין שהשקעה היא מינוף. ויש כבר תוצאות; המבקרים הצביעו ברגליים - אירועי הקיץ העלו את מספרם ב-30%. פסטיבל האופרה הבינלאומי גרר 18 אלף צופים, ואירועי החמשושלים אירחו מאתיים אלף משתתפים. גם אני מצאתי את עצמי שם, מבלה עד חצות במוזיאון המדע, מבלי שארצה ללכת. ההשקעה הצדיקה את עצמה, והיא מניבה הכנסה ותעסוקה במעגל קסמים חיובי.
עם ההצלחה בא התיאבון, והירושלמים הסתערו על שוק התיירות הגלובלי: תערוכות וכנסים עולמיים, פיתוח שווקים ייעודיים, סמינרים לקידום פוטנציאל התיירות, ושיווק חבילות אטרקטיביות המשלבות אתרי דת וקודש עם אירועי תרבות, אמנות, מוזיקה ואוכל.
נכון לעכשיו עשתה ירושלים קפיצת מדרגה אדירה. העיר שפעם הלכה לישון עם התרנגולות רוצה, כמו אחותה הצעירה ממערב, לחגוג 24/7 - ויכולה. אתרי הבילוי גדושים וסוערים, גם עד השעות הקטנות של הלילה, ושומרים עליה ערנית וקצבית. המפץ הפרואקטיבי הגדול, הנחישות וההתמדה מביאים רוחות של שינוי ומבשרים ימים טובים יותר.
