"תמיד מוכרח להיות הר באיזשהו שלב בסיפור", אמר שולץ לג'אנגו, במערבון הבלתי נשכח של טרנטינו. אמר - וכמה שהוא צדק. כי סיפור (או טיול) בלי הר, הוא סיפור (או טיול) בלי טוויסט בעלילה.
כך או אחרת, מורי דרך אוהבים מאוד להתחיל את הטיולים שלהם בתצפית מראש הר. מין קטע כזה שיש להם. הסיבה ידועה: בשביל האוריינטציה כמובן. אבל הפעם, הפסגות יהיו לא רק נקודה התחלתית אלא הדבר עצמו. בקיצור, טפסו אליהן כדאי להישאר. הרי אין שום דבר שם למטה שהוא יותר טוב ממה שיש במרומים. וחוץ מזה – מלמעלה הדברים נראים אחרת. בעיקר זעירים יותר.
אל חלק מהפסגות שיוזכרו כאן אפשר להגיע ברגל, אבל בחלק מהמקרים אפשר גם להגיע ברכב עד למעלה. זו לא בושה, ולא כולנו דורון אראל (ע"ע אוורסט). אתם עם ילדים? קחו בחשבון שבשעות הקרובות תיאלצו לעשות הסבה לסבלי ציוד מיוזעים. עם זאת, כאשר תגיעו למעלה, תביטו סביב ואולי אפילו תמצאו בשטח כורסת מלכים בדמות סלע שמותאם היטב לקימורי גופכם – ואז הכל יהיה שווה את הטיפוס.
חרמון אביבי: דמשק זה שם
שמות של מקומות בשפה הערבית נוטים להיות אקזוטיים יותר, מסתוריים יותר. מה שבעברית קרוי בשם הסתמי "חרמון", מכונה בערבית ג'אבל א-שייח, או ההר של השייח. שייח הוא קשיש בדרך כלל, שזקנו לבן. כמו החרמון בשלג.
אז איפה היינו כל החורף, אתם שואלים? אז זהו, שדווקא באביב, כשהשלג הוא כבר שלג דאשתקד, יפה פה לא פחות. אולי אפילו יותר. מסתבר שאפילו שעל החרמון יש כמה וכמה פריחות של צמחים נדירים שלא קיימים במקומות אחרים בארץ. רומוליאת השלג או הזהבית הננסית הן רק שתי דוגמאות. ההר הגבוה הזה, שמגיע לכ-2,040 מטר, פתוח למבקרים כל השנה, ולעיתים אף נערכים בחלקו הצפוני סיורים מודרכים, בדגש על בוטניקה, זואולוגיה וכמובן – מורשת קרב (שווה לברר מראש בטלפון 1-599-550-560). מבחינה זואולוגית, מספרים שאפילו סנאים יש פה, וגם נחש ממין שזכה לשם מקומי: צפע החרמון.
אז עכשיו, כשמחליקי שקיות הניילון הצווחניים עזבו את המקום עד לחורף הבא, יותר מכדאי לכם להצפין ולטפס אל נקודות תצפית שמהן רואים הרבה יותר רחוק ממה שאתם חושבים: מרחבי הגולן, הגליל וגם השכנה הסורית. וכדי שלא תצטרכו להזיע, רכבל החורף עובד פה גם באביב ובקיץ, ואפילו מזחלות ההרים האקסטרימיות גולשות פה ממרומי ההר, לאורך של כמעט קילומטר. המגבלה העיקרית כאן היא שלא תוכלו לחקור לבדכם כל נקודה בפסגה, אלא במסגרת מודרכת. לפחות עד שיהיה שלום עם סוריה. מצד שני, התצפית הפנורמית מפצה על היעדר הספונטניות. היא, וגם העובדה שתוכלו להעלות לפייס סלפי שלכם הישר ממרומי רכבל הסקי.
להגיע: מכביש 99 חוברים לכביש 988. אחרי מג'דל שאמס עולים על כביש 98 ונוסעים לפי השילוט.
החיים בלופּ: הר מירון
שתי דרכים יביאו אתכם אל השביל הטבעתי שמקיף את פסגת הר מירון. האחת היא הגעה במכונית והשנייה היא להיות סבל של הילדים. עניין של אסכולה. וגם של אהבת הסבל. ומאחר שזהו הסבל הכי כיפי שיש, ההעדפה שלנו היא אכן לטפס. וכאשר מטפסים, הנוף מלמעלה נראה הרבה יותר שווה, הרבה יותר רווי בצבעי טבע. בכל זאת: 1,208 מטר מעל פני הים.
בגובה הזה משגשגים כמה מיני פרחים שצובעים בימי האביב את הפסגה בכתמים יפים, בהם מרווה כחולה, צבעוני ההרים, סחלב אנטולי, סחלבן החורש, דבורנית נאה ועוד. חדי העין יבחינו שמדובר גם בכמה מיני סחלבים, אבל עם כל הכבוד לפריחות האביביות, אנחנו כאן בשביל הנוף. ויש הרבה ממנו. למעשה, 360 מעלות יש ממנו. "לפחות 360 מעלות", אמר פה מישהו, "כי מפתה להמשיך ולעשות עוד סיבוב על הפסגה". ממש טיול בלופּ.
ואגב, בהקשר של הר מירון, המילה פסגה מטעה, כי ממש לשפיץ של ההר אי אפשר להגיע. למה? בגלל הימצאות של בסיס צבאי. יופי של תנאי שירות. לאחר העלייה המעט מפרכת, ההליכה בשביל הפסגה נערכת בנינוחות, תוך כדי המון הצצות אל הנוף המשתנה, ובין עצי חורש צפופים, כולל אלות, אלונים, קטלבים ועוד. המסלול אורך כשני קילומטרים, אבל בזכות תצפיות הנוף, אפשר להעביר פה חצי יום בכיף. מה רואים? מה לא: גולן, גליל, כרמל, גלבוע, ואפילו הר החרמון, שנאות ביום טוב לבצבץ שם בצפון.
להגיע: בין חורפיש לסאסא שעל כביש 89 פונים לכיוון מזרח, לכיוון בי"ס שדה הר מירון, ומשם לפי השילוט לחניון הפסגה. השביל הטבעתי מסומן באדום. עולים ברגל? הצטיידו במפה רלוונטית וצעדו מהחנייה של בית ספר שדה הר מירון בשביל שחור, שיחבר אתכם בסופו של דבר לשביל הפסגה. מסלול זה אינו מעגלי ונדרש רכב הקפצה (או הליכה חזרה).
ריבועים של צבע: הר ארבל
"הכנרת מתייבשת" אמר לי הקטן ששטפתי כלים. "די כבר, בסוף לא יישאר ממנה כלום". 48 שעות לאחר מכן כבר הראיתי לו שהכנרת היא אולי לא אגם ויקטוריה, אך היא בהחלט גדולה, רטובה ובעיקר – כחולה.
אבל לפני הכל, בואו נדבר רגע על תורת היחסות. הכל יחסי, נכון? אוקיי, אז אם הארבל מתנשא לגובה של 180 מטר בלבד, מה כל כך מיוחד בו? אהה! כי ה-180 מטר הללו נמדדים מפני הים, אבל כאן, ליד השבר הסורי-אפריקאי, הארבל מתרומם לגובה של לא פחות מ-400 מטרים מעל הכנרת. וזה, חברים, כבר גובה די רציני.
גם אל הארבל ניתן להעפיל ברכב או ברגל. ודווקא כאן, העלייה ברגל תהיה בלתי נשכחת, בעיקר בזכות התלילות הרבה המאפיינת את צלעות ההר הזה, שכיכב בימיו של המל הורדוס. באותם ימים, שלח המלך אל לוחמיו כדי לטהר את ההר מקנאים. אלו התחבאו במערות חצובות בסלע מעל התהום. מה עושים? המלך האכזר החליט להשליך את המורדים לתהום, על ידי שימוש בתחבולות שונות ומשונות. פשוט כך. כעדות אילמת לאותם ימים היסטוריים, תמצאו פה גם מערכת ביצורים קדומה, שההגעה אליה נערכת באמצעות טיפוס (או ירידה) במדרגות מפחידות.
הסיפור הטרגי הזה מתרכך מעט, כאשר בוהים במשך שעה ארוכה אל הנוף הקרוב, שכל-כולו ריבועי צבע של חלקות חקלאיות מעובדות בקפידה. ובכלל, מעבר לכנרת שמנצנצת ממזרח לכם, תוכלו להתענג פה על מרחבי בקעת הירדן, הרי הגולן וכמובן – הגליל. ההר עצמו מורכב מסלע דולומיט קשה ומרשים ביופיו, ומתהדר בלוק תלול עד אימה. בכל מקרה, מדובר בגן לאומי, ובכניסה תקבלו מידע ומפות על המסלולים השונים, כך שתוכלו לבחור את הטיול שלכם לפי רמת העניין והקושי המתאימה לכם.
להגיע: נוסעים על כביש מס' 77 ובצומת כפר חיטים עולים על כביש מס' 7717, וממנו לפי השילוט.
בין העיר למדבר: הר הצופים
כאשר חושבים על ירושלים, עולות בדמיון סצנות קלסטרופוביות בדמות כותל, מנהרות, מחילות וסמטאות צרות. רוצים חוויה מתקנת לכל הקלסטרופוביה הזו? סעו להר הצופים. אפשר גם לטפס אליו ברגל, אם כי הדבר מעט מורכב יותר: המקטע "סינמטק-הר הצופים" של שביל ירושלים החדש יחסית ייקח אתכם במעלה ההר, לאורך של כארבעה קילומטרים. עם זאת, מדובר במסלול שעשוי להיות מעט רגיש מבחינה ביטחונית ולכן כדאי לשקול זאת היטב וכן לטייל בקבוצה.
אופציית הרכב הרבה יותר פשוטה, והיא תביא אתכם הישר אל הנוף המרשים של העיר העתיקה הזו, שתמיד חושפת טפח נוסף ומגלה צדדים אחרים שלה. הר הצופים מהווה נקודת תצפית יפה גם בגלל הקונטרסט שהוא מספק: ירושלים מצד אחד ומדבר יהודה מצד שני. ממש כמו לעמוד על מפה טופוגרפית של ענקים. נקודת התצפית היפה ביותר משולטת היטב, והיא נמצאת בפאתי קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה. כאן, אגב, בגובה של כ-830 מטרים מעל פני הים, נערך לפני כ-90 שנה טקס חנוכת האוניברסיטה. הנוף, כך נראה, היה די דומה.
הגיע: נוסעים לכיוון הר הצופים משדרות צ'רצ'יל בירושלים, לפי השילוט המוביל לאוניברסיטה.
מראש המיתוס: מצדה
לא רק חובבי זריחות פוקדים את השבילים המטפסים אל ראש המצדה – ההר, הסמל והמיתוס. נכון, הזריחה מראש ההר היא עוצרת נשימה, אבל אם אתם לא בעניין של קימה לפני עלות השחר, גם שמונה בבוקר היא שעה יפה לטפס מעלה – בשביל הנחש או בשביל הסוללה. אפשר לעלות בשביל ולרדת ברכבל, ואפשר לעלות ולרדת ברכבל, אבל בשום אופן אל תעלו ברכבל ותרדו ברגל. למה? כי זוהי האופציה הכי מתסכלת. זאת מאחר שכאשר תרדו, תבינו עד כמה העלייה עשויה להיות מרגשת יותר. תגיעו – תבינו. הטיפוס מעלה יגרום לכם להבין את ההיסטוריה בעבודת רגליים, והשיעור הזה יימשך כ-30-40 דקות.
בכל מקרה, אם מזמן לא הייתם במצדה, זה הזמן לעשות עמה צדק ולפקוד את המקום. אתם לא צריכים אותנו כדי שנספר לכם על תולדות האתר, אבל בכל מקרה, אל תוותרו על תצפית נוף מאחת הנקודות הכי יפות כאן: מעל לשרידי הארמון הצפוני, עם נוף בלתי אמצעי אל ים המלח, אל מרחבי מדבר יהודה ועם המון בעלי כנף שמעופפים מעליכם ומתפלאים מה עושים בני אדם במרומים.
כעת, אחרי הנוף המזוקק, הגיע הזמן לחקור את את המקום בעל הסיפורים המרתקים. ואם עדיין לא ביקרתם במוזיאון מצדה החדש (יחסית) – זה הזמן לעשות זאת.
להגיע: לבאים מצפון - בכביש מס' 90, אחרי שחולפים על פני עין גדי, פונים לכיוון מערב לפי השילוט לגן לאומי מצדה. הכניסה בתשלום.
ועוד פסגות על הדרך
רוצים להמשיך לטפס? ההרודיון, מעבר להיותו אתר ארכיאולוגי מרתק, יספק נופים אל מרחבי צפון מדבר יהודה; הגלבוע יעניק לכם המון פינות פיקניק מול נופים ירוקים; הר בנטל שבגולן משלב נוף עם מורשת קרב מעניינת; הר ארדון, בחלק המזרחי של מכתש רמון יספק תצפית נהדרת על המכתש מזווית בלתי שגרתית. ויש עוד הרבה - רק תרימו עיניים ותגלו אותם.
* יש להצטייד בהרבה מים, בסנדלי הליכה, ב"סיפור דרך" מפורט ובמפה רלוונטית לכל מסלול.