דווקא כשהרגשתי שהחיים מונחים לרגלינו כמו הבטחה של שמיים על פוסטר קמפיין בחירות, באה תאונת הדרכים הזאת וריסקה לנו אותם בפרצוף לאלף חתיכות שהתעופפו ברוח. חודש וחצי בבית החולים, עם סוף טוב והתחלה חדשה שעדיין קצת כואבת כשנושמים, העמידו אותנו מול צומת – האם לפנות ימינה ולקום כל בוקר בפחד שייפול עלינו פסנתר כנף מקומה רביעית וימחק הכול, או לקחת שמאלה, אל ההבנה הבלתי נתפסת הזאת שאנחנו בני זונות ברי מזל.
מזל או לא, אי שם, בצומת ההיא באיכילוב, החלטנו לשמוח. איך אומרים אצלנו בישראלית? "מוכרחים להיות שמח".
מוכרחים, מוכרחים, אבל איך בדיוק כשהחופש הגדול עומד בדלת כמו אליהו מוכה צימאון שמבקש את מנת האלכוהול שלו?
בשבוע הראשון הם שיחקו עם חברים, יצרו, טיפסו, רכבו ונחו. עד שייסורי המצפון שבו לפעפע ובת קול עלתה מתוכי והודיעה לי שאם אני לא אקח אותם לאן שהוא החופש הזה, זה יהיה חופש מבוזבז. וכיוון שהדרך היחידה לבזבז חופש באמת היא בייסורי מצפון, החלטנו ללכת לאן שהוא. נפרדתי מהספר שנשאר פתוח על הערסל, ארזתי במבה ופירות ונסענו לקיבוץ העוגן, כדי שפעם אחת הם יעשו את מה שאני עושה בחופש הגדול. כלומר, יטפסו על קירות.
לטפס כמו גדולים
כדי להגיע לקיר הטיפוס, צריך לחצות את קיבוץ העוגן. המדשאות, השבילים, הסבתא על אופניים, כולם יחד מרגישים כמו קמפיין של התנועה הקיבוצית. בעודי מפנטזת על להזדקן בכבוד בחיקם של הנכדים היחפים וצרובי השמש, ועל האפשרות להחליף את האוטו בקרונוע משוכלל שסוגר גג 12 קמ"ש, הגענו לבניין שנראה כמו אולם ספורט נטוש.
תשכחו מאטרקציות מלוקקות וצבעוניות שמוכרות ארוחות ילדים וסיבוב ברכבת בקיבוץ. כאן, יודעים לעשות רק דבר אחד. לטפס. יאהו!!! ועוד איך לטפס.
הצוות המיומן, המקצועי והמכור לטיפוס, יחבר אליכם את הילדים בחבל העשוי אנקולי מתכת ורתמות בטיחות והופל'ה - הספיידרמנים הקטנים כבר יעפילו במעלה המתקן המדהים הזה, שנבנה עבור מטפסים של ממש, ולא עבור ילדים משועממים בחופשת הקיץ שלהם.
יש גם תועלת חינוכית
אין ספק, לעיצוב המקום יש אפקט משלו. כשמשהו לוקח את עצמו ברצינות, זה מיד עושה חשק. יפה שם בקיר טיפוס העוגן. יפה כמו שרק יעל אבוקסיס יכולה. בלי להתאמץ. יפה כי זה אמיתי ולא מפלסטיק.
הקירות, שבנויים בכוונה כך שדרגת הקושי תעלה, מאפשרת למטפסים המתחילים לרכוש מיומנות ובטחון ולעבור שלב אחר שלב בדרך אל תקרת האסבסט. אבל זה לא הכל. מתברר שחוץ מאטרקציה שווה ביותר למשפחות, המקום מציע גם חוגים לילדים ומבוגרים. המדריכים מספרים שהילדים שמגיעים, מפתחים תוך כדי טיפוס יכולת התמדה וריכוז (כי צריך להתמקד במטרה ולתכנן את הצעד הבא), ושיחד עם תחושת ההצלחה, מתחזקים גם חגורת הכתפיים והביטחון העצמי והופכים לכלי משמעותי בבית הספר.
אבל עזבו אתכם ממשרד החינוך. כיף שם. בחיי. כל כך כיף שהם לא רצו ללכת. בלי שום מתנפחים, אסימונים וליצנים שמגדילים בשקל תשעים. הם התמכרו לתחושת העוצמה הזאת שמקבלים כשמצליחים לכבוש יעד.
כמי שמעולם לא הבינה את הרעיון שעומד מאחורי ספורט בכלל וספורט אתגרי בפרט, אתם יכולים להיות משוכנעים, שטיפוס על קירות, הוא לא אביזר חובה בגן העדן שהייתי מעצבת עבור המשפחה שלי. אבל איך שהוא, העובדה ששני ילדי בעלי היכולות הפיזיות הממוצעות עד כאב, נגעו בשמיים בעוד אני מביטה בהם מלמטה, גרמה לי לרצות לנסות גם. מסתבר, שאף אחד לא אוהב להיות זה שמביט מלמטה בצוואר מתוח. אפילו לא אני.
אמא ספיידרמן
אז חגרתי את עצמי והרמתי רגל מהוססת של ספיידרמן גוצי ורפוס שראה את פורסט והחליט שהוא רוצה גאמפ. תגידו לי למה? למה חשוב לי להיות האמא הקולית? למה, אני לא מסתפקת בלהיות סתם אמא שמחבקת לפני השינה? למה לעזאזל אני מוכרחה לטפס על קירות רק כדי לנופף להם מלמעלה, ולא נשארת למטה כדי לצלם כמו שאר האימהות. איך שהוא, חיה בתוכי, ילדה שמושיטה את היד לקופסת השוקולדים. ולפעמים, דווקא מתוך הרצון הזה למצוא חן, אני מוצאת חן בעיני עצמי. כי גם לאמהות מגיע. בלי שהן תסתתרנה מאחורי הרצון למצוא חן בעיני אף אחד אחר מלבד עצמן. שלוש שעות בילינו שם, מטפסים, נחים, מתנדנדים בין שמיים לארץ ומכייפים. כשהתעייפנו מהטיפוס שמצריך ריכוז ותכנון, חיברו אותנו לכבל שמשתלשל מהתקרה, ולימדו אותנו להתנדנד ולהסתובב ברדיוסים מבהילים שחילצו מהם צהלות שמחה ועונג.
כשיצאנו לכביש הראשי, מאושרים וסחוטים כמו שלא היינו כבר חודשים, בלי שנכניס שום דבר שקשור במילים גדולות כמו זמן איכות, חוויה מתקנת, או כל דבר אחר שאמהות עושות עליו וי קטן כדי לתייק באלבום הרגעים הפוטוגניים שהן אוספות, קרע את השקט צופר סירנה של אמבולנס שדהר בנתיב הנגדי ואז זה היכה בי - לא. לא מוכרחים להיות שמח. גם לא חייבים לקרוע את החופשה רק כדי להגיד שניצלנו כל רגע. בדיוק כמו בשיר של Leslie Gore - החופש שלנו לא מורכב מחגיגות תעשייתיות, אלא דווקא מהזכות לבכות מתי שבא לנו ולבחור לפעמים לא להצטרף למעגל החוגגים. כן, למרות שחופשה. It's my party דיר פרינדס, ואם צריך, אני אבכה מתי שרק מתחשק לי. ואלמד גם את הילדים שלי שמותר. ורק אחר כך, משוחררים כמו קרפיונים באמבטיה, קלים כמו נוצות במסיבת פיג'מות פרועה, חפים מכל "מוכרחים", "חייבים" או "צריכים", נקרע את הרחבה.
כרטיס ביקור
אמא אפשר שקל?: 45 ₪ למטפס כולל ציוד, 35 ₪ למי שמגיע עם ציוד מהבית.
אמא יש צ'יפס?: ארטיקים ושתיה במקום. ממול, ממתינים במעדניה ובבית הקפה של "המטבח של גרציה" הפתעות מענגות חיך במחירים יותר מסבירים. אפשר לאכול במקום, ואפשר לארוז ולאכול על הדשא ולחזור ולבקש עוד כדי לקחת הביתה כי מחיר כזה שווה לחופש עוד לא מצאתי, בטח לא באיכות כזאת.
אמא מתי מגיעים?: על כביש ארבע דרך קיבוץ העוגן לפי השילוט. מומלץ להתעדכן על שעות הפתיחה באתר.