המעבר מהעיר ליישוב עאלק כפרי, התרסק אל נוכח המציאות: הלאה החלום על ילדים שהולכים ברגל לחברים, מטפסים על עצים ומשחקים בשדות הפתוחים - ברוכה הבאה אמא על גלגלים. אז אני מסיעה לבית הספר, למתנ"ס שנמצא בצד השני של היישוב, לחברים, לסופר. למעשה, מלבד להוציא את הכלב לעשות, אנחנו נוסעים לכל מקום.
כשחלון ההצצה שלנו לעולם היא המראה האחורית של הרכב, הפרספקטיבה משתנה. אחרי הכל, כמה נוף אפשר לראות כבר בדרך למכולת? ועכשיו תבינו למה מצמצתי ארוכות מול המייל שהגיע מהחברה להגנת הטבע, שהבטיח שלל פרחי בר, נופים מרחיבי לב, שטחי ביצה, צמחיית מים אופיינית ועופות משחרים לטרף, וכל זה ממש מעבר לכביש.
תארו לכם שבוקר אחד הייתם פותחים את החלון ומגלים את מפלי הניאגרה קוצפים בעליזות מבעד לתריס, לא הייתם מופתעים? לכל הפחות הייתם שואלים את עצמכם איך לעזאזל אתם חיים במקום הזה שלוש וחצי שנים, בלי לדעת שעופות בר, סחלבים ועוד כל מיני מילים אקזוטיות ופראיות שלא הולכות טוב עם "מגה בעיר" רק מחכות שתרדו מהאוטו ותגלו אותן.
לא בדרך לצפון. בדרך לכאן
וככה, בלי לתכנן, לארוז, לקלף, לשכוח את המצלמה ולהתווכח אם לחזור או לא, להכין, להילחץ, לדאוג לדוגי סיטר ולמישהו שיאכיל את הדגים, להשקות את העציצים, להתלבט אם לקחת ארוך או גם קצר, להכין תיק רחצה אבל לשכוח אותו על הכיור עם מברשות השיניים – פשוט יצאנו מהבית ותוך חצי דקה היינו בארץ אחרת.
הפעם הצטרפנו לטיול שארגנה החברה להגנת הטבע, שנועד להפגין נוכחות ולמצוא חלופות לכביש 551 המתוכנן להסלל באיזור ולסגור על חיי הבר והצמחייה הטבעית עד שתיעלם לגמרי. אבל האמת היא שאין שום צורך בשום התארגנות מיוחדת כדי ליהנות מכל השפע הזה. כל מה שצריך זה להמשיך עם הכביש שמוביל לתל יצחק, לעצור את הרכב ולרדת דרך שביל כורכר שמתפתל בינות שדות תפוחי אדמה, אקליפטוסים, שלוליות ענק מקסימות, שדות חיטה ופרדסים.
זה המקום להתענג על הנופים, על הציפורים, על הפריחה הנהדרת ועל האויר הצלול ולא להאמין שכל זה כאן, במרחק עשר דקות גג מהסינמה סיטי ודקה ורבע מאיקאה. למסלול המקסים הזה יש בעצם חסרון אחד – הוא אינו מסלול מעגלי. כך שאם אין רכב או אוטובוס שמחכה לכם בקצה (ולנו חיכה), עליכם לקחת בחשבון את הדרך חזרה. המסלול הקל יחסית (שאינו מתאים לעגלות) מאפשר טיול משפחתי נעים באזור שרוב המשפחות חולפות על פניו בדרכן לצפון, לדרום או במקרה שלנו לסופר - מבלי לדעת בכלל שממש כאן, מתחת לאף שוכן הנוף הציורי שכל שיר שני בגלגל"צ נראה כאילו נכתב בהשראתו.
וככה, בלי פקקי תנועה, בלי להקיא באף תחנת דלק, בלי לאכול ג'אנק במסעדת דרכים "לבנונית" דהויה שמגישה סלט תירס עם מיונז ושמיר אפשר פשוט להגיע, להתמתח ולהתפנן על חתיכת נוף ישראלי מושלם, איך שהוא עוד לפני שהילדים מוצאים על מה לריב.
לשמור על החיות שלאט נעלמות מן העולם
אבל יתכן וכל זה ייעלם בקרוב. למי שעדיין לא הפנים: כביש הרוחב 551 וכביש האורך 20 שמתוכנים לחבר בין כביש החוף לכביש 4 יקרעו לגזרים את השטח הירוק האחרון שבין רעננה לבין נתניה. הנזק שיגרם לבעלי החיים והצמחייה באיזור (בין השאר לאירוס הארגמן הנדיר) הוא אנוש. שלא לדבר על מקום בתולי ומופלא, מושלם לטיולים, שקבלנים חמדנים ועסקנים חלקלקים לוטשים אליו מבטים כמו סוטה דרך שער הברזל של גן ילדים.
אז טיילנו. אכלנו תפוז אחד ואשכולית אדומה משגעת, ושכבנו לנוח על רכס הכורכר, משקיפים סביב אל עבר הגגות האדומים שאחד מהם חיכה לנו שנחזור, רעננים ומלאי ברק ומוכנים להילחם על חתיכת הירוק האחרונה שנשארה לנו, מטר מהבית.
בחזרה, אור וחברו תום בני התשע החליטו לפנות למועצת התלמידים בבית הספר ולבקש מהם להתגייס למלחמה נגד סלילת הכביש. אני לא יודעת אם הם יזכרו גם מחר את החלטתם, או אם מישהו בבית הספר ירים את הכפפה. מה שאני יודעת הוא שכדאי לכם לתפוס את השבת השמשית הכי קרובה שיש, כדי להנות ממה שיכול להיות שלא ישאר כאן לעוד הרבה זמן.
אמא אפשר שקל? בינתיים בחינם. אבל אם נמשיך לאפשר לגזול מאיתנו כל חתיכה ירוקה, נשלם ביוקר.
אמא יש צ'יפס? בצרכניה המדוגמת של תל יצחק, הפתוחה גם בשבת, תמצאו כל מה שצריך כדי להרים פקניק ספונטני. במרחק של עד עשר דקות תמצאו את כל מסעדות הבשר, הסושי והג'אנק של אזור התעשייה החדש של נתניה.