את סוף השבוע החורפי האחרון של השנה העברנו בצפון. בגלל שבן הזוג שלי מהגליל, אנחנו לא נוטים לטייל הרבה בצפון. זה מן קטע כזה - תל אביבים לא מסיירים בעירם, דרומים לא נופשים יומיים במדבר ואילתים, שבטוח מעדיפים להיות בבית מאשר לשלם על בית מלון בעיר. מאחר ואנחנו מגיעים לעיתים קרובות לבקר את המשפחה שלו בצפון, אף פעם לא הרגשנו את הצורך לקחת צימר. יש לנו שם חדר, והוא בחינם, למה לא לנצל את זה? אבל הפעם החלטנו לצאת מהקומפורט זון שלנו. לבושתי גיליתי את מה שכולם כבר יודעים: "הצפון" הוא לא אזור אחד שאפשר לסמן עליו וי, אלא כמה וכמה אזורים שונים אחד מהשני בנוף שלהם, באוכלוסייה שלהם ובאטרקציות שלהם.
אנחנו החלטנו לבלות את 24 השעות שלנו בגליל התחתון והירוק. הגשם שירד בדרך צפונה עשה לי לרגע רגליים קרות, תרתי משמע. חשבתי לעצמי - "למה יצאתי מהבית? הייתי יכולה להתכרבל מול סרט על הספה בלי לנהוג את כל הדרך הגשומה הזו". אבל כשהגענו לתחנה הראשונה שלנו, בית האירוח חמדתיה במושב אילניה, ידענו שזה היה שווה את זה.
המקום – חמדתיה באילניה
צעדנו לתוך גינה ענקית ובה בית מאבן. מצחיק לקרוא לזה גינה ענקית כי מדובר בגן משוגע ומרשים, ובו פריחה מדהימה שמסודרת בצורה פראית ויפיפיה. רק הכניסה הזו לצימר עשתה לנו שמח על הלב - טיפות המים על הרקפות, הפריחה הכתומה של האורנית הלוהבת והברוקולי האחד שנראה כמו עץ לגמדים שמחפשים מסתור מהגשם. התמוגגנו. אחר כך נכנסנו לבית האבן, שם קיבלו את פנינו והגישו לנו תה ותמרים מתוקים מתוקים. אילניה, שבעבר נקראה סג'רה, היא מושבה יפיפיה במעלה גבעה. המבנים שבה הוקמו בשנות העשרים של המאה הקודמת והתגוררו בהם משפחות כורדיות. בית האבן שבכניסה לצימר היה בית המשפחה וחדרי האירוח שמאחוריו, איפה שאנחנו ישנו, היו רפתות ובתים לחיות המשק של הבית. לפני שני עשורים החל המהפך לכיוון אירוח והחדרים עברו שחזור מקיף ומרשים. אין אבן אחת מהמבנים המקוריים שנזרקה לפח. הכל נעשה מתוך כבוד לעבר. תשומת הלב לפרטים, העיצוב האקלקטי והאווירה הביתית ניכרת ביחידות האירוח והעבר העשיר של המקום גלום בהן.
חמדתיה בנויה בצורה שיכולה להכיל משפחות שלמות בקלות כי במרכזם של כל החדרים ישנה מעין חצר פנימית, תחומה בחומה, ובה בריכה, ג'קוזי, פינת מנגל, מטבח, כיסאות וערסלים. האג'נדה האקולוגית של המקום כוללת התחשבות בצמחים, בבעלי החיים וגם בבני האדם. הם מאמינים שאפשר לנהל את המקום בצורה שמכבדת את הטבע, מעצימה אותו ושומרת עליו. הגינה הפורחת, הירקות מכל עבר והגפנים מראים שעתליה, בעלת המקום, עושה את זה נכון - הכל בריא וצומח ועושה לתל אביבים כמונו נעים לנשום. הכבוד שהיא נותנת לעבר ההיסטורי העשיר של הבית לעומת תחושת הפינוק שהיא מעניקה לאורחיה עשו לנו שמח בלב.
החדר
החדר שישנו בו היה צנוע וביתי. החלל כולל את כל מה שצריך בטיול כזה: מטבחון מאובזר בכל מה שצריך, מיטה נקייה ונוחה, שולחן אוכל וכסאות, אח עם ארובה ארוכה, טלוויזיה עם יס ואמבטיה רחבת ידיים שיכולה להכיל בקלות שני אנשים. הייתה תחושה נעימה של בית. הרגשנו קצת בדיסוננס - הרגשנו כל כך בבית, שלא עטפה אותנו תחושת הפינוק שציפינו לה. אבל בבית התנהגנו כמו בבית: התעטפנו בחלוקים, שתינו יין, ראינו טלוויזיה ונרגענו. לא חסר לנו דבר, אולי חוץ מספה, להזרק עליה מול האח הבוערת. המצעים הלבנים והריחניים (מאוד ריחניים) היו נעימים, האמבטיה הייתה רומנטית וכיפית והפרטים הקטנים עשו לנו כיף (כמו עוגיות הטחינה המושלמות שחיכו לנו). ארוחת הבוקר שהוגשה לנו למחרת כללה שולחן רחב מלא בכל מה שאפשר לפנטז עליו: גבינות, לחמים, מאפים וסלטים. זללנו כמו ילדים. התלהבנו מאוד מהעובדה הארוחות עשויות ירקות ופירות שהם מגדלים במקום. קיבלנו גם קפה מפנק ונותרנו לבד בפינת ישיבה שקטה ואינטימית, שבעים ומרוצים.
מה עושים?
מעלה צביה הוא יישוב מושלם ביופיו, גם הוא בגליל התחתון. הסיבה שהגענו לשם היא מעיין בן אריה, קוראת בכף היד. אני הייתי סקפטית. אפשר לומר אפילו - סקפטית מאוד. אף פעם לא התחברתי לעולם הרוחני ואני בדרך כלל לא מאמינה לדברים מהסוג הזה. אבל החלטנו שנגיע בראש פתוח. בתור זוג שמתחתן בעוד חודשיים (קולולולולו) שמחנו לשמוע מה היה למעיין לספר לנו. אני אגיד כבר על ההתחלה - זה היה מאלף. בלי יומרה, בלי רוחניקיות, בלי קטורת, אבל עם הרבה ענייניות ורגישות - מעיין העבירה אותנו חוויה זוגית מדהימה. היא קראה את טביעות האצבעות שלנו ועל פיהן סיפרה לנו על הנפש שלנו. תאמינו לי שזה לא היה כמו שאסטרולוגיה לפעמים מצטיירת, כדיבור קלוש שיכול להתאים לכל אדם. זה היה מדריך פרקטי, אנושי וספציפי על המקום שבו אנחנו נמצאים בחיים ועל הדרך הנכונה והבטוחה להמשיך ולהגשים את עצמנו. היא שוחחה ממקום נעים ומכבד, הקשיבה ולימדה אותנו כלים ישימים להמשך הדרך. הרגישות שלה הייתה ניכרת ולא היה בה שום דבר שעורר את האתאיסטיות שלי (או את האנטגוניזם שלי). היא אבחנה אותנו נכון, נתנה לנו כלים להמשך ובסוף גם השאירה זמן לשאלות. הצטערנו שהיינו צריכים לברוח לתחנה הבאה בטיול שלנו כי אחרת היינו נשארים איתה עוד שעות. מומלץ לכל זוג וגם לכל יחיד שרוצים לפנק את עצמם בחוויה עוצמתית, מגבשת, בלתי נשכחת ומעוררת השראה.
מה אוכלים?
בסוף הטיול, רגע לפני שחזרנו לחיים שלנו, עצרנו בלוטם, היישוב הקהילתי הסמוך למעלה צביה. הגענו לשירת רועים, בית לגבינות שמשקיף לנוף המטריף של לוטם. כשאמרו לי שאני הולכת לאכול גבינות זוכות פרסים חשבתי שאני לא שומעת נכון אבל מתברר שיש עולם שלם שאנחנו לא מכירים: מונדיאל גבינות, גילדת גבנים, מדליות לגבינות ואפילו תחרות עולמית שכוללת אלפי גבינות מכל רחבי העולם. ותשמעו את הסקופ האמיתי - אנחנו על המפה, בזכות מיכל מור מלמד - הגבנית, מנהלת בית הגבינות ובעלת המסעדה הצמודה. מיכל היא סופר וומן - ידה בכל: היא מתעוררת בארבע בבוקר ונוהגת בחושך ללוטם. כשהיא מגיעה לגבינות היא רוחצת אותן, אחת אחת, במי מלח. אחרי שסיימה, היא מקבלת משלוח של חלב טרי ובודקת אותו באופן הכי קפדני שרק אפשר. היא מפענחת את איכות החלב ומתחילה מיד במלאכת הגבנות. הגבינות שלה כפופות לחוקים של מדינת ישראל, הן מבחינה בריאותית והן מבחינת הכשרות שלהן, אבל הן בכלל שואבות השראה מהגבינות של צרפת, איטליה, שוויץ והאלפים.
בהכשרתה היא קלינאית תקשורת שנקלעה (בלי חשק) לסיור הכנת גבינות באלפים ונשבתה בקסם הגבנות. על פי השיטה המסורתית, מיכל מייצרת גבינות נדירות בטעמן ובאיכותן והיא אף מטיסה אותן לתחרויות בכל העולם. הגבינות שלה זוכות במדליות לאורך שנים. היא הישראלית הראשונה שהביאה לנו את ההישגים האלה. בין היתר, כשיש לה דקה פנויה, היא גם טסה לרוסיה ללמד גבנות. היא אפילו עוסקת בהפצת הגבינות ברחבי ישראל. אדם כזה לא פוגשים בכל יום. הקפדנות המרשימה שלה, בשילוב עם המקצועיות חסרת הפשרות שלה יצרו עסק מדהים ובו גבינות שמעולם לא טעמתם. הן מוקפדות, ריחניות ועשירות בטעמים חזקים ונעימים, שמשתלבים נהדר עם הארוחה המפנקת שהוגשה לנו. מי שעולם הגבינות קרוב לליבו מוכרח, לא פחות, לבקר במוסד הריחני הזה בלוטם. "סיי צ'יז" יקבל משמעות חדשה.
ממולאים בגבינה, חצינו את הכביש ונכנסנו ליקב לוטם האורגני. המקום הזה נתן לנו את האווירה הכי "תל אביבית" שנתקלנו בה בגליל, אלא שבמקום לשבת על שפת הרחוב ולנשום עשן של אוטובוסים, ביקב לוטם התרווחנו על מרפסת רחבת ידיים שצופה לנוף מטריף. מרכז הנוף הזה הוא הכנרת המנצנצת והארבל הדוקרני מעליה, כל מה שחסר היא כוס יין, וזה בדיוק מה שהוגש לנו. נשמנו לרווחה, שתינו יין ושמענו על היקב. גפן, אחת העובדות במקום, סיפרה לנו שהגיעה לשם אחרי הטיול הגדול לחפש עבודה. הבעלים קיבלו אותה לעבודה בתנאי אחד - שהיא לא מסיימת משמרת בלי לעשות לפחות 4 צ'ייסרים. אין ספק שזה מקום שבו המלצרים מבסוטים והטבחים מכינים את האוכל באהבה. איך אפשר שלא. גם כאן, היינות של לוטם זוכים בפרסים בכל רחבי העולם, והם נעשים ללא טיפת ריסוס או חומרים לא טבעיים. סוגי היין השונים שנמזגו לכוס שלנו עשו אותנו שמחים וסמוקים, הנוף היפנט אותנו והסיפור המקסים על היקב שבה את ליבנו. אהבנו בעיקר את התהליך שהענבים עוברים, במהלכו מושמעת להם מוזיקה מרגיעה ומרדימה, שהופכת את הטעם שלהם לנעים, טבעי ומתגלגל בגרון. טעם גלילי.
בשורה התחתונה
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, כמו לדוגמה הגליל התחתון, עם הנופים המטריפים ובתי העסק המשובחים. מי שמחפש טיול איכותי, חוויתי, שלומדים בו הרבה אבל גם נחים ומתפנקים - שיתחיל לארוז ויגיע לכאן.
מחירים
באמצע השבוע: 900-1,200 שקלים ללילה לזוג כולל ארוחת בוקר
בסוף השבוע: 1,100-1,400 שקלים ללילה לזוג כולל א. בוקר
ילד בגיל 2-12: תוספת של 150 שקלים ללילה כולל ארוחת בוקר
ילד מעל גיל 12: תוספת של 200 שקלים ללילה כולל ארוחת בוקר
חמדתיה, אילניה. להזמנות: 053-8097057, או באתר.
שירת רועים, לוטם. פתוח בשישי ושבת 09:00-16:00. באמצע השבוע בתיאום מראש: 04-6787161, או באתר.
מעיין בן אריה, קוראת בכף היד, מושב מעלה צביה. לתיאום: 050-5489488 או באתר.
*הכתבת הייתה אורחת המקום