שיחת הטלפון עם שמעון (שם בדוי), מנהל מלון בוטיק קטן באזור המרכז שמשכיר גם חדרים לפי שעה, התגלגלה בתוך רגעים לשיחה אישית, אנושית, קלילה ומפתיעה. ויותר מזה, היא הייתה רחוקה מכל מה שציפיתי לו. שמעון עובד במלון כשנה בלבד ומספר שזהו מלון רגיל שמציע גם אופציה שעתית כי יש דרישה. "יש המון עסקים שהם בלעדיים בתחום החדרים לפי שעה, אני לא יודע אם הם מרוויחים אבל אני יודע שיש ביקוש".
"חדר לפי שעה" הוא ענף וותיק שמופעל בידי גורמים מפוקפקים, בשולי החברה הישראלית, ועם זאת עדיין חי ובועט עם ביקוש. חדרי האירוח הדיסקרטיים פועלים בארץ כמה עשורים. התופעה נתפסה בעבר כביזארית, מחוץ לטווח הנורמטיבי ולכן התעשייה פעלה בשו-שו. האינטרנט שינה את חוקי הפורמט ולא מדובר עוד בסוד מדינה, הפוך גוטה, הכל גלוי וחשוף באתרים ופורטלים: שם האתר, המיקום ופרטי התקשרות (שרובם בתיווך מרכזיה).
>> יש שיטה: איך קובעים לכם את החדר שתקבלו במלון?
>> אל תעשו את זה! הפעולה התמימה בחדר המלון יכולה לעלות לכם ביוקר
כדי לצלול לנבכי הענף, שאינו רגיל לאור זרקורים ועיתונות, התקשרתי לעשרות עסקים. בחלקם לא היה מענה ומרבית הניסיונות הסתיימו ב'לא תודה'. ובכל זאת נמצאו כמה צדיקים בסדום שהסכימו לשתף בפתיחות מרגשת, שפכו אור על הז'אנר מנקודת מבטם האישית, ופתחו צוהר לעולם נטול ברק וזוהר שאומנם לא פועל במחשכים אך שומר על חשאיות בסיסית.
"זוג בוגד יכול ללכת גם למלון"
השכרת חדר לפי שעה נקשרת לרוב לבגידות, סטיגמה שעדיין רווחת בציבור. אם תעלו את הנושא לשיחה בין חברים, סביר להניח שרוב התגובות יביעו סלידה מהרעיון, אך זוהי תולדה של צורך ופתרון שבא לתת לו מענה, לאפשר מפלט ופרטיות לזוגות, מה שצבע את סיפור המסגרת בצהוב רכילותי.
א', המנהל מתחם אירוח באזור השרון, מודע לשם הרע שדבק בענף של בוגדים בוגדות, אבל מסייג: "זוג בוגד יכול ללכת גם למלון, אלינו מגיעים הרבה זוגות נשואים שבאים לחגוג יום נישואים או יום הולדת". גם דליה (שם בדוי) שמנהלת מתחם משפחתי עם שני חדרים, מדגישה שהסטיגמה פחות מדויקת. "להפתעתי, ובגלל שאנחנו משכירים מעט, מי שמגיע הם לא רק זוגות לא נשואים. ממה שראיתי יש הרבה זוגות נשואים דתיים, שמחפשים איזה שקט ופרטיות. יש כאלה שחוגגים ימי הולדת, כולל בני נוער שמחויבים אצלנו בליווי מבוגר. במלחמה נתנו לחיילי מילואים ששירתו קרוב לישון בלי לחשוב רק על כסף, כי יש גם דברים לפני ובאו גם חיילים, שלושה ארבעה חברים, לשהות כמה שעות, לנוח ולקחת הפוגה במחיר סמלי".
לשאלה האם ניתן לדעת שמדובר בזוג גם בחיים, משיב שמעון: "אלינו מגיעים זוגות קבועים, אבל הסטטוס שלהם לא ברור. הם באים לכמה שעות ועוזבים עד הפעם הבאה. מקולגות שמעתי שכמות לא מבוטלת היא של אורחים מהמגזר הערבי, אולי כי אצלם אי אפשר". את זה מאשש דניאל (שם בדוי) שנמצא בתחום כמעט עשור: "בני מיעוטים תופסים 80 אחוזים מהעבודה. הסיבה היא שהם חיים בחמולות עם ההורים בסלון ואין להם פרטיות מלאה אז הם באים. מדובר בקהל טוב ומפרגן, הם רוצים דיסקרטיות, שומרים על סדר ועוזבים כלא היו. אותי לא מעניין אם מדובר בזוג בחיים, אני כן מוודא שלא מביאים נערות או ילדות, כי היו דברים מעולם. יש גם גורמים ביטחוניים שמשתמשים בפלטפורמה הדיסקרטית לצורכיהם. מראיינים, פוגשים משת"פים וכאלה".
גם אם יוצאים מנקודת הנחה שזוגות בוגדים עדיין נעזרים בפלטפורמה, בחינה מעמיקה של אתרי האינטרנט מעלה גישה חדשה ומעניינת שיוצקת למנגנון הקיים ערכים נוספים. באחד הפורטלים מופיעה רשימת הצעות לשימושים פוטנציאליים, שלא עולה בקנה אחד עם הסטיגמה הציבורית שדבקה בהם. יתכן וזו גישה עדכנית שמנסה להעלות את קרנם, למצב אותם אחרת ולשנות תדמית, או כדי להרחיב את הקהלים ולהגדיל הכנסות באמצעות שיווק חדשני. כך למשל יש פנייה לאנשי עסקים שמחפשים מקום לפגישות חשובות מבלי שיפריעו להם, אנשי ממשל שרוצים לפגוש דמויות הרחק מעין המצלמות, זוג נשוי שרוצה לברוח מהבית והילדים לכמה שעות ואפילו למי שרוצה לחגוג מסיבות קטנות אינטימיות. אתרים כאלה מצטיירים כמוסריים ונורמטיביים כי מי לא חוגג יום הולדת, או זקוק למקום מפלט עסקי מדי פעם?
לבבות אדומים ותאורה מצועצעת
השמות של אותם בתי עסק קלישאיים לרוב, ועושים שימוש יתר בסופרלטיביים רומנטיים כמסר של אינטימיות ויוקרה כמו "קן האהבה", "רומנטיקה חלומית" או "הסוויטה המלכותית". זה לא בהכרח גורף, אבל הבנתם את הרעיון הכללי. אחרי השם מגיע העיצוב ולפן הוויזואלי תפקיד חשוב במשיכת תשומת הלב. אם להיות שיפוטית, אז התמונות מעידות על עיצוב מהודר עד פומפוזי, כזה שבולט וצועק "תראו אותי" ורק מיעוטם מאופק יותר.
מכאן שהחיפוש באתרים הגדולים והעמוסים, יכול להתיש את העין והנפש והגודש מקשה על הבחירה. מרבית החדרים מתהדרים בתוספות מוגזמות, תאורה מצועצעת, צבעים עזים, אלמנטים בומבסטיים (לבבות, פרחים, עור אדום), ופסיליטיז שמושכים את הלב כמו ג'קוזי או האט-טאב. המטרה היא למכור פנטזיה, מוצר שכולו "וואו" שונה בתכלית מצימר סטנדרטי.
דליה מתארת את החדרים שלה כמיוחדים עם ג'קוזי, תאורה ואווירה טובה. "העיצוב שלי מתאים לכל הקהלים, גם מי שצריך לילה לנופש", מתגאה דניאל וגם במלון שמנהל שמעון, האורחים ללילה והאורחים לשעה, נהנים מאותה אווירה.
טרום עידן הטכנולוגיה, וכדי להבטיח פרטיות, היו סידורים שונים שמנעו מפגשים בארבע עד שש עיניים. לרוב הונח מפתח במיקום מסוים, שבו האורח גם השאיר תשלום. דליה מסבירה שבשל מיקום החדרים שלהם באזור הומה, המפגש האישי בלתי נמנע: "המיקום שלנו לא נסתר, אז יש אצלנו מפגש אישי עם האורחים וזה די בלתי אפשרי לזוגות שאינם נשואים להגיע. לכל היתר זה כמובן עניין של העדפה. מי שלא רוצה להיראות אז לא, אבל זה די נדיר".
אצל דניאל השיטה לא השתנתה יותר מדי. יש תיבת דואר בכניסה לחדר שבה יש מפתח ומשאירים כסף. עם זאת, יש מצלמות, גלויות ונסתרות, כך שהוא רואה את כולם, מוודא שאין חריגות ואחר כך אוסף את הכסף ומוציא חשבונית. "ברוב האתרים יש היום מצלמות וכולם רואים את כל הלקוחות ולא לוקחים סיכון" הוא אומר.
"יודעים הכל על כולם – אין באמת פרטיות"
דניאל מנהל מלונית באחת מערי הצפון, וטוען שחברים שלו שעסקו בתחום לפני 20 שנה, הרוויחו המון כסף. ולמרות שגם היום התחום רווחי, זה לא אותו דבר כמו שהיה בעבר, אלא בינוני מינוס. בגלל המלחמה? אני שואלת והוא עונה בפסקנות: "בטח".
הסבר דומה קיבלתי מדליה שמנהלת את העסק המשפחתי הכולל שני חדרי אירוח מתוך אילוץ של נסיבות. ההשקעה השוטפת האינטנסיבית ביותר לדבריה היא ניקיון החדרים, וכיוון שחדר יכול לארח כמה פעמים ביממה, ניקיון דורש זמן ויש לו עלויות. "לפני המלחמה לא התחשבנו בהוצאה על הניקיון כי היה משתלם להשקיע. יש לנו עסק נוסף עם עובדים ותמיד היה אפשר לשלוח מישהו. המלחמה גרמה לאנשים לפחד להוציא כסף. גם אנחנו כעסק חוששים מהוצאות כספיות ורוצים יותר לשלוט בתקציב ולכן עכשיו בני המשפחה עוזרים בניקיון. כיוון שאין לנו הכנסות גבוהות אז יש מחשבה למכור את המקום" היא מודה. התשובה של שמעון מעניינת אך הוא לא מפרט וטוען שאין שום הבדל בתקופת המלחמה ואצלם השגרה נמשכת.
דניאל, הוותיק שבחבורה, מספק שתי סיבות לירידה ברווחיות. הראשונה נוגעת לטלטלות ואירועי קיצון במדינה: "עד הקורונה היו העסקים די טובים ואז היו שנתיים של מגבלות וירידה. אחר כך הייתה התאוששות קלה של כשנה ואז הגיעה המלחמה. במקום להעלות את מספר החדרים שבשימוש בשנים האחרונות, נאלצתי להוריד אותם בגלל המלחמה ולקצץ בעובדים. לצערי גם אחריה לא תהיה התאוששות אלא מיתון. המחירים יעלו וכולם ייפגעו כלכלית, גם התחום שלנו ובכלל כל ענף התיירות והמסעדנות. כולם קורסים, אפילו הקניונים באזור לא כמו שהיו".
לצד תרחיש האימה שהוא משרטט, הסיבה השנייה, לדבריו של דניאל נוגעת להיעדר הפרטיות. "בגלל הטכנולוגיות והמצלמות, אנשים באים פחות כדי לא להיראות. היום יודעים תוך שניות הכל על כולם, ואין באמת פרטיות, אז קשה לבגוד או שצריך להיות מאוד מתוחכם בשביל זה. ולכן העבודה ירדה". מאידך המידע ברשת עוזר לו לבחון לקוחות ולהחליט אם לקבל אותם או לא. "מספיקות לי עשר שניות של שיחת טלפון כדי לדעת אם מדובר בזוג נורמטיבי או כזה שיעשה בעיות. אם יש לי ספק אני מגגל את השם, בודק פייסבוק או בווטסאפ ומוודא במי מדובר. אני לא לוקח סיכון ומכניס רק זוגות, כמו תיבת נוח".
החדרים נמצאים בערים הגדולות וביישובים הקטנים
כל האתרים שנדגמו, כוללים מחירים מפורטים והמידע גלוי ושקוף. מחיר שעה ראשונה נע בין 100–500 שקלים כשבפועל לרוב זה גם המחיר לשעתיים הראשונות. יש מקומות שהמחיר תופס אפילו לשלוש שעות כשבאחרים יש תוספת (החל מ-50 שקלים). חשוב לציין שיש חדרים כאלה בערים הגדולות, ביישובים קטנים ואפילו במושבים, כך שהפיזור מרשים.
חדרים לפי שעה מוגדרים כענף תיירותי וניתן להעריך שרוב המפרסמים מחזיקים ברישיון עסק. זאת משום שבשיטוטיי גיליתי לתדהמתי גם מתחמי אירוח מוכרים. אולי זו התקופה הקשה או האחזקה היקרה, וייתכן שבכל זאת מדובר בענף רווחי שבעלי צימרים מוכנים להמר ולהתנסות בו.