הנסיעה ברכבת ההודית על כל ההמולה והרעש, מוכרי האוכל והרוכלים האחרים שעולים על הרכבת, הפכה להיות מיתולוגית בקרב המטיילים והיא חוויה מכוננת בטיול לרבים מהם. בהנחה שטיסה לא באה בחשבון, נסיעות ארוכות, ובייחוד באזורים עם תשתית רעועה (או ללא תשתית כלל), נוח יותר לעשות ברכבת ולא באוטובוס או ברכב. בסך הכול, הנסיעה ברכבת נעימה, בטוחה יותר מהנסיעה בכבישים ובדרך כלל גם חוסכת זמן. היא מאפשרת לשוחח עם מקומיים ולראות נופים ואזורים חקלאיים נרחבים ולדעתי מומלצת מאוד. הרכבת בהודו היא ירושה מימי הקולוניאליזם הבריטי, והיא גוף יעיל ומכובד המנוהל יחסית היטב וזוכה להערכה רבה. הנה כמה דברים שכדאי לכם לדעת על הרכבת ההודית.
איך מזמינים: כבר ב-1992 עברה הרכבת למחשוב מלא, כך שניתן להזמין כרטיסים במרכזי ההזמנות לכל יעד בהודו ולכל תאריך שהוא. בערים הגדולות יש מרכזי הזמנות רק לתיירים, וניתן בהצגת דרכון לשלם בדולרים, יורו וכו'. במרכזי ההזמנות, צריך להתגבר על קצת בירוקרטיה ותור, אך הפקידים בדרך כלל יעילים ודוברים אנגלית טובה. למי שמתעצל או שונא לבזבז זמן ניתן תמיד תמורת עמלה למצוא משרד נסיעות מקומי שירכוש עבורכם את הכרטיסים. מידע (והזמנות) ניתן גם למצוא באתר הרכבת.
סוגי הרכבות בקווים המהירים: מהירות הרכבת תלויה ברוחב המסילה וכמובן בכמות העצירות; בשנים האחרונות נחנכו כמה קווים מהירים עם תנאי נסיעה טובים הכוללים ארוחות ושתייה. מחיר הכרטיס יקר יותר בקווים אלו, אך הנוחות והחיסכון בזמן לדעתי שווים את התוספת. שתי קטגוריות עיקריות בקווים הללו הן: השאטבדי ((Shatabdi, רכבות ממוזגות עם כיסאות ישיבה בלבד. הכיסאות מסומנים וכמו במטוס, ניתנים להטיה אחורה. בין כל שני קרונות יש שירותים ברמת ניקיון סבירה. רכבות אלו הן לנסיעת יום בדרך כלל עד למקסימום של שש-שבע שעות. הראג'דאני (Rajdani) היא כמו השאטבדי רק לטווחים ארוכים יותר וכוללת תאי לינה סבירים בהחלט.
כמה סוגי רכבות נוספים עיקריים הם רכבות האקספרס למיניהן – מהירות ואמינות בדרך כלל, ורכבות המייל למיניהן – שאף הן טובות ומהירות. וכך לאלה שמכינים את נסיעת הרכבת מראש זוהי התחלה נעימה יותר.
איך מוצאים את הרציף והקרון: כדי למצוא את הרציף הנכון צריך פשוט לשאול מקומיים, ועדיף עובדים כמובן. כנ"ל לגבי הקרון שלכם, אף שעל כל קרון מודבקת רשימה ממוחשבת של שמות הנוסעים והמקום השמור להם. (וגם גילם של הנוסעים, מינם, והאם הם אוכלים צמחוני או בשרי).
שירות סבלים: למי שצריך את השירות, יש גם סבלים רשמיים הלבושים אדום ומחיר עמלם תלוי ביכולתכם להתמקח, אבל נע בין 25 ל-50 רופי למזוודה. ניתן גם להעלות לרכבת בתא מטען אופניים, אופנוע, או ציוד כבד אחר, כמובן בהכנה מראש ותשלום נוסף.
תאי לינה: בקווים ארוכים הנוסעים גם במשך הלילה צריך כמובן מיטה (הכרטיס כולל את המיטה בדרך כלל). ניתן לקנות תא לינה יקר במחלקה ראשונה או במחלקה שנייה – מיטה בתא של שש מיטות בסך הכול (Second Class Sleeper). עדיף, בעיקר לבנות, לבקש מיטה עליונה.
נסיעה ספונטנית: הבעיה לאלה המטיילים בצורה ספונטנית, שלא מתכננים כל נסיעה, היא למצוא מקום ברכבת כשעולים בתחנה קטנה אי שם. הדבר פחות בעייתי במשך היום, כי בדרך כלל יש מקום ולא מורידים תיירים, אבל בלילה העניין מחמיר ורק מי שיש לו מיטה נשאר בקרון. לכן מומלץ לגשת למנהל התחנה (Station Master), שהוא לרוב איש מלא הוד וחשיבות עצמית, ולא פחות חשוב – מחזיק בידיו כמה מקומות חירום ברכבת למקורבים ולפעמים מחלק את המקומות הללו לתייר או לתיירת מנומסים המסבירים לו כמה הוא עוזר להם בכך. אם המנהל לא מסייע, כדאי לעלות על הרכבת ולחפש את הכרטיסן שכאן נקרא Ticket Attendant (או בקיצור (TT. הכרטיסנים לרוב לבושים ללא רבב והם בעלי הבעת פנים רצינית ואמינה. עם קצת מזל וחנופה (לא מומלץ לשחד כרטיסן) גם להם יהיה מושב או מיטה פנויים עבור תיירים.
חגים: בחגים דתיים חשובים הרכבות מלאות ולרוב צפופות בצורה בלתי נסבלת, לכן תמיד כדאי לברר מראש מתי נערכים חגים באזור שאליו נוסעים.
גנבים: שימו לב שבתחנות הגדולות ועל חלק מן הרכבות פועלים גנבים, ולכן שמרו על דברי הערך שלכם, בעיקר מצלמות ופאוצ'ים עם כסף.
