אני מנסה להתעורר עם קפה של בוקר במרפסת של בית הקפה, אל מול "פלאזה דה ארמאס", הכיכר המרכזית של קוסקו, כיכר רוחשת אדם. קרן שמש שמבצבצת בין ההרים הסובבים את העיר משכיחה ממני את צינת הבוקר האופיינית לגובה 3,360 מטרים מעל פני הים. מולי – הקתדרלה המרשימה, המייצגת את המציאות הדואלית של העיר קוסקו: נצרות מפוארת בעלת נוכחות, מול תרבות האינקה העתיקה שעל יסודותיה נבנתה הנצרות הזו – צלב, ישו ודמויות של קדושים נוצרים על בסיס של אבנים מסותתות כמיטב מסורת הבנייה של האינקה, שעומדות איתן בכיכר הזו עוד מלפני הגעת הספרדים.
קוסקו הוכתרה לפני כמעט אלף שנים כבירת ממלכת האינקה. העיר הייתה קדושה, וסביבה נבנו מקדשים ואתרי פולחן לאלים של הרי האנדים. אמנם היום האינקה אינה קיימת כאימפריה, אולם צאצאי התרבות הזו ממשיכים כמו אז, לקיים את אותם מנהגים ולהאמין באותם אלים. מאז הגעת הספרדים ליבשת, חדרה הנצרות בכפייה אל תוך דת האינקה, אבל המעטה הקתולי החיצוני לא הצליח לערער אצלם את האמונה שבפנים. לכן עד היום נשמרה קדושתה של העיר קוסקו.
אחי, נתקעתי בקוסקו יותר מחודש
המרפסת מעניקה לי נקודת מבט מעניינת על הכיכר. כהרגלי, אני שוקעת להתבוננות באנשים. חבורת צעירים עם תרמיל גדול על הגב חוצה את הכיכר. מיד אני מזהה את סנדלי השורש ומחפשת פרצופים ישראלים מוכרים. נער פרואני עם ציוד לצחצוח נעליים קולט גם הוא את התרמילאים. הוא צועק לעברם בעברית קלוקלת: "אמיגו, חוצה מצחצח נעליים?" התרמילאים צוחקים. אין ספק שהעיר קוסקו נתפסת כ"קדושה" גם בתכנון המסלול המוצ'ילרי הטיפוסי. חלק מהמטיילים נמשכים לספורט אתגרי, חלקם רודפים אחרי טרקים וטיפוסי הרים, יש את אלה שמחפשים טיולים בין כפרים חקלאיים ואתרי ארכיאולוגיה באזור ואחרים פשוט נהנים לרבוץ מול סרטים ביום ולפזז על רחבת הריקודים בלילה. בכל מקרה, התשובה האופיינית של מוצ'ילר ישראלי תהיה "אחי, נתקעתי בקוסקו יותר מחודש." כאן כולם מרגישים בבית. אולי כי למרבית המסעדות יש תפריט בעברית ומגישים בהן ארוחת בוקר ישראלית; אולי כי על המקלדות באינטרנט-קפה יש גם אותיות בעברית; אולי כי למדריכים של הרפטינג יש גם שם חיבה ישראלי והם מספרים בגאווה "אני הייתי משק"ית ת"ש בגבעתי." אבל גם המטיילים שמנסים לברוח מה"ישראליאדה" הדרום אמריקאית, נשבים בקסם של קוסקו ולא רוצים לעזוב את העיר.
מבינה עניין זאתי, מסתובבת בסן בלאס
שלושה פרואנים עם שיער ארוך הולכים בכיכר בקצב שמושך את תשומת לבי. שניים מהם מחזיקים גיטרה, והשלישי נושא על כתפו מזוודה ארוכה וצרה. הם יוצאים מהכיכר אל מאחורי הקתדרלה, נעלמים לסמטה שעולה במעלה ההר. אני כבר מנחשת לאן פניהם מועדות: רובע האמנים סן בלאס, וממהרת להזמין חשבון.
אני חוצה את הכיכר, חולפת, כמוהם, על פני הקתדרלה. ממשיכה במעלה הרחוב, מגיעה אל סמטה צרה, לאורכה חומה שהשתמרה מתקופת האינקה – אבנים גדולות ומרשימות, מסותתות בקפידה, מסודרות זו על גבי זו. בסוף הסמטה מתגלה לעיניי העלייה התלולה – רחוב עם מדרכות צרות ומדורגות: "la cuesta de San Blas. לא קל לטפס בשיפוע כזה, בגובה 3,360 מטרים.. האוויר הדליל מתמלא בריח של מאפים טריים, כשאני חולפת על פני המאפיה "El Buen Pastor". אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה לטפס. בסוף העלייה מתגלה מולי הכנסייה של רובע סן בלאס. כנסייה קטנה ופשוטה, בנויה על תשתית של אבני אינקה - שרידיו של מקדש לכבוד אל הברק והרעם. מימין לכנסייה, נפרשת כיכר סן בלאס. קטנה, שקטה, רגועה. משרה תחושה מיסטית באוויר. כל כך שונה מהכיכר הגדולה שיצאתי ממנה עשר דקות קודם לכן.
אני מבחינה בשלישיית ארוכי השיער שחלפו מולי קודם. שני הבחורים עם הגיטרות התמקמו להם על ספסל. אחד מהם מנגן על הגיטרה שלו, השני מסתכל מסביב ומחייך. כשהוא קולט אותי, הוא זורק לי מבט שכאילו אומר "מבינה עניין זאתי, מסתובבת בסן בלאס." ואכן יש תחושה של התקדמות: קוסקו של התיירים זה דבר אחד וקוסקו של סן בלאס זה עומק אחר.
החבר השלישי שלהם פותח את המזוודה הארוכה והצרה שלו. מוציא ממנה אריג צבעוני מצמר אלפקה ופורש אותו על הרצפה בכיכר. הוא מתחיל להוציא מהמזוודה תכשיטים עבודת יד, מסדר אותם על האריג. תוך כדי הסידור, הוא שר את מילות השיר שמנגן ההוא על הספסל. כשהוא שם לב שאני מסתכלת לעברו, הוא מסמן לי להתקרב. מצביע על הסחורה שלו ואומר לי בספרדית שאפשר גם למדוד את התכשיטים. הוא מוציא מהכיס אבן מיוחדת, בצבע סגול מנצנץ. נותן לי אותה ואומר "מתנה, בשבילך. זו אבן מאזור הצפון, היא מעניקה ביטחון ואנרגיה." אני מודה לו ומחייכת, מנסה להבין למה הוא נתן לי את האבן, דבר שנותר תמוה בעיניי עד היום.
הבחור עם הגיטרה מפסיק לנגן ומספר לי על ההופעה שלהם הערב. "זה כאן, בסן בלאס, בפאב ההוא," הוא אומר ומצביע לעבר הפינה. "אני עוד אחזור לכאן הערב," חשבתי לעצמי.
קוסקו הרים סביב לה
פתאום מתחילה להתנגן מוזיקת אנדים מסורתית. אני מסתובבת ורואה להקת גברים בלבוש אנדיני כפרי, מנגנים על חלילי פאן וסמפוניות (מין הכלאה אנדינית של מפוחית וקני חליל). לידם, שש נשים בחצאיות צבעוניות וכובעים ססגוניים מתחילות לרקוד לפי הקצב. "ככה זה בשבת," מסביר לי הבחור עם הגיטרה, "יש כאן יריד אמנים." ואכן, לאט-לאט מגיעים אמנים נוספים ופורשים את הסחורה שלהם למכירה. חלקם צעירים – מוכרים תכשיטים, קולעים צמות, עושים ראסטות בשיער. אחרים מבוגרים יותר, עושה רושם שהגיעו מהכפרים באזור – לבושים לבוש מסורתי, מוכרים אריגים וחפצי קרמיקה. צ'ולה אחת (כך מכונה אישה מבוגרת ודשנה מצאצאי האינקה) יושבת ליד סיר רחב ידיים וצועקת "צ'וקלו, צ'וקלו קון קסו, צ'וקלו קון קסו," מוכרת תירס חם עם גבינה.
קבוצת תיירים מגיעה. המדריך שלהם מחייך בשביעות רצון של אחד שהצליח להתגנב לאירוע לא מתויר. התיירים מתפזרים בין הדוכנים ורוכשים לעצמם מזכרות באמצעות שפה בינלאומית של תנועות ידיים.
בקצה הכיכר יש מזרקה ומשני צדיה מדרגות אל המפלס העליון של הכיכר. אני עולה במדרגות ומסתכלת מלמעלה על ההתרחשות בכיכר. צבעוני ושמח, פשוט ונעים. הכיכר מוקפת במבנים לבנים נמוכים, בעלי גגות רעפים ומרפסות עץ צבועות תכלת. מנקודת המבט הזו אפשר ליהנות מיתרון הגובה של סן בלאס – מכאן יורדות להן סמטאות צרות ומתנקזות בסופן אל הכיכר הגדולה, "פלאזה דה ארמאס". מכאן אפשר גם לראות את גבולות העיר קוסקו. אני מסתכלת סביב, לוקחת נשימה עמוקה וחושבת לי: "אחח, קוסקו הרים סביב לה." או אולי זה נאמר על עיר בירה קדושה אחרת? בכל מקרה, גם פה אוויר ההרים צלול כיין.
אין כניסה לבעלי הילה אדומה או כחולה
תחושת השובע מההתרחשות בכיכר סן בלאס שולחת אותי ללכת לאיבוד בסמטאות הרובע. במהרה אני מפתחת לי תחביב חדש תחת הכותרת הזו, של "ללכת לאיבוד בסמטאות סן בלאס". הסמטאות הצרות מרוצפות באבנים קטנות ובולטות. בין הדלתות והמרפסות המסקרנות שזורים פנסי רחוב מעוטרים. בכל שוטטות כזו נחשפת פינה חדשה: גלריית אמנות, בוטיק מעצבים, בית קפה של אירופי שהתאהב ברובע והשתקע בו, פאב קטן עם הופעות חיות. אני נתקלת בדלת שקופה, מקושטת בחוטים תלויים. מנסה להציץ פנימה, להבין מה זה, מה מוכרים פה. בפנים חשוך, אך אני מזהה אבנים יקרות ותכשיטים עבודת יד. החנות ריקה. פתאום נשמע "בזזזזז" והדלת נפתחת. אני נכנסת בזהירות פנימה, החוטים בכניסה מרשרשים. "צהריים טובים," אומר לי בספרדית בעל החנות, אדם מבוגר בעל חזות אינדיאנית, עיניים נבונות וחיוך של בעל ניסיון. "הדלת סגורה בדרך כלל," הוא מסביר, "אני לא אוהב לפתוח אותה לאנשים מסוכנים, בעלי הילה אדומה או כחולה. לך יש הילה סגולה, אז אני שמח להכניס אותך לכאן." אני מחייכת (לא ידעתי שיש לי הילה סגולה...), מקבלת את דבריו בפתיחות (כנראה שהרוח של רובע סן בלאס כבר חדרה לתוכי). אני מסתכלת מסביב, מנסה לספוג את האווירה המיסטית בחנות. שתיקה ארוכה. אני מסתובבת בחנות ומרגישה את הנוכחות הבוחנת שלו. "רוצה שאני אספר לך דברים שאת לא יודעת על עצמך?" אנחנו שוקעים לשיחה מרתקת. בעל החנות האינדיאני, שמתגלה גם כשמאן, מגולל בפניי את העבר של הנשמה שלי. נשמה זקנה, מסתבר, כבר מתגלגלת בעולם הזה הרבה פעמים. אני יוצאת מהחנות שלו עם תחושה מוזרה, מתקשה להבין איך בחורה ריאלית ושכלתנית כמוני מאמינה כרגע בעומק לבה שהייתה בגלגול הקודם נקבה של בעל כנף גדול, כנראה קונדור. אני מחליטה להירגע בבית קפה קטן, על כוס של תה צמחים.
מערכת הזמנים ברובע סן בלאס פועלת אחרת
בהמשך השוטטות אני נקלעת לתוך גלריה מיוחדת, בבית של בני משפחת מנדיביל. למשפחה הזו שורשים עתיקים ברובע סן בלאס, אך במאה העשרים בני המשפחה התפרסמו בשל עבודות האמנות הייחודיות שלהם. כבר במבט חטוף קשה להתעלם מהמוטיב החוזר בכל הדמויות המפוסלות בגלריה: צוואר ארוך שמקנה לדמויות מראה מיוחד שאין דומה לו. הדמויות המפוסלות בגדלים שונים עשויות מעיסה של בצק ועץ. הן מונחות בגלריה בסידור מיוחד, יוצרות יחד סיפורים קטנים וצבעוניים שמעניקים תחושה של בילוי בממלכה קסומה. אני יוצאת מממלכת ארוכי הצוואר ומגלה שכבר שוקעת השמש. כנראה שאיבדתי תחושת זמן, או שמערכת הזמנים ברובע סן בלאס פועלת אחרת.
קר בחוץ, ערב קוסקני טיפוסי. פנסי הרחוב כבר דולקים. בהליכה מהירה אני מגיעה אל הפאב בו תתחיל ההופעה של החבר'ה שפגשתי בכיכר היום. אני מתיישבת על הבר, מזמינה בירה "קוסקנייה" (הבירה הייצוגית של קוסקו). כשאני מכניסה את היד לכיס כדי לשלוף כמה מטבעות, אני מרגישה את האבן הסגולה שקיבלתי היום. אולי זו היא שהעניקה אנרגיה מיוחדת ליום הזה? אני מסתכלת מהחלון החוצה, חושבת שאולי האנרגיה הזאת היא חלק מכל אבן ואבן מאבני הרחוב. מחזירה את המבט פנימה אל תוך הפאב, סורקת את האנשים שיושבים על הבר, את האנשים שעומדים מסביב עם כוס בירה ביד. טיפוסים שונים - אמנים, תיירים, זרים שחלפו כאן במהלך טיול ובחרו להישאר. הפרצופים מוכרים לי, בטח ראיתי אותם משוטטים ברחובות הרובע במהלך היום. הברמנית מסתכלת עליי בהבעת פנים שמצלצלת לי מוכר. נופל לי האסימון, גם היא מחייכת אליי בחיוך שבא לומר "מבינה עניין זאתי, מסתובבת בסן בלאס." אז אולי אלה האנשים? הם המקור לאנרגיה הזו? אני לוגמת מהבירה הצוננת וההופעה מתחילה.
