אז מה יש בארץ הזאת שאנדי גרסייה יצר את "קובה סיפור אהבה", ושאדוארדו מאנה כתב על געגועיו עליה בעודו חי בפריס המדהימה? מה יש בנשים הקובניות שגרם לחוסה ראול ברנרדו לכתוב דווקא עליהן ולא על נשות ניו יורק שבסביבתן הוא חי? למה כל קובני, בין שהוא מתנגד המהפכה ובין שלא, אוהב את קובה בכל נשמתו ויציג עצמו כקובני גאה בכל מקום ושעה? מה יש בה בארץ הזו שגורם למטיילים רבים כל כך לחזור אליה שוב שוב, גם לאחר שראו את האתרים החשובים ועברו את הארץ לאורכה ולרוחבה?
קובה אינה אופנתית ומתפתחת כמו ארגנטינה, לא מתהדרת כמו פרו בנופים עוצרי נשימה וגם לא כמו מקסיקו והמאיה. בקובה יש משהו אחר, ממכר, יש משהו שמחלחל לדם, חודר לעצמות ולא מרפה.
כאן מהפכה
אני משוטטת ברחובות של הוואנה. אין שלטי קוקה קולה, אין פרסומות של חברת סלולר מקומית, לא של אף חנות בגדים, בנק, סוכנות ביטוח או ממתק חדש. כאן מהפכה. על גבי הקירות, במקום הגרפיטי, במקום אוסף דעות ומסרים שונים, בעד ונגד, כאן יש רק כרזות תמיכה. תמיכה בשלטון, במפלגה, כאן אנו מתבקשים לבחור בן כמה מועמדים, אך שימו לב, כולם משתייכים לאותה המפלגה. דגלים תלויים בין הבניינים, ומנציחים מהפכה שקיימת כאן כבר כמעט חמישים שנה. כאן זוכרים ומזכירים את חוסה מארטי וארנסטו צ'ה גווארה, ואת פעולתם למען המדינה.
אני הולכת ברחובות ושוב נכנסת לסרט משנות החמישים אבל בצבע חזק ובוהק. מכונית קאדילק אמריקאית שנת 53' בירוק זוהר, עוד מהימים שלפני המהפכה חולפת לה לאיטה, מסיעה תייר מרוצה לקאסה פרטיקולר (בית שמשכיר חדרים לתיירים). זקנה שחורת עור ולבנת שיער יושבת על שרפרף במרפסת פרחונית הפונה לרחוב בבניין מט לנפול, הסבא של הסבא שלה הגיע לכאן במאה ה-18 כעבד אפריקאי, בימים בהם הלבנים הספרדים בקובה נזקקו לידיים עובדות בחוות הסוכר. בחורה צעירה בצבע מוקה, חולפת לה בצד הכביש עם חולצה בצבע ורוד זוהר, וטייץ שחור, ספק הולכת, ספק רוקדת.
ברחוב בהוואנה ניתן לראות אנשים בכל מגוון הצבעים, החל משחור, שחור מעורבב עם לבן, מוקה, לבן נוטה למוקה ועוד קצת לבן ועוד ממש טיפה.
חורחה הבן מנגן על טרס
מחדר אפלולי בפינת רחוב נשמעת מוזיקה, אני מציצה, ומיד מקבלת הזמנה להיכנס. עשר בבוקר, עוד יום קיץ חם, כולם בבית. את החדר האפלולי מאירה מנורת פלורסנט, שמחוברת לא מחוברת לחוט חשמל חשוף, שמגיע מעמוד החשמל הקרוב. שתי ספות, שני כסאות ושרפרף. מהמסדרון שמוביל לשני חדרי השינה מבצבצים פיגומים, התקרה באחד מחדרי השינה, נפלה לפני כ-11 חודשים, כך מסבירים לי, מאז החלו בשיפוצים. כשיש כסף קונים עוד לבנה, ועוד לבנה, בינתיים ישנים בסלון.
חורחה הבן מנגן על טרס (סוג של גיטרה) מלווים אותו ראול וטונה עם קלאבס ומרקאס והסבתא יולנדה ששבעים ושלוש שנותיה לא ניכרות בה. עם סיגר בפה, היא מנענעת את ישבנה באמנות כזו וחן, ונראה כאילו ידעה לרקוד עוד לפני שלמדה ללכת. מבירור קצר מתברר שאכן כך היה. כולם רוקדים וצוחקים, וכך עמם נסחפת גם אני, שותים עוד רום מהבקבוק שהכינה השכנה, עוד שיר עוד חיבוק ונפרדים בנשיקה.
האם זו שמחה, אהבה למוזיקה, אהבה בכלל, עודף זמן, או ניסיון להיאחז במוזיקה הכובשת והממכרת הזו, שמשכיחה את המציאות רק לעוד שעה או אולי לשעתיים?
אני יוצאת לרחוב, רואה חבורת תלמידים בתלבושת אחידה חולפת ליד דוכן הסנדוויצ'ים שמציע כמו אתמול ושלשום חמון קון קסו (סנדוויץ עם חזיר וגבינה), הוא זורק אלי חיוך ושוב שולח נשיקה.
מה יהיה איתו, עם קובה ועם אותה אישה זקנה.
