האגם הכי יפה בגווטאמלה

"אלוהים הוא ארכיטקט גאון", זה היה המשפט הראשון שיצא לי מהפה כשהרמתי את ראשי מהתיק המפויח שספג את עשן ה"צ'יקן באס", האוטובוס המקומי. רעש המנוע הצורם התרחק ונעלם. נשארתי לבדי על גדות האגם, רעש ההמולה של שבט הקיצ'ה וסולולה שחזר מהשוק התחלף ברחשי האגם. במרחק, ספינת מנוע קטנה יצרה פס לבן כמשיחת מכחול על המים התכולים. לא סתם נקרא המקום "אטיטלן" (Atitlan), מים מתוקים, מים יפים, בשפת נהואטל. הוא נמצא באזור ההררי במערב גוואטמלה, שלוש ומשהו שעות נסיעה מגואטמלה סיטי, וממוקם בגובה של ק"מ וחצי מעל פני הים כך שהאקלים שם נוח ונעים כל השנה.

את השלווה שלי הפר חואן המדריך. הוא האיץ בי ואמר לי שנאחר לסירה האחרונה. הסירות הן הדרך היחידה להתנייד בין 16 הכפרים המקיפים את האגם, כך שלא מומלץ לאחר אותן. השעה הייתה שעת שקיעה. השמש צבעה והכתה בצבעים אחרונים של כתום וחום. נראה היה שהיא מנסה להיאבק ולא לטבוע, צוללת לתוך האגם ומנסה להרים את ראשה, להאיר עוד אור אחרון, אך המים והרי הגעש שמסביב לא נותנים לה.
"עכשיו אתה מבין את משמעות השמש בחיינו," צחק חואן, "כל יום היא נעלמת, כל יום יורדת לבטן האדמה, למצולות האגם ושם עליה לעבור לילה שלם כדי לזרוח שוב, או יותר נכון, להיוולד מחדש". חואן הביט בי, לקח אוויר והמשיך. "וכשהיא נולדת מחדש, אחרי שנלחמה במפלצת המוות, יורד לה הרבה דם". לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, במקום זה התרכזתי בנווט הסירה, נער כבן 13 (במקרה הטוב), שכיוון את הנהג בזווית למעגן הקרוב.

את הלילה העברנו בכפר סן פדרו. הכפר שנחשב עני מאוד מקיים דו-קיום מעניין ויפה בין המערב למזרח - מצד אחד על צלע ההר מונח הכפר בצפיפות, ומצד שני נמצא רחוב התיירים. אף שהכפר הוא דתי מאוד ומאופיין בהשפעת הכנסייה האוונגליסטית, בני המקום פתוחים למערב. האוונגליסטים מאמינים בחלק גדול מהברית הישנה שלנו, וכשחואן גרר אותי לסמטאות סן פדרו כדי להגיע לפאב המקומי (אם אפשר לקרוא לזה פאב), יכולתי לראות כתובות של הברית הישנה מעורבבים עם הברית החדשה. לא פעם שמעתי את השמות שלום ואליהו, וזה לא מפני שיש כאן הרבה ישראלים.

ריח חריף תפס את אפי עד שכמעט לא יכולתי לנשום. "מה זה?" שאלתי את חואן. הוא צחק "מחר תראה." משם המשכנו לערב בילויים מהנה. הכפר הוא מקום מפלט למוצ'ילרים בעיקר בגלל שהמחירים בו נמוכים, אבל עוד יותר בגלל הסמים שבני הכפר חפצים ומוכנים לתת.

האף של האינדיאני

התעוררנו לפנות בוקר ויצאנו לטיפוס אל "האף של האינדיאני", שממנו יש תצפית אל האגם. בחושך היה קשה לנווט אך חואן עשה את זה במקצועיות. הגענו אחרי כשעה וחצי. הבטנו על האגם, ופתאום היא הגיעה - השמש. האל של המאיה, האל שנולד מחדש כל יום. הצבעים היו מרהיבים ואדומים ועכשיו הבנתי על מה חואן דיבר. אנחנו, שחיים מאחורי בניינים, משרדים ובקושי רואים שקיעה וזריחה, כבר שכחנו כמה הפלא הזה מדהים.

כשירדנו יכולנו לראות את פסגות הרי הגעש המתנשאים בקרבת האגם. הראשון היה סן פדרו, הר געש שאפשר לטפס עליו מהכפר סן פדרו - חמש שעות עליה וירידה בסך הכול. מעברו השני שוכנים שני הרי הגעש טולימאן ואטיטלאן כשם האגם. למען האמת, זוהי לוע גדולה של שרשרת הרי געש שקרסה, מה שמכונה בשפה המקצועית "קלדרה". בגלל הגובה, 1,500 מטר, מזג האוויר כאן תמיד נוח ומדי פעם השמיים זורעים גשמים, בעיקר בשעות אחר הצהריים, ואז נוצרת קשת מרהיבה המקיפה את ההרים. לא סתם מכונה גואטמלה "ארץ הקשת בענן".

משימון, קפה וציור של אשר

המשכנו בסירה לכפר סן טיאגו אטיטלן, הכפר הגדול ביותר באגם. במורדות הכפר יש הרבה גידולי תירס ושימושיו של הצמח וסגולותיו עוזרים לתושבי המקום להתקיים. התירס אינו צריך עונות גידול, הוא גדל במדרונות התלולים ואינו מצריך טיפול יסודי.

כשירדתי מהסירה המוני ילדים רצו אלי בצעקות "משימון! משימון!" אחד מהם, מרכוס שמו, תפס את ידי והוביל אותי בין סמטאות הכפר. האנשים כאן הרבה יותר חזקים, גבוהים, ועשירים יחסית לכפרי האגם האחרים. הימצאותם בצד הפסיפי של האגם, שעה וחצי מהאוקיינוס, העניקה להם שפע של אוכל, גידולים, פירות, צבע וציפורים. הכול שמח כאן, ובגדול. נשות סן טיאגו מתאפיינות בכובע בצורת צמה המלופף סביב ראשיהן. זאת חלק מהגאווה ומהמסורת שלהם שנשמרה. ה"וויפיל", הבגד הצבעוני של אנשי המקום, נעשה בעבודת יד ומאופיין בקישוטים הלקוחים מעולם הטבע שעל האגם. אפשר להביט בו שעות כמו בציור של האמן אשר ולנסות לפענח איפה הציפור, איפה האננס.

מרכוס פשט לעברי את היד - "כסף". על מה הוא רוצה כסף? עמדנו בצריף קטן ללא אנשים, על שולחן סמוך היו משקאות אלכוהוליים ונרות צבעוניים. מהצד השני ישבו שני גברים לצד בובה בבגדי סקי, עניבה, כובע וסיגר. היה זה "משימון" הנודע, מכשף חובב אלכוהול ונשים שהגיע לכפר במאה ה-16. תושבי הכפר פחדו מכוחותיו הידועים, אך לאחר זמן מה כבר לא יכלו לשאת את חוצפתו ואופן התנהגותו, ואז בהפתעה גמורה הם לימדו אותו לקח כאשר חתכו את ידיו ורגליו. רק לאחר המעשה הם הבינו את גודל הטעות. אם משימון ימות הוא יחזור אליהם בתור רוח ולא יעזוב את כפרם לעולם. הם עצרו את הדימום ועל ידי משקאות אלכוהוליים ומתנות ניסו לפייס אותו ולהשכיח את כאבו. עד היום כל שנה משימון עובר בין בתי הכפר, אנשים עולים אליו לרגל, לבקש, להתפלל, להירפא.

הריח מאתמול תפס אותי שוב, ורק שהסתכלתי כלפי מעלה הבנתי - קפה. גואטמלה היא המדינה החמישית בגודלה בעולם בייצור קפה. והקפה שלה, בעיקר הקפה האורגני שגדל בצל בתהליך ממושך, מקבל ארומה ייחודית וטעם נפלא. יש עשרות סוגי קפה בגואטמלה ממש כמו יין - קפה של ההר, קפה של האגם וקפה של החוף. אני ממליץ על קפה אנטיגואה שגדל בעמקים הגעשיים ליד מרגלות הר האש.

המלון הכי יפה במרכז אמריקה

המשכתי בסיבוב הכפרים שלי בכפר סן אנטוניו פלופו. כשירדתי מהסירה הבנתי שלמרות שזה לקח 25 דקות של שיוט - אני כבר נמצא בעולם אחר. הכפר נמצא בצדו המזרחי של האגם והוא כפר עני מאוד. הגידול היחידי בו הוא הבצל, כפי שמרמז הריח שאופף אותו. מגרש כדורגל נטוש, מעט רעש. האנשים מסתגרים, ללא ספק שונים מסן טיאגו. טיפסתי במעלה ההר להגיד שלום למגדלנה המנהלת מפעל קטן לאריגים, שבו היא עובדת עם אחותה ושלוש בנותיה. הקטנה, אגב, בת חמש וחצי, וכבר שולטת באומנות האריגים. כאן הוויפילים פחות צבעונים בהתאם לאזור ולצמחייה אבל עבודת היד מרשימה - ככל שמהדקים יותר חזק, הוויפיל נחשב ליותר טוב. הבנות עובדות בחריצות רבה ולא נחות לרגע.

לסיום סיבוב הכפרים שלי הלכתי במסלול הררי שמתאים לכל אחד מהכפר סנטה קרוז ועד כפר שנקרא חאיבאליטו. זה מסלול יפהפה שהנוף ממנו עוצר נשימה, אולי היפה ביותר באגם. יש לזכור שהמשך השביל מחאיבאליטו לסן מרכוס מסוכן, ולאחרונה דווח על כמה מקרי שוד. המשכתי ללכת עד שהגעתי לשער עץ קטן, וכשפתחתי אותו נגלה לי קומפלקס מהאגדות: 13 בתים קטנים עם רעפים השוכנים על צד מצוק שגובהו 40 מטר משקיפים להרי הגעש המופלאים. על המצוק שוכנת בריכה מחוממת עם ג'קוזי וכמה אנשים ישבו והשקיפו לאגם. זה היה מלון Casa del Mundo, וכנראה שלא סתם מכנה אותו הלונלי פלנט "המלון היפה ביותר במרכז אמריקה".

באותו ערב כל כפר הציג את הזיקוקין די-נור שלו עבור השנה הנכנסת. ישבתי עם בסי ההולנדית בג'קוזי של המלון למרגלות הצוק, הבטתי בחיוך המדהים שלה, אחר כך באגם שקיבל גוונים וצלליות כהים ולקחתי לגימה מכוס היין שלי. וואו, אלוהים הוא באמת ארכיטקט גאון.

>> מדבר הסלאר בבוליביה, עוד מקום שאלוהים בטוח היה בו

• אגם
• גוואטמלה
• דרום אמריקה
• טבע