בוקר בגואטמלה סיטי. אני עולה על אוטובוס צהוב, צ'יקן באס, בשפת המקומיים. זהו אוטובוס שמשמש לתחבורה של בני השכבות הנמוכות, אבל גם להובלה של סחורות ובעלי חיים, כמו – כפי שבטח ניחשתם – תרנגולות, ומכאן שמו. האוטובוס צבוע בצבעי קרב ססגוניים, ומעוטר בכל ההמצאות החדישות של העולם המצועצע שנהגי האוטובוסים בגואטמלה כל כך אוהבים. הספסלים שלו נמוכים ומותאמים למידותיהם של הגואטמלים, או יותר נכון למידותיהם של בני המאיה האינדיאנים. אלה, עגולי פנים ועדיני מראה, ושערם השחור משחור משוח בשמן וקלוע בצמות ארוכות שנוחתות על הוויפיל (הבגד המסורתי של המאיה) בשלל צבעיו. האוטובוס הרועש, הצבעוני והמפויח, מלא בנוסעים האינדיאנים, אך הם עצמם שקטים, מנומסים ועדינים להפליא.
אני נוסע במשך 40 דקות, נהנה מהטבע הנפלא, עד שעוזר הנהג צועק לעברי "אנטיגואה, אנטיגואה, אנטיגואה!". מה שאומר שהגענו למחוז חפצי. אנחנו גולשים עם האוטובוס הצבעוני, ולאט לאט גם הסביבה נעשית צבעונית עד שהאוטובוס ממש נטמע בשלל הצבעים מבחוץ. וכשאני אומר הצבעים מבחוץ, אני מתכוון בעיקר לצבעם של הבתים של אנטיגואה - כל אחד מהם צבוע ומשוחזר בצבע אחר, כיאה לעיר קולוניאלית.
קצת קשה להאמין שבמרחק כה קצר מגואטמלה סיטי, הבירה הסואנת והצפופה, שוכנת לה עיר מהאגדות, פנינה ארכיטקטונית כמו אנטיגואה. כל פעם אני שואל את עצמי האם הקסם הזה הוא תולדה של המעבר הקיצוני שבין שתי ערים אלו, או שזהו הקסם שלה באמת. כל פעם מחדש היא מוכיחה לי שזה הקסם שלה ורק שלה.
אנחנו מתחילים לקפץ במורד הרחוב מרוצף האבנים. מצדי הכביש מדרכות מפוסלות נושקות לקירות הצבעונים של החומות הקולוניאליות. המבנים האלו, בסגנון מורי מוסלמי, נבנו בהשפעת הספרדים במאה ה-17. בתוך החומות נבנו חצרות פנימיות ושם נוהלו חיי היום יום. ההפתעה של מה נמצא מאחורי אותה חומה צבעונית, בתוך החצרות היפות של התושבים מסבירי הפנים, מלאת קסם. כל פעם זה משהו חדש - חצר אחרת, פאטיו מרתק, גינון שונה. פה מגלים חנות, שם מגלים מאפייה, ובכל גילוי התענוג גדול.
מאה שנים של שינה
אנטיגואה – בשמה המלא "אנטיגואה גואטמלה", כלומר גואטמלה הישנה – החלה את דרכה כבירת גואטמלה. כיאה לבירה, היא הייתה חוד החנית בארכיטקטורה, בתרבות, בדת ובאמנות. כדי להבין למה כל זה נפסק ולמה הבכורה ניתנה לגואטמלה סיטי, צריך רק להרים את הראש. אנטיגואה מצויה בתוך עמק יפהפה מוקף בהרי געש אימתניים - הר האש, הר המים, והר אקאטנאנגו. בשנת 1773 פקדה את המקום רעידת אדמה אימתנית ששברה אפילו את קשוחי אנטיגואה. העיר אנטיגואה ננטשה לחלוטין והאנשים עברו לעבר הרמה שם הקימו את גואטמלה סיטי.
במהלך המאה ה-19 החלו להתיישב בה שוב, ובמאה ה-20 החלו עבודות השיפוץ בעיר שבעצם הקימו אותה לתחייה. אך בשנת 1976 שוב הזכירו איתני הטבע מי היה ומי יהיה כאן כל הזמן. רעידת אדמה פקדה את העיר וגרמה נזק רב, אך הפעם המשיכו המאמצים והעיר לא ננטשה. ארגון אונסקו העולמי הכריז עליה כאתר מורשת עולמית, כספים הוזרמו, תיירים ומשקיעים כאחד הביעו אמון בעיר היפה שבעצם נרדמה לה כמאה שנה, וכיום אפשר לטייל בה כאילו חזרנו בזמן - עם הניחוחות הישנים, הטעמים, המנזרים, הכנסיות, ורחובות האבן הגעשית אשר את רעש הצעדים שומעים מכל פינה. זאת הסיבה שאני מכנה אותה "היפהפייה הנרדמת".
לצלילי סלסה, בטעם אנצ'ילדה
כשמסתובבים בעיר קשה שלא להתפעל מכמה שהיא נקייה, שמורה ויפה. היא בנויה על מישור, כך שלתור אותה ברגל זאת ההנאה הגדולה ביותר. העיר בנויה שתי וערב ורחובותיה ממוספרים בקלות לפי כיווני הרוח (לדוגמה 1 צפון), כך שההתמצאות קלה.
את מסלול הטיול שלי אני מתחיל בכנסיית סן פרנסיסקו. הכנסייה הזו פשוטה וצנועה, אך מאחר שהקדוש שלה, האח פדרו, האמין גם בברית הישנה, יש בכניסה גילופים של חנוכייה ומגן דוד ואפילו לוחות הברית. משם אני עולה במעלה הרחוב ומגיע לסטודיו של רודריגו שבו הוא מלמד את התיירות איך לנענע את האגן לצלילי מוזיקת סלסה. הסטודיו פתוח לרחוב ומאפשר הצצה מאתגרת לריקוד החושני שבעצם יש לו שם של רוטב.
צמוד לסטודיו נמצא קאסה אזול, "הבית הכחול", זהו בית ספא עם סוכנות תיירות, שבבית הקפה שלו, שנמצא על הגג, אפשר להשקיף על העיר, לשתות אנצ'ילדה מקומית (בירה מעורבבת עם פלפל חריף ושאר תבלינים), ולשקוע בשיחה עם צעירי העיר. בהמשך יש חנות מיצים פינתית, ובעבור דולר אחד (8 קצל), תקבלו שתי כוסות של שייק עונתי וקר באירוח ביתי משפחתי.
אני ממשיך למלון סנטו דומינגו, השוכן לצד השרידים הארכיאולוגיים שנותרו מהמנזר הדומיניקני ששכן כאן במאה ה-16. המלון עצמו מואר כל ערב בכ-2500 נרות אשר מיוצרים בבית קטן בתוך המלון. כל כלי החרסינה והקרמיקה מיוצרים אף הם במקום. לאחר הליכה לצלילי מוזיקה קלאסית וכניסה למחילות של הכמרים, אני מגיע לאחד משלושת המוזיאונים שיש בתוך המלון. המוזיאון האהוב עלי הוא מוזיאון 2000 המשלב אמנות מודרנית ואמנות אינדיאנית מקורית. ליד כל מוצג אינדיאני מצוי מוצג חדשני, מה שמראה שלא אנחנו המצאנו את הגלגל ובסופו של דבר, חדש זה ישן וישן זה חדש.
אני גולש ברחובות ונכנס למוזיאון הג'ייד. במוזיאון היפה והקטן אפשר לקבל מדריך מקומי ללא תשלום. המוזיאון מספר את סיפורה של אמנות בני המאיה, ומסביר כיצד הצליחו להפיק מאבן הג'ייד, אחת האבנים החזקות בטבע, תכשיטים וכלי אמנות בימי המאיה. לסיום יש תצוגה של תכשיטים עכשוויים ומקוריים. אם הדולר מצוי בכיסכם אין ספק שכאן זהו אחד המקומות להשתמש בו.
הרום הטוב ביותר בעולם
את ארוחת הצהריים אני עושה במסעדה הבאסקית la Cuevita de los Crquizu. משם אני ממשיך לכיכר הכובסות, המצויה במרחק שני בלוקים מהכיכר המרכזית, ובה עד היום אנשי אנטיגואה מכבסים את בגדיהם. בעבר היה זה מקום מפגש לרכילות בין שפחות ומשרתות הבתים של העשירים. כיום צעירי גואטמלה פורשים שם את גופם על הדשא ומדברים על אמנות ופוליטיקה.
אני ממשיך לכיכר המרכזית, "פלאזה ריאל". בעבר נערכו כאן מלחמות שוורים שהספרדים הביאו כדי להרגיש בבית. כאן גם היה מתכנס השוק הגדול של העיר שכיום נמצא ליד תחנת האוטובוסים. במרכז הכיכר יש גן נפלא עם מזרקות, מאכלים גואטמליים וצמחייה שופעת. בחג המולד הגן מואר באלפי אורות ונראה כמו מקום מהאגדות. על הכיכר משגיחה הקתדרה של העיר. המקורית נהרסה ברעידת האדמה וזאת החדשה משוחזרת ויפה.
הגיע הזמן לנוח. בכיכר תמצאו את קפה קונדסה המעולה והמעוצב בטוב טעם. כמו כן ברחוב 1 צפון, שני בלוקים מזרחה, יש חנות עוגיות שתחזיר אתכם לילדות שלכם. בלוק אחד ממנה נמצאת מאפיית העיר שתמיד צפוף וחם בה, וניחוח לחם עוטף את הבאים. כשעולים ברחוב 5 צפון עוברים דרך כמה אתרים מיוחדים בעיר. הראשון הוא חנות משקאות מ-1903 שדלפק הכניסה ומכונת החשבון שלה נשארו מימי ימימה. בחנות הזאת תוכלו לקנות ולהתענג על בקבוק רום הסאקאפה, רום שמיושן 23 שנה ונחשב לרום הטוב בעולם. את הרום הזה ניתן להשיג רק בגואטמלה או ביפן, כך שאם אתם אנשים שאוהבים לשתות, זה המקום לעצור.
קלינטון, טריוויה ושוק
אני ממשיך לשוטט ברחוב ובשלל צבעיו. יש כאן חנויות, שווקים ומסעדות טובות כמו
calle de fondo real שם ביל קלינטון אכל בביקור באנטיגואה. מצד ימין עולות צעקות - יום ראשון היום, ובערב נערך משחק הטריוויה בבר של הרייליס שצמוד למסעדת פרידה. כאן נפגשים אנשים מכל העולם ומשחקים טריוויה כנגד אומות אחרות. לא צריך להסביר שהמפסיד צריך לשתות. אבל גם המנצח, כך שאווירה שמחה תמיד יש כאן.
בסוף הרחוב תמצאו את כנסיית "לה מרסד", כנסייה צהובה שמעוטרת שעיטורים יוצאי דופן עם השפעות אינדיאניות נוצריות. אם אתם רעבים תוכלו ליהנות ממאכלי הרחוב הנמכרים בחלק הקדמי שלה. במהלך ה"שבוע הקדוש" שלפני הפסחא יוצאת מכאן תהלוכה שמשחזרת את מסלול הייסורים של ישו. זה בהחלט המקום להיות בשבוע יוצא הדופן הזה.
את הטיול אני ממליץ לסיים, כמוני, בשוק ההומה של אנטיגואה שבו תמצאו את כל האריגים והעתיקות, כיאה לתרבות המאיה. כאן תוכלו להריח, לשתות, לאכול ולקנות במחירים זולים ואווירה צבעונית כמו שרק גואטמלה יכולה לספק. תמיד כדאי לשמור על הכיס במקומות הומים וכך גם כאן, אז גם עם כל החיוכים שמסביב - תמיד תזכרו שאתם צריכים כסף לאכול היום משהו.
