השיעור השני בקורס "תולדות סין" באוניברסיטת תל אביב, שבו ביקרתי בתחילת החודש, נפתח בסרטון חמוד. הופיעו בו שתי בובות קרטון עם דמויותיהם של המועמדים לנשיאות ארצות הברית, שהחזיקו בידיהם בננות טריות. לידן עומד גבר סיני, שברגע מהיר אחד משחרר קוף כדי שיבחר את המועמד החביב עליו. הקוף לא התלבט הרבה: הוא כנראה התחבר יותר למסרים שהעבירה הבננה של דונלד טראמפ, בעוד הבובה של הילרי קלינטון נשארה בודדה. כך ניבא הקוף הסיני את תוצאות הבחירות לנשיאות.
הסטודנטים שמילאו את האודיטוריום הגדול לא ממש התרשמו מהקוף הסיני, המקביל לפול התמנון הגרמני שחזה את תוצאות המונדיאל. חלקם בהו במסך בעייפות, מנסים לשרוד את שעת הצהריים המנומנמת, ואחרים גלשו בפייסבוק. אולי הם האמינו באותו זמן לסקרים וחשבו שקלינטון תנצח. ואולי הם פשוט רגילים לראות בחוג למזרח אסיה פרופסורים שמגיעים לשיעור עם ראסטות, כפכפים וצ'אי, אז מה כל כך מפתיע בקוף סיני שמכריע בחירות?
ואולי היתה עוד סיבה לאדישות הסטודנטיאלית. סרטונים מהסוג הזה, ושאר אנקדוטות מחיי היום יום במזרח הרחוק, הם לא הסיבה שרובם יושבים בכיתה עכשיו. אם פעם רבים מהנרשמים לחוג למזרח אסיה המשיכו את הטיול הגדול במזרח בין כיתות הלימוד, משיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם סטודנטים ומנהלי תוכניות עולה שהתמונה השתנתה לחלוטין. החוגים למזרח אסיה, שנהפכו בשנים האחרונות לפופולריים במיוחד, מוצפים בתלמידים שחושבים ביזנס ומקווים לעשות את מיליון הדולרים הראשונים דרך סין, או לפחות למצוא ג'וב במשרד החוץ.
האוניברסיטאות, על פי עדותן, לא נשארות אדישות לשינוי בקהל היעד, אלא מנסות להתאים את עצמן לסטודנטים הפרקטיים. את התוצאה אפשר להגדיר כתואר עם פיצול אישיות, שמנסה להישאר עם רגל אחת בעולם הרוח ולהניח את השנייה בעולם העסקי. זה אמנם נשמע כמו צעד הגיוני, אבל משיחות עם בוגרים ומעסיקים עולה שהתוצאה בעייתית: מי שציפו ליישם בשוק העבודה את מה שלמדו בכיתה מצאו את עצמם, במקרים רבים, מאוכזבים. למעשה, אפילו לא בטוח שהם יודעים לומר "מאוכזבים" בסינית.
אנחנו לא לשכת התעסוקה, אבל...
כבר שנים שהחוג למזרח אסיה הוא אחד מהפופולריים ביותר במדעי הרוח באוניברסיטאות, ומספק נחמה לפקולטות שסובלות בעשור האחרון מהידרדרות קשה במספר הנרשמים אליהן. לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, מספר הנרשמים אליו שומר על יציבות יחסית מאז תחילת העשור, כ-300 בשנה. לא רע בהתחשב בירידה שנרשמה במקביל במספר הנרשמים לאוניברסיטאות (66 אלף ב-2011 לעומת 64 אלף בשנה שעברה) לעומת התחזקות המכללות (64 אלף לעומת 96 אלף).
התואר מוצע בארבע מהאוניברסיטאות הגדולות בישראל: בר אילן ואוניברסיטת חיפה פתחו חוגים משלהן בעשור הקודם, לצד התוכניות הוותיקות בירושלים ובת"א. לתחרות נוספה ב-2013 גם מכללת תל חי, שהפכה למכללה היחידה שמציעה תואר במזרח אסיה. כ-60% מהסטודנטים בוחרים ללמוד בחטיבה הסינית, שנהנית מפירות הצמיחה הכלכלית במדינת הענק, גם אם עתידה של הצמיחה הזאת שנוי במחלוקת. 25% מהתלמידים מעדיפים להתמקד ביפן, והשאר נחלקים בין הודו לדרום קוריאה.
באוניברסיטאות מודעים לשינוי בתמהיל הסטודנטים בחוג ולרצונם לצאת מהקמפוס עם קריירה. הדבר מתבטא במסלולי הלימודים האפשריים: בר אילן, למשל, מציעה מסלול לתואר כפול שמשלב את לימודי אסיה עם משפטים או מנהל עסקים, ומציעה קורסי בחירה כמו "תרבות עסקית בקוריאה". בחיפה קיימות תוכנית לתואר ראשון בשם "עסקים באסיה", לצד אפשרות לשלב את התואר עם הכשרה כמורי דרך בתחום התיירות. האוניברסיטה העברית מציעה לשלב את התואר עם מנהל עסקים או יחסים בינלאומיים.
אתרי האינטרנט של החוגים משקפים מגמה דומה: עם כל הכבוד לשירת זן או לתולדות הקיסרים, הם מעדיפים לגשת לת'כלס. כך, באתר של אוניברסיטת תל אביב, מקדם את פנינו סרטון של בוגרת החוג שהמשיכה ללימודי מנהל עסקים בסין וכיום מתאמת עסקאות בינלאומיות גדולות. בחיפה ובבר אילן מציגים רשימה בולטת של בוגרי החוג לצד עיסוקיהם המקצועיים כיום (ספוילר: כולם מאוד מצליחים). רק בעברית מסתפקים ברובריקה צנועה יחסית, שבה נכתב: "מה עושים עם התואר? תעסוקה במשרדי הממשלה השונים, השתלבות בחברות המקיימות קשרי מסחר או תיירות".
"כולם מדברים היום במונחים של קריירה", אומרת ד"ר מיכל דליות-בול, העומדת בראש החוג למזרח אסיה בחיפה. "אופי התלמידים שמגיעים מאוד השתנה. פעם היה לגיטימי להרחיב אופקים וללכת ללמוד מדעי הרוח. היום צעירים חושבים פחות במושגים כאלה, ומחפשים ללמוד משהו שיהפוך לבסיס תעסוקתי. מה שאנחנו נותנים להם אלה כלים לשוניים וכלים של הבנה תרבותית. יש לנו הרבה תוכניות לחילופי סטודנטים, וזו ההזדמנות לקשור קשרים ולחדד שפה. לא כולם מצליחים לתרגם את זה להזדמנויות בשוק העבודה, זה תלוי מאוד באופי של הבחור או הבחורה, אבל אם הם נחושים מספיק הם יצליחו".
"אני לא לשכת התעסוקה, שלא יהיה ספק", מוסיפה ד"ר דניאלה גורביץ', ראש המחלקה למזרח אסיה בבר אילן. "אני מנגישה תרבות, חברה וידע שקשור למזרח. עם זאת, יש לי שיתופי פעולה עם גופים כמו משרד החוץ, מכון היצוא ולשכת המסחר ישראל-אסיה, ואני מביאה לכיתה מרצים מהגופים האלה. כמובן, לא ריאלי לחשוב שלכולם תהיה עבודה: למשרד החוץ, למשל, יש הילה שגורמת לסטודנטים לחשוב שהם יכולים להיות צוערים ולהשתלב במדינות אסיה. זו אידאה ואני מעודדת אותה, אבל אחרי הסינונים נשארים אחוזים בודדים שמתקבלים לתפקיד. התחושה של הסטודנטים היא שאם הם ילמדו ויהיו טובים, משרד החוץ מחכה בסוף הדרך".
הבוגרים לא יודעים להסתדר בסין
משה לשם (26) הוא דוגמה לסטודנט למזרח אסיה מהדור החדש. הוא סטודנט בבר אילן, וניצל את האפשרות לעשות תואר כפול כדי ללמוד גם משפטים. "לא פשוט לקבל התמחות טובה בעריכת דין בארץ, צריך לבלוט ותואר ראשון רגיל לא נראה מיוחד. כשהבנתי שיש לי אפשרות ללמוד סינית חשבתי שזה יכול לקדם אותי", הוא מסביר. "אחרי התואר אני חושב לחפש משרד עורכי דין שיש לו קשר למדינה הזאת, או להוסיף תואר שני במנהל עסקים כדי לקבל גם את הזווית הזאת. אני מאוד נהנה מלימודי אסיה, אבל יודע שצריך לשלב את זה עם עוד משהו בשביל הערך הפרקטי. לא מספיק ללמוד על תרבות והיסטוריה".
איתי דיקשטיין (25), חברו של לשם לספסל לימודי הסינית, חושב גם הוא על היישום הכלכלי של התואר. "אולי אני אלך לעסקים שקשורים בתרופות", אומר דיקשטיין, שבעבר למד רפואה בחו"ל (אך לא סיים). "עם התואר עצמו אין יותר מדי מה לעשות, אבל אני רואה אותו כפלטפורמה חברתית. זה הזהב האמיתי מבחינתי – אני פוגש אנשים מהארץ ומהעולם, יוצר איתם קשרים ולומד באילו כלים אני יכול להשתמש אחר כך כדי להתקדם".
אלא שההתלהבות של לשם, דיקשטיין וחבריהם לא ממש מרשימה את המעסיקים הפוטנציאליים. "לימודי סין בארץ הם חממה", אומר אריאל כנר, בעלי חברת התקשורת רייזקום. הוא עובד באופן קבוע עם חברה סינית שמייצרת ציוד טכני, אבל אפילו לא חושב לשכור לשורותיו את יוצאי החוג. "לפני כמה שנים חיפשתי עובדת שתקשר ביני לבין הסינים", הוא מספר, "בחרתי במישהי שגרה שם שלוש שנים. היא מכירה את התרבות, מבינה את המנטליות ועוזרת לנהל את התקשורת איתם ולפצח את האתגרים. באוניברסיטאות לא נחשפים לפוליטיקה האמיתית שיש בסין, וגם כישורי השפה שמלמדים שם חסרי ערך ואי אפשר לעשות איתם כלום".
דברים דומים אנחנו שומעים מיובל אטד, מנכ"ל חברת צ'יינה ביי, שמייבאת מסין סמארטפונים, רהיטים, אביזרים לבית ועוד. החברה שלו מעסיקה 25 עובדים בישראל ועוד 30 בעיר שנז'ן שבסין, כמעט כולם עובדים באופן קבוע מול יצרנים וסיטונאים סינים. בניגוד לכנר הוא דווקא פנה בהתחלה לבוגרי האקדמיה, גייס שניים מהם ושלח אותם לעבוד ממדינת האם, אבל גילה שהם פשוט לא מצליחים לתפקד.
"חשבתי שבוגרי החוג ייכנסו מהר מאוד לתלם ויבינו את הדברים עובדים, אבל בפועל הרילוקיישן היתה הפעם הראשונה שבה הם חוו את סין באמת", הוא אומר, "הם לא התאימו לשיטה, וראו את זה באופן מאוד ברור. בלימודים הם לא באמת ביקרו בסין, אולי רק לתקופה קצרה, ופתאום הם היו צריכים לחיות שם וזה לא פשוט. גם הסינית שהם דיברו היתה בסיסית מאוד. אז יופי, הם ידעו קצת על שושלת צ'ינג או על שושלת מינג, אבל זה לא מה שצריך. במקום האוניברסיטאות הייתי מקדיש שנתיים ללמידה של סינית עסקית ושל התרבות העסקית, ומוסיף שנה לימודי פרקטיקה והשמה בסין. כרגע הלימודים עוזרים לעבוד שם כמו שלימודי תנ"ך עוזרים לעבוד בישראל".
ככה לא לומדים שפה
למרות הניסיון לפנות למחוזות כלכליים יותר, השינוי באופי הסטודנטים למזרח אסיה לא הביא לשינויים משמעותיים במבנה התואר עצמו. רובו מורכב עדיין ממבואות היסטוריים ומקורסים על פוליטיקה, תרבות ודת. לימודי שפה סינית, יפנית או סנסקריט תופסים עדיין חלק לא קטן משעות הלימוד. גם בוגרי הלימודים, כמו המעסיקים, מגלים לעתים קרובות שהם לא באמת רכשו את השפה. במקרה הטוב היא משמשת להם בסיס לתקשורת קלה עם הצד השני ("עילגת", כפי שמכנה אותה אחת הבוגרות), והיא בטח לא עוזרת להם להשתלב בעבודה.
ניצן שטיינהורן (34) נרשמה לפני כעשור ללימודים באוניברסיטה העברית בהשפעת אביה, שחשב שהעתיד נמצא בסין. אחרי שסיימה את התואר היא נסעה למדינה שעליה למדה, ושם הבינה שסינית היא יודעת, אבל לא מספיק. מאז היא ניסתה להשתפשף בשפה ואפילו לימדה אותה בבתי ספר, אבל לעבוד בסין היא לא חזרה.
"מה שלומדים בארץ לא מספיק", היא אומרת, "הצלחתי לתקשר מעט כשהגעתי לשם. סמסטר אחד בבית ספר בסין מקביל ללימודי שפה של שלוש שנים בארץ. בישראל הדגש הוא על ידיעת המילים ועל הדקדוק, פחות על סינית מדוברת, וזאת בעיה. מאכזב לנסוע ולגלות שמה שלמדת לא ממש פרקטי: רק בסין שיפרתי באמת את השפה, כי לא היתה לי ברירה והייתי צריכה לתקשר עם מי שמסביבי. מי שהולך ללמוד את התואר צריך לדעת את זה. אני קיבלתי עזרה כלכלית מההורים שאפשרה לי להישאר בסין לאורך זמן, אבל לא לכולם יש את האפשרות הזאת".
שירי גרינפלד (30) סיימה לימודי יפן באוניברסיטת חיפה לפני שש שנים. "ראיתי את עצמי עובדת בדסק אסיה בחברה גדולה ועושה עסקים ביפנית שוטפת. בפועל גילתי שלימודי שפה באוניברסיטה לא מספיקים בשביל התנהלות עסקית, וכדי לדעת את השפה היטב צריך לנסוע ליפן ולבלות שם הרבה מאוד זמן. אם מישהו מכוון לעסקים ולסחור עם מדינה ממזרח אסיה, אז הוא צריך לחפש מסלול יותר פרקטי ממה שהתואר מציע. ללמוד על ההיסטוריה ועל המלחמות של יפן זה מעניין, אבל לא נותן מקצוע".
מאיר קדם (34), שסיים את מסלול לימודי סין בעברית לפני שבע שנים, דווקא עשה רילוקיישן מוצלח. אלא שלדבריו חברת האופנה שבה עבד היתה ישראלית במקור, והוא קיבל את העבודה שם רק בזכות העובדה שעבד בבנק במקביל ללימודים. "עזבתי את הג'וב הזה אחרי שלוש שנים, חזרתי לארץ ואימנתי קרוספיט במכון וינגייט. אחרי שנה טסתי חזרה לסין: אימנתי בשנגחאי ואחרי חודש וחצי הצלחתי להתרומם ולעבוד יפה, ראיתי שם עושר שלא ראיתי קודם. אם בחור בן 21 ישאל אותי היום איך להצליח בסין אני אענה שהלימודים אמנם פתחו לי את הראש, אבל שהוא צריך לנסוע לשם, ללמוד כמה שנים ואז לפתוח עסק עצמאי".
ואולי צריך להרגיע עם הפרקטיקה
הביקורת על התועלת שבלימודים לא זרה למרצים למזרח אסיה. ד"ר אורי סלע מאוניברסיטת תל אביב משוכנע שבכל זאת יש בו תועלת פרקטית, ושאי אפשר להצליח רק עם תיק גב ובלי ארגז כלים אקדמי. "סין נתפסת כאלדורדו חדשה, ארץ האפשריות הבלתי נגמרות", הוא אומר. "אבל אם מישהו ייסע לשם בלי ללמוד קודם, מה יקרה? זה לא שמישהו אחר יחכה לו שם עם מדריך של התרבות הסינית. איך הוא יחליט לאן בדיוק הוא נוסע? איפה לעשות עסקים? איך הוא יבין את הבייסיק של מה שקורה שם? הוא יגיע למקומות של צעירים כמוהו, אבל כל קשר בין זה לבין תרבות עסקית לא קיים. אנחנו אלה שעוזרים להבין את המקום".
בביקור באוניברסיטת תל אביב, לצד הסטודנטים מוכווני המטרה, אפשר היה גם למצוא כאלה שעדיין מחפשים את עצמם. ורד מיישיב (26), שמתמקדת בלימודי סין ותסיים השנה את התואר, לא ממש מנסה להרשים מעסיקים, אלא פשוט רצתה תואר וחשבה שמזרח אסיה יהיה חוג מעניין. "בקרב אנשים שאני מכירה זה נהיה ממש טרנד ללמוד בודהיזם", היא מספרת על תלמידים אחרים למזרח אסיה שפגשה, "זה חלק מהניסיון ליצור זהות מיוחדת, כמו ללבוש עגילים עם נוצות ובגדים מוזרים – להגיד לחברים שלך 'אתה לא יודע על מה אני לומד ואיזה כיף זה'".
מחוץ ללימודי סין נראה שההשפעה העסקית מורגשת פחות, למרות העובדה שיפן וקוריאה הן שתיים מהכלכלות הגדולות בעולם. טל סגל (23) אמנם מפנטז על עבודה בחברת סטארט-אפ יפנית, אבל הגיע ללימודים אחרי שנחשף למוזיקה המקומית, שזכתה במערב לכינוי J Pop או J Rock. "לומדים איתי גם אנשים שנרשמו לחוג בגלל סדרות אנימה", הוא מספר "ואני מכיר אנשים שנרשמו ללימודי קוריאה אחרי שצפו בסדרות דרמה קוריאניות, שהפכו למאוד פופולריות בארץ. אנשים פשוט גילו את המדינות האלה ורוצים לדעת עליהן עוד".
סטודנטים כאלה מעלים שאלה שחורגת מעבר לגבולות החוג למזרח אסיה: האם האוניברסיטאות בכלל צריכות לצאת מגדרן כדי להציע תואר ש"אפשר לעשות איתו משהו"? אחרי הכל, עבור מי שמעוניינים בלימודי שפה יש בתי ספר ללימודי שפה. את הצד הפרקטי המכללות יכולות לספק, ולפתוח תוכניות מזרח אסייתיות משלהן אם הן מעריכות, כמו תל חי, שיש לכך מספיק ביקוש.
אם האוניברסיטאות מסרבות להפוך את התואר לפרקטי באמת על חשבון התרבות וההיסטוריה, או להפריד בין לימודי הרוח והניהול, אולי עדיף שיפסיקו לקרוץ לשוק העסקי ולעורר ציפיות לא ריאליות ויחזרו להתמקד בהרחבת אופקים. מספר הנרשמים כנראה יהיה נמוך יותר, אבל לפחות הבוגרים לא יתאכזבו לגלות שהם לא סוגרים דילים של מיליונים בשנגחאי, אלא בסך הכל יודעים להבדיל בין שושלת צ'ינג למינג.