נניח שמציעים לכם ג'וב בקליפורניה בשכר שמגיע עד 62 אלף שקל בחודש, כולל מגורים חינם וגישה חופשית לכל כמות הוויד שאתם מסוגלים לעשן, אפילו אם ניחנתם בקיבולת של סנופ דוג. הקאץ': משטרת ההגירה עלולה לגרש אתכם מארה"ב בכל רגע. איך נשמע לכם הדיל הזה? כי ליותר ויותר צעירים ישראלים הוא נשמע מעולה.
"מגיעים לפה הרבה חבר'ה שרוצים להרוויח כסף וגם לעשן", אומר עמוס סילבר, ממקימי אפליקציית "טלגרם" - כן, זאת שכולם מכנים "טלגראס". סילבר, ישראלי שמתגורר בארה"ב, עבד במשך מספר שנים בחוות מריחואנה בקליפורניה והתמונות שצילם שם מעטרות את הכתבה הזאת. "בעונת הטרימינג, הגיזום, אני יודע על ישראלים שהרוויחו 18 אלף דולר בחודש (כ-62,000 שקל) מספטמבר עד נובמבר, ואחר כך הלכו לטייל בעולם ולא עבדו במשך שנה. יש תמיד סיכונים בעבודה הזו, אבל היו רק מקרים בודדים שרשויות החוק התערבו במה שקורה. יש בצפון קליפורניה הרבה חוות פיראטיות של ישראלים שעובדות מתחת לרדאר בלי בעיות ומגלגלות מיליוני דולרים בשנה. זה עסק משתלם מאוד".
האם העסק ימשיך להשתלם? לא בטוח, ועוד נסביר איך דווקא הלגליזציה בקליפורניה עשויה לחסל אותו. אבל לפחות נכון לעכשיו, אלפי צעירים ישראלים חיים את החלום הירוק.
שנהיה לראש של באנג ולא לזנב
ב-1 בינואר, כשהעולם כולו חגג את תחילתה של שנת 2018, בקליפורניה חגגו פעמיים: היום הראשון של השנה האזרחית החדשה היה גם יומה הראשון של הלגליזציה המלאה במדינה. 20 שנה לאחר שקליפורניה אישרה את השימוש בקנביס רפואי, היא הפכה למקום שמותר גם לאנשים בריאים לעשן בו ג'וינטים. הושט היד והדלק אותם.
אלא שההיתר הגורף לעשן לא בא עם היתר גורף לגדל. לפי החוק שנכנס לתוקף השבוע, תושב קליפורניה רשאי לגדל בביתו לא יותר מ-6 שתילי מריחואנה. גידול בכמויות מסחריות – זה כבר דורש רישיון מיוחד. וכל זה מסביר למה דווקא במדינה הראשונה בארה"ב שהגנה בחוק על המריחואנה הרפואית יש כל כך הרבה מריחואנה לא חוקית.
על פי הערכות עדכניות, בצפון קליפורניה בלבד פועלות כיום כמה מאות חוות פיראטיות לגידול מריחואנה, מהן עשרות בבעלות ישראלית חלקית או מלאה. החוות, שפועלות ללא היתר, מוכרות פאונד וויד (450 גרם) בכ-3,000 דולר (11 אלף שקל ). המחיר לקילו - כ-6,000 דולר (20 אלף שקל ). משמעותית יותר זול מאשר בישראל, שבה משלמים הצרכנים סביב 80 שקל לגרם, אבל זה עדיין הרבה מאוד כסף. לכן לוקחים את הסיכון בעלי חוות רבים כל כך – וגם עובדים ישראלים רבים כל כך.
שירה (שם בדוי, כמו שאר שמות העובדים בחוות) עבדה בשנתיים האחרונות בעגלות בקניונים - העבודה המסורתית שמזוהה עם ישראלים יוצאי צבא. היא מכרה מוצרים של ים המלח ומסרקים מיוחדים לשיער והרוויחה סביב 2,000 דולר בחודש, ואז הגיעה הצעה מפתה: עבודה בקציר מריחואנה בצפון קליפורניה תמורת שכר חודשי התחלתי של 4,000 דולר (כ-14,000 שקל ), כולל לינה, אוכל ובונוסים שיכולים להכפיל ולשלש את המשכורת. אם זה לא מספיק אטרקטיבי, אז בתקופת הגיזום שנמשכת כשלושה חודשים, המשכורת מטפסת עד 18 אלף דולר בחודש.
"היה לי מזל גדול שלא תפסה אותי משטרת ההגירה. היו כמה פשיטות על מתחמים של ישראלים שעבדו בעגלות בלי אישור עבודה, ואני יודעת על מאות שגורשו לישראל ולא יכולים להיכנס לארה"ב", מספרת שירה בת ה-27 על הקריירה הקודמת שלה. "האמת היא שנלחצתי מאוד, עזבתי את העגלות ועברתי לגור אצל חברה קרובה בקליפורניה, עד ששמעתי על ישראלים שעובדים בחוות המריחואנה. החלטתי ללכת על זה כדי לחסוך כסף ללימודים ושכר דירה בישראל. הבנתי שהסיכוי להיתפס על ידי אנשי ההגירה קטן מאוד והכסף גדול. זאת עבודה שונה מהעגלות, קשה יותר פיזית, אבל הכסף גדול וההוצאות קטנות. זה מה שמושך עוד ועוד ישראלים צעירים לעבוד בעבודות האלה, למרות שהן לא חוקיות".
טוב, זה והיתרון הבלעדי שלהן: "אתה יכול לעשן פה מריחואנה חופשי בלי לשלם", מספר רוני (27), עובד באחת החוות. "יש צעירים שבאים לפה בעיקר בשביל לעשן. זה יתרון גדול לעומת העגלות".
אורי לא כאן, הוא בהפסקת ג'וינט
שירה ורונן לא לבד. ההערכות מדברות על אלפי ישראלים בשנות ה-20 לחייהם שנטשו את העגלות לטובת עבודה בחוות המריחואנה. אז לא בדיוק לזה התכוון בן גוריון, אבל הנה הם מגשימים את חזונו של הזקן ומפריחים את השממה. הנגב, צפון קליפורניה, בואו לא נתקטנן.
"אתה מטייל בארה"ב, עושה חיים, חוסך כסף. הצעירים פה רוצים ליהנות, לבלות במסיבות ולחזור לארץ אחרי כמה שנים עם הרבה כסף", מספר רוני. "אין לך כאן הוצאות דיור או אוכל, וזה מושך המון צעירים מהארץ. הם מגיעים לכאן מפה לאוזן. כמובן שאין פרסומים, בגלל החשש שמחלקת ההגירה האמריקאית תבוא ותגרש אותנו".
לישראלים שעובדים בחוות אין רישיון עבודה, אבל זה לא משנה לבעלי החוות הפיראטיות, שממילא נמצאים בצד הלא נכון של החוק. תנאי ההעסקה שהם מציעים נדיבים למדי: "רוב העובדים מתגוררים בחוות ולא משלמים עבור הוצאות דיור. לרוב מדובר בלינה באוהלי שטח או בקרוואנים", מספר יאיר רביב, יו"ר "קאנה", העמותה הישראלית לקנביס אחראי. "בחלק מהחוות מספקים לעובדים גם מזון, אבל זה תלוי ברצון הטוב של בעל החווה. בכל מקרה ניתנת לעובדים אפשרות לעשן חופשי, ללא הגבלה, במהלך העבודה".
למרות האפשרות לעבוד עם THC במחזור הדם, המרואיינים שלנו מספרים שרוב העובדים מעדיפים לא לעשן כי זה מאט את קצב העבודה. כן, מה שאתם שומעים, מתברר שסטלנים אינם מהירים. וזאת בעיה, כי העובדים מתוגמלים לפי כמות (או ליתר דיוק משקל). בחלק מהחוות נדרשים העובדים לבצע עבודה איטית וקפדנית בסטנדרטים של מוצר פרימיום; במקומות אחרים הדגש הוא על מהירות. כך או כך זאת עבודה שנמדדת בהספק, מה שמסביר למה רבים מאמצים את הדיבר "אם עובדים – לא מעשנים".
"בתקופת הקציר אפשר להרוויח בחוות המריחואנה האיכותיות 150 עד 200 דולר לפאונד", אומרת שירה. "בחוות שלא דורשות איכות אפשר להרוויח 100 דולר לפאונד. בחווה שאני גרתי בה ישנו בקרוואנים או באוהלים גדולים והייתה לנו חוויה מטורפת. בעל החווה הוא ישראלי שמרוויח הרבה כסף בגלל שהוא לא משלם על הישראלים מסים וזכויות סוציאליות כמו שמשלם בעל חווה חוקית לעובדים מקומיים שהוא מעסיק".
חישוב הסיכון (העסקה לא חוקית) מול הפיתוי (כסף שחור ומהיר, שלא לדבר על צמח ירוק ושמח) הוא חלק ממה שגורם לנטישה של העגלות לטובת החוות. ויש עוד סיבות: "בעגלות אתה עובד קשה, כמו חמור. צריך לשכנע אנשים לקנות ממך מוצרים, צריך להיות מניפולטיבי, למכור לאנשים דברים שאתם לא מאמין בהם", אומר יובל (27), שעבד כשלוש שנים בעגלות לפני שעבר לחוות מריחואנה. "המשכורת שלך בעגלות היא בסיס פלוס בונוסים על מכירות מעבר ליעד. במקרה הטוב אתה עושה 2,000 דולר בחודש כולל עמלות, ומה עם הוצאות על אוכל ודיור? אתה נשאר עם 700, 800 דולר בכיס. בקטיף מריחואנה אני חוסך בקלות 3,000 דולר כל חודש. זה מאוד משמעותי".
אפשר לראות מכאן את העיניים האדומות, סליחה, הבורקות שלכם. אבל זה המקום להזכיר את המינוסים - ואת הסיכונים.
פרפר עף בקליפורניה ומחירי הגראס בישראל צונחים
לא כל צעיר ישראלי יכול לעבוד בחוות ולא לכל אחד זה מתאים. רוב החוות נמצאות באזורים מרוחקים ומבודדים בצפון קליפורניה, באזור שנקרא "משולש האזמרגד" (Emerald Triangle), וכדי להיכנס אליהן מרחרחים הישראלים בתחנות דלק, בבתי קפה ובטרמפיאדות. אין שלטי "דרושים עובדים" ואין פרסומים.
הבעלים מצדם, כולל הישראלים, לא מתלהבים מדרכונים כחולים. "בעלי החוות מחפשים בעיקר ישראלים עם דרכונים אירופאיים, שלא צריכים ויזה כדי להיכנס לארה"ב", אומרת שירה. "רוב החיילים המשוחררים מקבלים סירוב כשהם פונים לשגרירות ארה"ב בישראל בבקשה לוויזה, בדיוק בגלל החשד שהם באים לעבוד באופן לא חוקי. לכן אתה רואה בחוות הרבה חבר'ה בגיל 25-30, לא כאלה שהרגע הגיעו מהבקו"ם".
הסיכון הוא עניין של מזל. רוב הפעילות בחוות נעשית מתחת לרדאר: "השריפים המקומיים כמעט שלא מתעניינים בנעשה בחוות או מי עובד בהן, אלא אם כן הם מקבלים הנחייה מהאף.בי.איי לטפל בהן. אבל זה כמעט ולא כשהייתי בחוות", מעידה שירה.
"בעלי החוות הישראלים לא חוששים לפעול בגלוי כי הם יודעים שאין מי שיפקח עליהם", מחזק רוני. "זה לא מעסיק את המשטרה ואת רשויות האכיפה בארה"ב, אז בעלי החוות מנצלים את זה עד תום בהקמת חממות רבות בשטחים מדבריים כדי להרוויח מיליוני דולרים".
אלא שהרשויות עשויות לפעול בכל רגע, מפני שלא כל הוויד שגדל בקליפורניה נשאר בקליפורניה. צעירים ישראלים שעובדים בחוות או מטיילים במדינה רוכשים מריחואנה בזול, מבריחים אותה לישראל ומוכרים את אותה ברווח עצום. מקורות מספרים שחלק מהבלדרים הם קשישים שאינם מעוררים חשד במשטרה או ברשויות המכס.
על פי הערכות של גורמים בתעשיית המריחואנה בארה"ב, מאות קילוגרמים כבר הוברחו לישראל בשיטות שונות. "זה לא קוקאין או הרואין, שאם אתה נתפס על סחר שלהם ישלחו אותך לשנים בכלא", מסביר י', שעסק בהברחת מריחואנה לישראל. "במקרה הגרוע תקבל עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס, אז זה עסק משתלם".
עמוס סילבר מכיר את הסצנה: "אני יודע שיש הברחות של מריחואנה איכותית מאוד מארה"ב לישראל. אני לא יכול לפרט יותר מדי, אבל זה בין השאר מה שגרם לירידת המחירים של הקנביס בארץ בשנים האחרונות. השוק מוצף, החוות רוצות להיפטר מהסחורה ויש צעירים ישראלים שמנצלים את המצב". התוצאה: מחיר הקנביס בישראל צנח מ-110-100 שקל לגרם ל-70-80 שקל לגרם. עם זאת, ראוי לציין שלפחות חלק מהירידה מיוחס לא להברחות מארה"ב אלא לנגישות ולתחרות שיצרה טלגרארס, אז ייתכן שסילבר מצטנע כאן יתר על המידה.
בהינתן שרמה מסוימת של פשיעה בינלאומית חדרה אל השדות הירוקים, סביר להניח שהרשויות לא יישארו מנומנמות לנצח. אבל עד שהן יתעוררו, השהות בחוות ממשיכה להיראות כמו מקרה קיצון של עבודה מעודפת.
למה "תן ביס" כשאפשר קנביס
ישראלים שעבדו בחוות מספרים שיום ממוצע מתחיל בשעה שש בבוקר, בפתיחת החממות ובהפעלת הציוד. בערך בשמונה מגיעה ארוחת הבוקר; העובדים שגרים בחווה מקבלים את מוצרי המזון מהבעלים ומבשלים לעצמם את הארוחות במטבחון מאולתר. בחלק מהחוות יש מקלחות מאולתרות בחיק הטבע, עם מיחמי גז לחורף. "זה כיף מטורף להתקלח במים חמים בשיא הכפור מתחת לכיפת השמיים", נזכר סילבר.
יום העבודה נמשך בין 10 ל-12 שעות, תלוי בשלבי הגידול של הצמח. כל חווה מעסיקה מגדל ראשי שמתדרך את העובדים כיצד לקטוף ולטפל בצמח בשלבים השונים.
המילה "חווה" מעוררת אסוציאציה של גידולים תחת השמש, אבל את הקנביס מגדלים בחממות. בכל חממה מוחזקים אלפי שתילים, ומכל שתיל אפשר להפיק כ-50 גרם מריחואנה איכותית.
כשהצמח גדל, קוצרים אותו באורך סביר ובנקודות שיהיו נוחות לתלייה ולייבוש. בשלב זה עושים מה שנקרא עלעול, Leafing - גיזום ראשוני של הענפים המיותרים מהשתילים שזה עתה נקצרו. העובדים גם שוטפים את הצמח כדי לנקות אותו ולהסיר פטריות שעשויות לצמוח עליו.
השלב הבא הוא תלייה וייבוש. העובדים תולים את הענפים על חבלים ממש כמו תליית בגדים על חבלי כביסה, ואת הפרחים על משטחי ייבוש. כל זה נעשה בתנאים של 50 אחוזי לחות ו-21 מעלות צלזיוס.
עכשיו מגיע הגיזום, ה-Trimming, שהוא הרווחי והמשתלם ביותר לעובדים בתחום. זאת עבודת נמלים שדורשת ריכוז: מפרידים את הפרחים מהענפים, מורידים את שאריות העלים הקטנים וקוצצים במספריים את קצוות העלים הקטנים שבולטים מהפרח.
"מדובר במאות פאונדים של צמח, והכסף שאתה מרוויח תלוי במהירות שבה אתה מבצע את העבודה המדויקת הזאת", מסביר סילבר. "יש כאלה שמצליחים לגזור ארבעה וחמישה פאונדים, שזה מטורף, אבל הם מרוויחים המון כסף - 600 דולר ליום כזה. אני בקושי הצלחתי לגזור ולארוז שני פאונדים ביום, וזה בעבודה של 12 שעות בלי הפסקות אוכל".
סילבר מעריך שטרימר מנוסה יכול להרוויח 30-50 אלף דולר בשלושת חודשי הגיזום, אבל מזהיר: "זאת עבודה עם המון סבלנות והיא לא מתאימה לאנשים קפיציים. זה דורש מוטוריקה עדינה וצריך להיות מפוקס. אני אישית הייתי מעשן תוך כדי עבודה, כי זה נותן יותר דרייב ורוגע בעבודה שיושבים בה הרבה. זו גם עבודה דביקה מאוד בגלל הטיפול בפרחים ובגבעולים, אבל מבחינתי היא הייתה מהנה מאוד".
חלק אחד שבוודאות לא מסב סבל לעובדים הוא תוצר לוואי של הקטיף: במהלך העבודה אפשר ליצור כדורי ג'אראס דביקים לשימוש עצמי. בסיום יום העבודה קורה גם שבעלי החווה מצ'פרים את העובדים בקנביס איכותי בכמות קטנה, או בקנביס ככה-ככה בכמות גדולה. איפה זה ואיפה תווי קנייה.
מהר לפני שייגמר
על פי ההערכות בארה"ב, מגדלי הקנביס החוקי בקליפורניה ישלמו למדינה מסים בסך של לפחות מיליארד דולר בשנה עכשיו כשהושלם תהליך הלגליזציה. מטבע הדברים, הם יהיו הראשונים שירצו לראות את החוות הפיראטיות נעלמות.
הלגליזציה המלאה בקליפורניה עשויה לחסל את החוות הפיראטיות בכל מקרה, בגלל חוקיות פשוטה של היצע וביקוש: אם מספיק תושבים ינצלו את זכותם לגדל שתילים בבית, לא יישאר שוק לתוצרת של החוות הלא חוקיות. "יש דיבורים שבעלי החוות הישראלים יסגרו אותן ויעברו לעבוד בדרום ספרד כדי להגדיל את הרווחים", אומר גורם המעורב בנעשה בחוות של הישראלים. "כבר עכשיו יש שחיקה ברווחים". סילבר: "יש בעלי חוות שנתקעו עם מריחואנה ומחפשים למכור לדילרים בניו יורק ובמדינות אחרות בחוף המזרחי. זו תקופה לא קלה לבעלי החוות".
יכול להיות שזה נגמר? לא, עדיין לא: נכון לשבוע הראשון של הלגליזציה במדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב, קליפורניה עדיין חולמת.