חלקם הגדול יקום בבוקר במיטה חדשה, לא מוכרת, בדירה השכורה בתל-אביב, הרצליה או רמת גן – מרחק אוטובוס או שניים מהקמפוס. חלקם יפקח עיניים בבית ההורים, בין חדרה לגדרה. חלקם הקטן, הקטן-מדי, יעשה זאת במעונות הצמודים לאוניברסיטה.
באוניברסיטת ת"א, כמו בעיר ת"א-יפו, תחום הדיור הוא נושא בוער. כל-כך בוער, שקצות הנייר כבר מפויחים. שלושים אלף סטודנטים, ורק אלף ושבע מאות מיטות לרפואה במעונות. בירושלים, למשל, כמות הסטודנטים קטנה בשליש (20,000) ומספר המיטות – גדול פי 3 (ויותר). בטכניון – כ-15 אלף סטודנטים על כמעט 5,000 מיטות. הורידו מזה את הסטודנטים ש"התקדמו" לדירה שכורה משלהם, החסירו את החבר'ה שמעדיפים להישאר אצל ההורים כדי לחסוך קצת כסף בשביל העתיד, ועדיין נשארתם עם מספר גדול של צעירים בלי פתרון דיור.
לפני קצת יותר משנה, ואחרי שנים ארוכות של משא ומתן מייגע, דיונים מעיקים ומה לא, בעצם- החלה בניית אתר מעונות ברושים. המעונות הללו, הצמודים לשער האוניברסיטה, צפויים להכיל לא פחות מ-1,500 מיטות נוספות. במילים אחרות, להכפיל את הכמות הקיימת היום. למרבה הצער, אוניברסיטת ת"א תישאר הגרועה ביותר ביחס המיטה לסטודנט בין המוסדות המובילים בארץ, אבל זה צעד גדול בכיוון הנכון. השאלה החשובה היא – האם אפשר לעשות משהו מעבר לזה?
מסתבר שאפשר. מסתבר, שהאוניברסיטה, בעזרת אגודת הסטודנטים ובתמיכה כלכלית של הות"ת, הציעה להוסיף למעונות עוד 300 מיטות על-ידי הרחבת הבניה במתחם. מסתבר שוועדת התכנון והבנייה העירונית בת"א אישרה את ההצעה הזו. עד כאן נהדר, לא? עוד מיטות, עוד היצע, עוד הפחתה של הלחץ בשוק. אולי, מי יודע, תחרות שתכניס בעלי דירות מסוימים ללחץ ותגרום לירידה במחירים – שבינתיים רק עולים ועולים.
למי באמת דואגים במרצ?
לצערי, התשובה היא לא. לא, כי דווקא עכשיו, פחות מחודש לפני הבחירות המוניציפליות, כשמטבע קטן שצונח על הרצפה בסלמה נשמע היטב בירקון, כשכל משב רוח נושא עמו גל עכור של אינטרסים, קומבינות ומשחקים פוליטיים מעל ראש האזרחים – החליטה יו"ר סיעת מרצ, מיטל להבי, להגיש ערר על ההחלטה החשובה הזו. אם תשאלו אותה, או את מועמד מפלגתה לראשות העיריה, ניצן הורוביץ, זה בכלל למען הסטודנטים. התכנון לא בסדר. אין חניה. זה גבוה מדי. אלה הטענות, בקיצור נמרץ (ושטחי, אני מודה, אך מדויק).
זה לא קשור, חלילה, להנחת הבחירות של מטה מרצ, שקובעת שציבור הסטודנטים ממילא מונח בכיס, ואילו ציבור דיירי רמת אביב, שנורא רוצה שהאוניברסיטה (והסטודנטים שבה) תתנדף מאליה, פחות מונח שם. הם מצביעים חופשיים. הם לא בטוחים בהצבעה עדיין. הם שווים מנדטים.
זה בכלל לא משנה אם האוניברסיטה בונה חניון של מאות מקומות ואף הבטיחה עוד אחד. זה לא מזיז לאיש, שאף לא דייר מעונות אחד מ-1,500 הקיימים היום לא מחזיק רכב בבעלותו. זה בכלל לא רלוונטי. מה שרלוונטי, זה שדיירי רמת אביב רוצים את המדרכות שלהם באפור-אדום, ומרצ רוצה "לקחת את העיר", אם כי לא ברור מידי מי ולאן. ככה זה, פוליטיקה.
אתם, אנחנו, הסטודנטים – נאיבים. ביקשתם מקום להניח בו את הראש, קיבלתם מאבק משפטי. ביקשתם לבנות דירות קטנות – קיבלתם הרבה מלל בפייסבוק. ביקשתם דאגה כנה לעתיד העיר – קיבלתם בעיטה עדינה בישבן.
מרצ אמורה להיות מפלגה צעירה. מחוברת. כזו שבנתה את עצמה מקהל נלהב, שלא מוכן לקבל כמובן מאליו את הסדר החברתי העקום, ואת השליטה של העשירים בכל דבר. כזה שנלחם למען מה שבאמת חשוב, ולמען מדינה – ועיר – מתוקנות. במקום זה, סוף סוף יש בתל אביב פרויקט דיור בר השגה שנבנה לגובה במקום מגדלי היוקרה וחבל שהבחירות הן אלו שקובעות לחלק מהפוליטיקאים איך לנהוג בסיפור.
עידו דמבין הוא ראש מחלקת דיור סטודנטיאלי באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א