התחלתי את תהליך הקבלה למינרווה ביום שבו סבא שלי התאשפז. היום התחיל דווקא רגיל, היה קיץ ובדיוק חזרתי מהצבא. נסעתי לים עם חברות, אכלתי מספיק בשביל שבוע שלם. פתאום הגיע כבר הערב. עוד מעט הייתי צריכה ללכת לעבודה (כן, גם עבדתי בזמן הצבא). בפינה בראש שלי ישבה ההכרה: היום מתחילה ההרשמה. מהיום זה כבר לא בגדר חלום, מהיום אפשר לצאת לדרך.
ארבעים דקות לפני שהייתי צריכה לצאת לעבודה פתחתי את המחשב ונכנסתי לאתר של מינרווה. השלמתי את כל הפרטים הראשוניים (שם מלא, שם כפי שכתוב בשפת האם, תאריך לידה, מקום לידה), מידע חסר משמעות לכאורה, אבל בכל זאת גורלי. לחצתי "שלח" וכמה שניות לאחר מכן נגללו לפני כל המשוכות אותן אצטרך לעבור - אינספור טפסים, תעודת בגרות, תעודות בית ספר, מכתב ממנהל בית הספר. וזה עוד לפני שני החלקים המרכזיים: שלב ההישגים ושלב המבחנים. בשלב ההישגים נדרשתי למנות שישה הישגים, שש הצלחות שאני יכולה לנכס לעצמי בחיי. לכל הישג מוקצות חמש מאות אותיות בודדות לשם תיאורו, לכל הישג צריך להציג הוכחות, תעודות, אתרי אינטרנט, לספק איש קשר שיעיד לזכותך. שלא לדבר על המבחנים; בחנים בכתיבה באנגלית, הבנת הנקרא, מתמטיקה, יצירתיות, חשיבה לוגית, הבעה בעל פה. אומנם לא בדיוק פסיכומטרי, אבל מפחיד לא פחות.
מה יכולתי לעשות? איך יכולתי להגיב? התחלתי לבכות. מה כבר עשיתי בחיי? מה אני יכולה לזקוף לזכותי? והמבחנים? לא נגעתי בלימודים כבר שנתיים וקצת, לא זוכרת בכלל מה זה. ומה יקרה, אם עכשיו, כשזה אמתי ואפשר לגעת ולהרגיש את זה, זה בסוף לא יקרה?
האימה עלתה בגרוני, חונקת ומקפיאה. חלום של שנים, חלום שהחזיק אותי במשמרות הארוכות בעבודה ובלילות הקשים בבסיס. בתוך כל החרא, היה חלום שהאיר את הדרך בבהירות. האקס שלי פעם אמר לי משפט שנשאר איתי הרבה זמן אחרי שהוא כבר לא: "כל ילד צריך חלום". שילד בלי חלום זה דבר נורא עצוב בעיניו. פתאום היה לי נורא עצוב - מה אעשה בלי החלום שלי?
התקשרתי למורה שלי, לאותו אחד ששתל והשקה את החלום שלי אי אז לפני שנים:
"אני לא יודעת איך אני אעשה את זה." ייבבתי לו.
"מה זאת אומרת? את גל רובין כהן."
"אז מה?"
"את גל רובין כהן", הוא חזר שוב.
"ואם אני לא אתקבל?" העזתי ללחוש את השאלה שעמדה על קצה לשוני מתחילת השיחה.
"אז לא."
"איך לא?"
"אז לא. אז יהיו לך חיים טובים ומדהימים גם בלי מינרווה. שוב, כי את גל רובין כהן."
הטורים הקודמים של גל:
- איך זה ללמוד באוניברסיטה שנודדת כל סמסטר למקום אחר בעולם?
- באוניברסיטה הזאת דורשים הרבה יותר מציון בפסיכומטרי
הייתי צריכה ללכת לעבודה, מחיתי דמעות אחרונות וירדתי למטה. נעמדתי מול המראה ביציאה מהבית, קצת קונסילר, מעט אודם, עגילים יפים. מלצרות זו הופעה.
"גלי", אימא שלי נעמדה לידי, קראה אליי בקול חלש.
"מה?", הסתובבתי אליה.
היא בלעה רוק, מצמצה.
אימה געתה בי בפעם השנייה: "מה קרה?".
"סבא. בבית חולים."
"איזה סבא?", שאלתי את השאלה הראשונה שחשבתי לשאול.
היא בלעה שוב רוק: "אבא שלי."
"מה קרה לו?"
"אני לא יודעת. הוא איבד את ההכרה. הוא בניתוח. אני נוסעת אליו."
"אני באה אתך."
רק כשנכנסנו לאוטו הכתה בי ההבנה שהגעתי לגיל בו אני יכולה לבוא עם המבוגרים לבית החולים. זה היה החלום שלי עוד בגיל ארבע; כשאח שלי הקטן נולד ואני נשארתי מאחור וחיכיתי שירשו לי כבר לבוא לראות אותו.
אני נהגתי בזמן שאימא עשתה טלפונים, לאחותה, לאימא שלה. כביש החוף, נתניה, מחלף הסירה, הדרך המוכרת לסבא וסבתא, לעיר הילדות של הוריי. והנה חולפים על פני כולם ומגיעים לתל השומר.
חיכינו שעות ארוכות, אימא שלי, אחותה ובן זוגה, סבתא שלי ואני. חיכינו. נשמות קפואות בחדר המתנה מקפיא ומצמית. טיפול נמרץ קרדיולוגי. אין רחמים שם על הממתינים, יש רק שקט וטרטור של מזגן. רק הראש שלי מריץ מחשבות בקצב של מיליון לדקה: "מה יהיה עכשיו? ואם הוא ילך לי? אני אהיה רופאה קרדיולוגית רק בשבילו. רק בשביל עוד כמוהו. הוא סבא שלי. הוא ה"כהן" של הגל רובין כהן שאני. מה אני אעשה בלעדיו? ואיך אטוס למינרווה? אם אטוס למינרווה".
המנתח יצא ואמר שקרע בעורק הראשי זה לא עניין של מה בכך
זה מוזר, תמיד חשבתי שבשעת אסון הכול נמחק חוץ מהאסון והכאב. אבל זה לא נכון, אנחנו נשארים אנחנו. הדברים שחשובים לי נשארו חשובים. סבתא עדיין דחפה לידינו תמרים ואגוזים, אימא כל הזמן דאגה שאתקרר ונתנה לי את העליונית שלה, ואני? אני רק השתוקקתי לקפה.
אחרי כמעט לילה שלם יצא אלינו המנתח, דווקא כשרק אני ודודה שלי נשארנו לבד, ואמר לנו שקרע בעורק הראשי זה לא עניין של מה בכך, וכרגע הסיכויים הם בגדול והכי בכנות "חמישים-חמישים".
אבל כנגד החמישים חמישים הזה נלחם סבא שלי והטה את הכף לטובתו, כ"כהן" אמיתי. כאיש בו טמונה עוצמה רבה. במשך ימים ארוכים ישבנו אתו. בטיפול נמרץ ואז באשפוז רגיל ואז במלונית השיקום. ביליתי אתו שלושה ימים במלונית הזאת, וכמו בנופש מעוות נדדנו מחדר האוכל לחדרו שלוש פעמים ביום. בזמננו הפנוי הוא קרא עיתון ואני עבדתי על המחשב הנייד שלי. פתחנו שם בית חרושת לתשבצים גמורים והישגים סטייל מינרווה. כשלשנינו נמאס פטפטנו, יצאנו לטיולים בלובי, התווכחנו עם אחיות. סיפרתי לו על מינרווה, ונשמע שהוא התרגש בשבילי. על אף שלא הייתי בטוחה, למרות שלא ידעתי מה הוא יחשוב אם אחליט לעזוב, גם את הארץ וגם את המשפחה.
אחרי עוד שבועיים בצבא הגעתי אליו לבית חולים. מצבו הדרדר כמה שעות לפני כניסת יום כיפור, ואת יום כיפור עשינו יחד. אני – אוכלת במרץ ומקלידה על המחשב. הוא - אוכל באי רצון ושואל שאלות, מציע הצעות. יום למחרת דודה שלי הגיעה, ויחד שוחררנו.
שמחה תמיד מהולה בעצב, התחלות חדשות תמיד שזורות בסופים. מתוך כאב מגיעה תקווה. מתוך אסונות בוקעות עוצמות שלא ידעת שחבויות בך. אני גיליתי בזמני עם סבא שלי עוצמות, ואהבה וקרבה, מסירות שלא ידעתי שיש בי. הלוואי שהיה אפשר לכתוב בהישגי המינרווה שלי "הייתה עם סבא שלה ברגעים הקשים, אהבה אותו והכירה לו תודה." אבל לא היה בכך צורך. הוא סלל לי את הדרך, הניח את היסודות, נטע בי, בבנותיו בבנו ובנכדיו כל כך הרבה עוצמה.
הוא נתן כל כך הרבה משמעות לשם שלנו. למי שאנחנו צומחים להיות.